ימי לבנון: הסוטול של איציק

כרכום, 1997. לילה.
משחק קלפים סוער בחד"ב. כרגיל, מישהו שיחק אותה, מישהו אכל אותה, ושני המישהואים לא חלקו דעה משותפת באשר להשתלשלות האירועים. אלא שהפעם קוטעים את הויכוח הרגיל צרורות ירי ארוכים מכיוון העמדה הצפונית. רגע שקט אחד של עיבוד מידע, ובמשנהו כולם עפים לעמדות כפגזים הנורים מלוע תותח. אני רץ לנאפ"ל, שבדיוק עבר ממסדרון החד"ב האפלולי לחדר האוכל המבוטן שקיבלנו חדש מהניילונים (חדר האוכל הקודם, אם במקרה הסתקרנתם, היה פריקינג מכולה, מעוטרת יפה יפה מכל עבריה בחורים שקדחו בה הרסיסים הלוהטים של הפצמ"רים).

בחדר האוכל אור הפלורוסנטים לבן בוהק. לך תדע מה יביא לפתחי האירוע הזה. פורס את כל האלונקות, פינת קשים פינת בינוניים פינת קלים. בחייאת אלוהים תן להיות מובטל הפעם.

אחרי זמן שנראה כנצח מגיע בטיסה לחדר האוכל, כיוסיין בולט בסרבל שיריון, התותחן של אחד מצוותי המגחים. לא ממש הספקתי להכיר אותו, הגיע כמחליף רק לפני יומיים. לצורך הסיפור נקרא לו איציק. אחריו, במקומות 2-5, מגיעים, מתנשפים, ארבעת נושאי האלונקה שלו.

הנה עוד סצנת לבנון הזויה בשבילכם. איציק מקיף את חלל חדר האוכל בריצת משוכות, מחזיק את זרועו האחת בידו האחרת. טס במהירות האור. אחריו, כושלים, ארבעת האלונקאים ועבדכם, מנסים להבריך אותו ארצה ולהבין מה לעזאזל קורה פה. בסיבוב החמישי אני מצליח להשיג את האצן ולאחוז בכתפיו. שני אלונקאים אוחזים ברגליו ועוזרים לי להשכיב אותו על אחת האלונקות בנאפ"ל. מה מתברר? בלחץ ההקפצה נתפסה לאיציק היד בצידוד הצריח או בסדן התותח והפכה לגוש כחול-סגול וחסר צורה בעליל. בודק דופק. יש, אין חסימה. חבישה, קיבוע והיידה לארץ, אבל מה עושים עם הכאבים? קודם הם גרמו לאומלל לשבור שיא אולימפי במשוכות ספסלים, עכשיו הם מקפיצים אותו על האלונקה כמו לברק על מחבת.

מוכנית אני שולף מכיס החולצה את ערכת המורפיום הקדושה, זו שלאבד אותה מזכה אותך בחודשיים פרימיום בכלא ארבע. מכין סירטה אחת בכל יד. מבין ערפילי הכאב איציק עוד מצליח להבחין במחטים השלופות ומנסה למנוע ממני להפגיש בינן לבין בשרו העדין, ממלמל משהו על פחד ממחטים. לא, באמת עכשיו? הופה תראה ציפור, אני אומר לו, מצביע על תקרת הבטון, ואז דופק לו שתי סירטות מלאות, אחת בכל ירך.

איציק תופס סוטול עמוק תוך חצי דקה. אני באמת צריך לדגום את המורפיום הזה פעם. יאללה, חובש, מקבע, מדווח והופה לאביר שלגון. והנה, בפתח האביר, צרה חדשה. הכיפה של איציק הלכה לאיבוד ובלי כיפה הוא לא מוכן להתפנות. בחישוב רווח-הפסד מהיר אני מוריד את הכיפה מראשי, מצמיד לו אותה יפה יפה עם הסיכה, נותן לו נשיקה על הלחי ומברך אותו לשלום. אבל חברה שלי סרגה לי אותה, הוא מוחה נמרצות מבעד לענני הסוטול הוורדרדים. גם את זאת חברה שלי סרגה לי, סיננתי, וזה עוד יעלה לי ביוקר, אז עכשיו עוף לי סוף סוף מהעיניים ותהיה לי בריא, שחמורוב.

ארבע הערות לסיום:

1. החברה לקחה ברוח טובה (שלי, לא יודע לגבי הבחורה של איציק).

2. הכיפה מעולם לא נמצאה (איציק, אם אתה קורא את זה תדע שחיפשתי מלאן).

3. בלהט האירוע נעלמו שתי סירטות המורפיום הריקות, מה שכמעט ושלח אותי לחודשיים פרימיום בכלא ארבע בכל זאת. בסוף חמקתי מזה איכשהו.

4. הצרורות? הורידו חזיר בר או שניים. או אולי שרקו מעל שונרא, חתול הבית הערס שלנו. או אולי סתם כיסחו איזה שיח שזז מהר מדי ברוח. מחבלים, בכל אופן, לא היו שם באותו לילה.

ימי לבנון: פסיפס יהודי

קבוצת לבנון החדשה בפייסבוק מנערת את שגרת הקורונה המנומנמת שלי. יחד עם רבים אחרים אני נשאב אליה פנימה, חווה מפגשים מחודשים אחרי יותר מעשרים שנה, חוזר למציאות שאיש לא יבין מלבדנו. הפוסטים מרגשים ומטלטלים, נוגעים בנקודות עמוקות של הזדהות וחוויה אבל גם פותחים פצעים ישנים. טוב? לא טוב? לא יודע. בינתיים אני שם.

***

לפני כמה ימים ראיתי את "בופור" עם הגדולים שלי. רציתי לנסות להעביר להם איך זה מרגיש להילחם עם אויב שלעולם אינך רואה, להחזיק קו מול אורב הסמוי מן העין. תכלס קצת הרסתי להם את הצפיה, כל חצי דקה נדרך, צועק "בול! בול ככה היה גם אצלנו! אתם מבינים?! בול!"
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.

***                                                                                       

בשרשור תגובות לפוסט שכתבתי בקבוצה מתברר לי שדוד, חברי מהתיכון, עלה לכרכום בדיוק כשירדתי משם. הוא סיפר לי שבשמירות, מול ירוק משכר ביום ובתוך ערפל שחור בלילה, היה שר ניגונים חסידיים מבית סבא כדי להרוג את הזמן (שיטה מוצלחת הרבה יותר, אגב, מזו שפיתחתי אני באותן עמדות עצמן: גילוף בעץ. לא לגמרי ברור מה חשבתי לעצמי, אבל כבר ביצירה הראשונה גילפתי את האצבע שלי בצורה הזו שהייתי צריך לדפוק תחבושת-אישית כוננות מהאפוד כדי לתקן את הנזקים).

          ***                                                                                        

סבא של דוד, שרגא פייבל דופלט, הסתתר בבלגיה בזמן המלחמה. כשמלשין בלגי איים לחשוף את מחבואו חנק אותו למוות בידיים חשופות. אחרי המלחמה שב הביתה, העיף מבט קצר בהפיכה שהשאירו השכנים הגויים בהעדרו כשניסו לשווא למצוא את היהלומים מהעסק המשפחתי, ואז חשף את המחבוא שבקיר, הוציא את היהלומים שחיכו לשובו וחזר לסחור בהם עוד באותו שבוע. מאז עבד ושתק, עבד ושתק. רק ניגוני חצר רוז'ין של בית אבא נבעו מחדרי לבו ופרצו את סגור פיו.

***                                                                                         

בצורה שאין לי שום דרך להסביר, הכל התחבר לי בראש למין פסיפס יהודי אחד. רוז'ין וכרכום, המלחמה ללא שם שלנו ושרידי המלחמה ההיא. סבא שר מבין חומות שתיקתו באנטוורפן, נכדו שר בעמדה המבוטנת בלבנון, "רַבְרְבִין עוֹבְדָךְ וְתַקִּיפִין, מָכֵךְ רָמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין, לוּ יִחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין, לָא יֵעֹל גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָא". כמה יופי טמון בבריח הדורות הזה. כמה הדר, כמה ערגה וכיסופים.

***                                                                                         
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.

"לְמקְדְּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, אֲתַר דִי בֵהּ יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין, וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין, בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא".

ימי לבנון: הקינה על עומר שליט

מוצב כרכום, הגזרה המערבית של רצועת הבטחון בדרום לבנון. ליל רביעי, ה-4 בפברואר 1997, ואני בדרכי לעוד משמרת בעמדה המזרחית. שגרת 2:6. שעתיים שמירה, שש שעות מנוחה.
בחוץ ערפל של פברואר. ראות אפס. כמו מאליהן נשלחו אצבעותיי אל חוגת מכשיר הקשר כדי להעביר לתדר "סיאס" ולפטפט את עצמי לדעת עם אחיי לתאלת השמירה הלבנונית מכל רחבי הגזרה.

ואז החל הקשר לטרטר כמטורף.
הדקות נקפו, ומבליל הפקודות וההוראות שהציף את התדרים המבצעיים החלה אט אט להצטייר תמונה בהירה יותר. תאונה אווירית. שני מסוקים התנגשו זה בזה מעל גבול לבנון. הקשר מטרטר "יסעורים" והנשימה נעתקת. יסעורים מסוגלים לשאת בקרבם עשרות לוחמים כל אחד. אלוהים, תעשה שיהיו ריקים מלוחמים. גם ככה יסעורים טסים עם ארבעה אנשי צוות בכל מסוק...

אבל לאט לאט התבהרה התמונה האמיתית, תחילה ממבע פניו של החבר שבא להחליף אותי בעמדה, ולאחר מכן ממסך הטלוויזיה שבחדר האוכל. שבעים ושלושה קצינים, לוחמים ואנשי צוות אויר נספו בלילה הארור ההוא. איש לא שרד את ההתרסקות.
ההלם והשבר היו עמוקים וכבדים. לוחמים ומפקדים התהלכו אנה ואנה, חפויי ראש ואדומי עיניים. לכל אחד מאתנו היו חברים בגזרה המזרחית. כל אחד מאיתנו הכיר מישהו בדלעת או בבופור. איש במוצב לא עצם עין כל אותו הלילה.

בזמן שנצמדתי בחרדה למכשיר הקשר, חבריי לפלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91 שהוצבו בגזרה המזרחית התרוצצו כמו מטורפים בדפנה ובשאר ישוב, מחפשים לשווא ניצולים חיים לטפל בהם. ביניהם היה חברי ורעי לנשק, אבנר חזי, אשר לפי עדות מפקדיו לא חדל מלנסות ולמצוא סימני חיים בזירת ההתרסקות גם לאחר שברור היה כי אפסו הסיכויים לכך.
חודש וחצי לאחר מכן יפגע טיל נגד טנקים ברכב בו ייסע בדרכו לבופור, ואבנר יצטרף בעצמו לרשימה המתארכת של חללי לבנון.

אבנר נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מוקף בחללי אסון המסוקים בהם טיפל במסירות וברגישות. עם הזמן, בביקוריי אצל קברו, למדתי להכיר גם את שני הלוחמים שנקברו בסמוך לו: גלעד מישייקר מסן-סימון, כדורסלן מוכשר שקברו מנוקד בדגלי וצעיפי הפועל ירושלים, ועומר שליט מגבעת המבתר, קולנוען צעיר ומבטיח, כותב ומשורר רגיש.

בלוויתו של עומר נשאה עליו אמו קינה עזה ומטלטלת, שהולחנה מאוחר יותר על ידי שלומי שבת. היתה זו קינה אישית ופרטית מאד, אך למן הפעם הראשונה ששמעתי אותה ראיתי בה קינה גדולה, ארוכה ומתמשכת על חללי אסון המסוקים כולם - רובם בני גילי או בני מחזורי - ועל מאות החיים הרעננים שנגדעו על אדמת ארץ הארזים בשנות התשעים המדממות, עד לנסיגה.

בכל שנה ביום הזכרון, אני מתכנס לכמה דקות אל תוך עצמי. מן האתר לזכרו מתנגנת באזניי הקינה על עומר שליט. אני יושב לבדי, מתייחד עם זכר בני גילי שנשארו שם בני עשרים, ועיניי זולגות כמעיין.

ימי לבנון: סוכריות בנאקורה

החלום התחיל ממש כמו שאר חלומות לבנון שלי, דרוך ומתוח עד קצות העצבים. הפעם בשיירה בדרך מראש הנקרה למוצב רותם. שבת בבוקר. אנו דחוסים ברכבים הממוגנים, יד חובקת נשק, אצבע מטיילת סביב שמורת ההדק. מבעד לזכוכית העבה, החלבית, מנסים לזהות תנועות חשודות, או, גרוע מזה, את כדור האש השורק של הפאגוט.

עוברים בנאקורה ביעף, אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. פתאום מימין לכביש התקהלות. לרגע נדרך כל שריר בגוף, אך במשנהו מתגלים לעינינו בני הקהילה היהודית של נאקורה (אל תחפשו, אין כזו) יוצאים מבית הכנסת שעל אם הדרך אחרי תפילת שבת של בר מצווה, מאירים כזוהר הרקיע. כולם לבושים בבגדים מרהיבים ביופיים. רקמה עדינה של תכלת וארגמן שזורה זהב מקודקוד ועד ראש. הם מפצירים בנו לעצור ולטעום מהסירים המכוסים, עיניהם טובות ומחייכות. אבל בלבנון אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. אנו מבקשים את סליחתם בתנועות ידיים מסורבלות והם מצדם מהנהנים בהבנה ובמבטם דוק של צער. או אז שולפות הנשים מכליהן שקיות תפוחות וזורקות על רכבינו השועטים עוד ועוד סוכריות מלוא החופן.

ימי לבנון: סטאלין

סטאלין היה הכלב הראשון שהגיע למוצב שלנו, ואי אפשר לומר שהצבא לא התאמץ בשבילו. כשאנחנו היינו מגיעים בטרמפים או בהקפצות מאולתרות לשער בגדר - סוואנה לבנה, גדולה וממוזגת של "עוקץ" היתה מביאה את סטאלין ואת רותם, הכלבן שלו, פונקט עד לשער כמו קינגים. רותם עצמו, אגב, היה מדוגם ומזווד מעל ומעבר לכל לוחם אחר במוצב, עם גישה חלומית ובלתי מוגבלת לציודים במחנה סירקין. אני לא ממש זוכר במה סעד סטאלין את לבו, אבל אם אספקת המזון שלו יישרה קו עם שאר תנאי השירות להם זכה, אני מניח שבעוד אנו התמודדנו בחדר האוכל עם תסכולי השירות של ניסים הטבח – סטאלין המנוול היה בולס מעדנות נתחי אנטריקוט עם נגיעות קוויאר.

הבעיה עם סטאלין היתה, איך נאמר בעדינות, שהבחור סרב להפנים את הציפיות שצה"ל תלה בו. פחות בעדינות נוכל פשוט לקבוע שכנרמז בשמו מדובר היה בכלב סטלן, נצנצן על, שאמנם הסתער בחדווה על שלל הפינוקים שהונחו למפתנו אבל בנקודה זו עצמה תמה חדוות ההסתערות שלו. סטאלין פשוט התעקש להישאר חיית מחמד. ענייני רעל, וואסאח וראבאק, לחם חוקו של כל לוחם שמכבד את עצמו, היו ממנו והלאה. לסיורים המבצעיים סביב המוצב התייחס כמו לטיול בחוף פרישמן, שבר - שלא לומר, ניפץ - כל כלל בסיסי של חיילות ושדאות ונטה הרבה יותר לדגום שיחים ולרדוף אחרי גמלי שלמה מאשר לאתר מחבלים כיאה וכנדרש.

בשורה התחתונה, סטאלין לא היה הסטיקלייט הכי זוהר באפוד, ורק כדי לא לפגוע בשמה הטוב של "עוקץ" נימנע כאן מלקבוע מפורשות שמדובר היה באינפנטיל גמור וחסר תקנה. במוצב שלנו התארחו מדי פעם לוחמים מיחידות מיוחדות לפני מבצעים חודרי קו אדום. הכלבים שהביאו איתם התייחסו לסטאלין בזלזול מוחלט בואכה התעלמות. אני זוכר בבהירות שני כלבי רוח יפהפיים של היחס"פ מביטים בחבר מסירקין בבוז השמור ללוחמי שייטת שנתקלו במקרה בשק"מיסט בדרך למבצע בהרי השוף.

נוסף על שלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, היה סטאלין גם טיפוס בלתי צפוי בעליל. העובדה הזו כשלעצמה דווקא פעלה לטובתי, אגב, בשבתי כחובש מוצב. בסוף כל "כוננות עם שחר" היה אסף המ"פ מפיל לי כמה מתנדבים עפוצים כדי שאתרגל עירוי. באופן כללי הייתי צלף ורידים לא רע בכלל, ובבה"ד עשר אפילו יצאתי שבת בזכות עירוי מוצלח עם כפפות בוטיליות (כפפות התפלצת של חליפת האב"כ). אממה, השחר ואני מעולם לא היינו חברים טובים במיוחד, ובסוף כל כוננות עם שחר הפגנתי סימני חיים זהים פחות או יותר לאלה של חיילי הדמה שתגברו את הסוללה הצפונית. קיצורם של דברים, ככל שפשטה השמועה על בעיות המוטוריקה העדינה שלי בשש לפנות בוקר - הלכה מצבת המתנדבים שלי והידלדלה. כמעט ועמדנו, אסף ואני, בפני שוקת שבורה, עד שבא סטאלין ולרשימת ההתנדבויות בתום הכוננות התווסף התפקיד הלא נחשק "מחבל". ה"מחבל" היה צריך, פשוטו כמשמעו, להתחבא בנקודה כלשהי על הסוללה, לחכות שסטאלין יואיל בטובו לאתר אותו ולהתפלל בכל מאדו שלאויל השעיר לא יתחשק לשם שינוי להגדיל ראש ולעשות בו שפטים. מפה לשם התור להתנדב אצלי התאושש פלאים וסטאלין זכה לקבל ממני טפיחה של הכרת תודה על השכם.

ויהי היום, ואיזה אלוף מזדמן הודיע שיגיע לבקר במוצב. המ"פ אירגן לכבוד האורח רם המעלה תצוגת תכלית חיילית מרשימה, שבין חלקיה הוטל על סטאלין לאתר מחבל ביש מזל אל מול עיניו המשתאות של הקצין הבכיר ובכך להצדיק את קיומו הטפילי משהו במצבת הכוח. היום הגדול הגיע, והאלוף התייצב על הסוללה נרגש ומצוחצח נוכח השואו שאורגן לכבודו. רותם התכופף, לחש כמה מילות אהבה ועידוד על אוזנו של סטאלין, טפח על אחוריו המדושנים ופקד "פוסתו!". סטאלין, מצדו, תלה ברותם עיני עגל ולא זז ממקומו. רק ב"פוסתו!" החמישי והנואש הואיל הבחור לקום ממקומו ולהתחיל להתקדם. כולנו עמדנו מאחוריו ופכרנו את אצבעותינו בחרדה ובתקווה. רותם החיוור התפלל בלחש לאלוהי הכלבים וסטאלין מצדו החל לתפוס תאוצה ולשעוט אל עבר עמית, ה"מחבל" האומלל שהצטנף בתנוחת עובר באיזו שפנייה בעודו תוהה מדוע לא הואילו החברים הנחמדים מהנח"ל לספר לו בבקו"ם גם על חווית השירות הספציפית הזו. אבל אז, חמישה מטר בדיוק לפני עמית המחשב את קצו לאחור, חתך שונרא, חתול-הבית הערס של המוצב ואויבו המושבע של סטאלין, את מסלול ההסתערות. אל מול עיני האלוף הנדהמות זנח סטאלין באחת את חובתו החיילית להגן על יישובי הצפון, את מורשת הניצחון של צה"ל, את ערכי החתירה למגע ואת רוח הלחימה המפעמת בעמנו עוד מימי יהודה המכבי ובר כוכבא, הסתער על שונרא כאילו אין מחר ודפק בעקבותיו לא פחות מארבעה רונדלים סביב המוצב.

למחרת, בשעה עלומה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ובחרישיות מבצעית ראשונה במספר וראויה לציון, עלו רותם וסטאלין על האביר-שלגון, דילגו ממנו בשקט מופתי אל הסוואנה הלבנה שחיכתה להם על הגדר, ולא נראו עוד במוצב לעולם.

ימי לבנון: על הניסים

ניסים הטבח ולבנון לא היו חברים טובים, בלשון המעטה.

ניסים לא אהב חוקים, ובלבנון היו לא מעט כאלה. את המתפסים של ה-M16 הארוך שלו, למשל, החליט ניסים לעטוף הרמטית באיזולירבנד שחור. עד היום לא לגמרי ברור לי למה. כולנו הזהרנו אותו חזור והזהר שזה חונק את הגזים ושבסוף יתפוצץ לו הנשק בידיים, אבל הבחור אהב את ההברקה העיצובית שלו אהבה עזה ומשונה וסרב להיפרד ממנה.

מה שמביא אותנו לנקודה השניה. ניסים היה יורה כמו עז עיוורת עם פרקינסון. מדי פעם היינו מארגנים מטווח מאולתר מול סוללת עפר סמוכה למוצב. כל אחד היה מציב לעצמו על הסוללה בקבוקים ופחיות בסגנון חופשי. מניסים ביקשו "רק תפגע בסוללה, עיוני. לא צריך יותר" ובכל זאת הבנאדם הצליח לפספס כל כדור וכדור. מחסניות שלמות היו שורקות להן בכיף מקנה הנשק שלו גבוה מעל סוללת העפר בדרכן אל יעד לא נודע.

ניסים גם לא אהב צפיפות, ובלבנון היינו ישנים כמו סרדינים על מיטות שלוש קומות לכל אורך החד"ב. בנוסף לשלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, הרעימו נחירותיו של ניסים כמו חדר מכונות של סטי"ל. הלוחמים המותשים ניסו בתחילה כל פטנט אפשרי, ולבסוף החלו פשוט לזרוק עליו נעליים כדי שישנה תנוחה. מילא נעליים קלות, את אלה הגולגולת האנושית עוד יכולה לספוג איכשהו, אלא שניסים האומלל הגריל מיטה דווקא בחד"ב של השריונרים.

אבל מה ששבר את גב הגמל היו היציאות הביתה. טבחים הלוא עושים שבוע-שבוע, תנאי שירות שיסודתו בהררי קודש ואין לגעת בו כמלוא נימה. אבל הקולגות של ניסים לא ששו במיוחד לעלות ללבנון והאחרון נטחן בהחלפות כמה פעמים יותר מדי, עד שנמאס לו סופית וחגיגית.

לשיחה עמי, חובש המוצב, הגיע ניסים חמוש בשופרא דשופרא של האספקה שעלתה למוצב באותו בוקר, כמחווה של רצון טוב. שמע חובשוס, שח לי ובעיניו הייאוש הטמיר, לא באה לי טוב לבנון. מה אני צריך לעשות כדי לרדת מפה? הסרתי את המכסה מעוד מילקי ונאנחתי. שמע חבּיבּי, שחתי לו בכנות, האמת שחוץ מלחטוף כדור או רסיס אין הרבה מה לעשות. השטיקים הרגילים מהארץ לא ממש עובדים כאן. מצד שני, אם תמשיך עם הקטע של האיזולירבנד על המתפסים יכול מאד להיות שתרד מפה, אבל אני לא יכול להתחייב לגבי מצב הצבירה.

ניסים לא התייאש. יום יום חזר אלי עם רעיונות חדשים, כל אחד הזוי ומופרך מקודמו. כמה עוד נשאר לך פה, אמרתי לו לבסוף, כמה חודשים? בוא פשוט תעבור את זה כמו גבר וזהו. כמו גבר קאטלק, נהם ניסים במרירות, ואז יכולתי כמעט לשמוע בחוש את זמזום נורת האאוריקה שנדלקה אי שם במעמקי ראשו. הפוך גוטה, אמר לבסוף במבט צופן סוד, אני באמת אהיה גבר וככה גם ארד מפה.

בלילה נטל ניסים את הסכין הגדולה של השניצלים, נתן כפיס עץ גדול בפיו ודפק לעצמו חתך נאה ועמוק מאד בגב היד, מהפרק ועד למרפק. כפיס העץ נטחן לאבק בין שיניו, אבל הבחור לא הוציא הגה מפיו שעה שפילט לעצמו את הזרוע כמו קרפיון לשבת.

למחרת, על סיפון הספארי, נופף לי ניסים יד חבושה לשלום. "כמו גבר ועל הרגליים!", הכריז בתרועת ניצחון. נופפתי לו בחזרה ואז פניתי למטבח, לקחתי את הסכין הגדולה והחבאתי אותה עמוק בתוך ארגזי החבישה בנאפ"ל. אם יתחשק למחליף של ניסים להכין שניצלים לצהריים הוא יצטרך לדבר איתי קודם.

ימי לבנון: ינאי ואני

בעיתון סוף השבוע מצאתי לפני כמה שנים כתבה גדולה על שלמה ינאי, מנכ"ל ענקית התרופות טבע שהחליט לפרוש מתפקידו, כנראה לטובת קריירה חדשה כלשהי. קראתי על האיש, פועלו והגיגיו, הבטתי בקלסתרו הנחוש המרוח על כפולת העיתון וחזרתי בזכרוני למפגש המפעים והמאד אישי שלי עם הבנאדם, אי שם בשלהי שנות התשעים...

***

כשראיתי את הדם אוזל במהירות מפניו של עידו הבנתי שאנחנו בבעיה. הבחור, מ"פ חביב מגדוד צבר ומפקד המוצב שלי, עמד חיוור בחמ"ל, שמט מידו את השפופרת הירוקה של הטלפון הצבאי, נשען בלאות רבה על מפת התדרים ולחש, ספק לי ספק לעצמו: "ינאי מגיע".

בתחילה לא באמת הבנתי על מה המהומה. מוצב כרכום, בו שירתתי כחובש מוצב, היה חביב במיוחד על אי אלו מיני אלופים וסלבריטאים אחרים, שעטו על ההזדמנות לבקר במוצב "חם" מבלי להזדקק לנסוע 30 ק"מ לעומק לבנון כדי לזכות בחווייה. מי לא היה אצלנו? עמירם לוין (כאלוף פצ"ן), שאול מופז (כראש אג"ת), ליפקין-שחק (כרמטכ"ל), אילנה דיין (כגבר-גבר מהתקשורת), אור הלר (אז גל"צניק צעיר בסדיר). כולם באו, התנחמדו אלינו, הביאו איתם צ'ופרים וחבילות מהאגודה למען החייל, העניקו לנו צ'פחות חבריות ושאלו אם הכל בסדר. אף אחד לא עשה בעיות. אף אחד לא בא להעלות אותנו על טיל. אז מה הביג דיל עם הינאי הזה? כולה אלוף פיקוד דרום. ולמי אכפת אם גבעתי שייכת לפיקוד שלו? הוא בכלל לא מפה. שיבוא, יגיד יפה שלום ויילך לעזה, במובן המילולי ביותר של הביטוי.

אבל החבר'ה מגדוד צבר, בעיניהם הפחד הנעלם, הבהירו לי באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ינאי לא עושה את כל הדרך מג'בליה כדי להריץ איתנו דחקות בחדר האוכל. באויר רצו סיפורים על לוחמים שהעזו להתעפץ מולו בתדריך או ניסו לענות לו בשיחת מוצב ועפו לכלא לחודשיים. המוצב המנומנם נכנס לאטרף של הכנות, נקיונות, ספירות מלאי, בדיקות כוננות וישיבות מטה קדחתניות. אפודים שופצרו, מימיות הוחרשו, שוברי הצורה של הקפלס"טים עוצבו מחדש, והכי חשוב - נפתחה רשמית עונת פולחן הנשק האישי, קודש הקדשים של ינאי. אני חושב שחוץ מלהשרות את הנשק שישה חודשים בשמן המור - סגולי הכומתה עשו בערך הכל, כולל לפרק את המכלולים ליסודות חד-תאיים ולשלול פילים בקנה באמצעות הלשון.

***

כשלעצמי, נמנעתי במופגן מלהצטרף לחגיגה. לא הייתי שייך לגבעתי אלא לאוגדה המרחבית, ואף ינאי לא ישלח אותי, חופ"ל שלם בצה"ל שטחן שמירות ומארבים בכרכום עוד כשגבעתי היו בנופש באולגה, לעשות אהבה עם כוונת חרירית שבוע לפני שהוא מגיע. לכן, שעה לפני הביקור השתרעתי על איזו בטונדה, שמתי קסטה של ג'טרו טול בווקמן, פירקתי בכיף את הנשק והתחלתי לנקות את חלקיו בניחותא.

אבל ינאי, כמו ינאי, הקדים בחצי שעה, וכל המוצב החל לרקוד כבני צאן מעוצם החרדה. מזל שהספקתי לנקות את הנשק. הרכבתי אותו בזריזות, עטיתי על עצמי את השכפ"צ, אפוד החובש והקפלס"ט, שדוגמו מבעוד מועד, ועמדתי שמח וטוב לב למסדר האימים של האלוף. סוף סוף הצלחתי לעמוד בזמנים, לשם שינוי.

אני עומד לי במסדר, נשק בתלה-צוואר, מבסוט מהחיים. מעיף מבט אחרון במתפסים כדי לשלול את קיומו של עוד אבקיק עיקש, ואז שם לב שמשהו חסר. מכירים את שאול, שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה? ובכן, עבדכם הנאמן הלך לחפש פילים ואיבד ידית דריכה. ידית הדריכה של ה-M16, לכל הדעות חלק בלתי שולי בעליל בקונסטרוקציה של המוצר, היתה מונחת כנראה על הבטונדה שעליה פירקתי את הנשק, או אולי על רצפת תעלת הקשר, או אולי במדרגות הבטון שיורדות מהסוללה לרחבת המוצב. למעשה, לא היה לי שום מושג היכן היא היתה, אבל הלכתי וקיבלתי מושג ברור מאד היכן לא היתה: במקומה הטבעי, בין הקת לכוונת האחורית.

בינתיים ינאי מתקדם לכיווני, עובר חייל חייל, מוציא מחסניות מהפאוצ'ים ומוודא בלחיצה שהן מלאות לגמרי, בוחן שיפצורים באפודים, מוודא החרשת מימיות וכמובן בודק את הנשקים לחלקיקיהם. אימה חשכה נפלה עלי. התחלתי לדמיין את עצמי באופן מוחשי מאד הולך ונרקב באיזה צינוק בכלא 4, שולח ד"ש להוריי דרך קלטת וידאו זולה כשהמקוצרר של ינאי (מצוחצח למשעי וכולל ידית דריכה תקנית) מכוון לראשי, ומייחל לאיזו עסקת חילופי שבויים עם פיקוד דרום שתביא לשחרורי עוד בטרם הגיעי לגיל הבלות. ידעתי בוודאות שאני הולך לחטוף ולחטוף חזק. עטפתי בכף ידי את המקום בו אמורה היתה להימצא הידית הסוררת וחיכיתי שאגרוף הזעם של ינאי יעצב את חיי מחדש.

ואז, לאחר שסיים לבדוק כדור כדור בשרשירים של רותם המא"גיסט, שעמד לצדי בשורה, נתן בי האלוף מבט קצר ופזור דעת, הסב את פניו לעבר ניר המג"ד ונבח "דקה כולם בתדריך". כל הפלוגה קפצה על מקומה כעדר ארנבות וטסה לחדר האוכל, אבל אני נותרתי נטוע במקומי, מתמסר כל כולי למגעה המרפרף של השכינה על פניי, מתענג על הקריצה הידידותית ששלחה לי וקורץ לה בהכרת טובה בחזרה.

***

בתמונה בעיתון ינאי המעונב מישיר מבט אמיץ אל האופק הלא נודע. גרסתו האזרחית מרוככת כל כך ביחס לזו הצבאית מ-97'. הוא מתרגש, ינאי, נוכח סיום עוד פרק משמעותי בחייו, כמו גם נוכח תחילתו של פרק חדש, עלום ובלתי נודע.

איחלתי לאלוף הצלחה בהמשך תפקידו.

ימי לבנון: קריעה

כמוסת זמן, זה מה שעבר לי בראש. כמוסת זמן. כמו הפעם ההיא כשנכנסתי למוזיאון היהודי בסוסואה שברפובליקה הדומיניקנית. חלל המוזיאון האפלולי עם תמונות בני עמי המעונים בגטאות של אירופה, כשבחוץ מתרוננת בכל עוזה ושלל גווניה ההמולה הקאריבית. מקום גיאוגרפי אחד. שני ממדי זמן.

תמיד כשאני עובר ליד זרעית אני משתדל לעצור באנדרטה שבכניסה ליישוב. "קריעה", היא נקראת. מוקדשת לחללי מוצב כרכום בדרום לבנון, המוצב שלי. אלא שעכשיו אנו חוזרים מנופש משפחתי, מצב הרוח מרומם, העור צרוב שמש והאוטו ארגז חול-ים עם ריח חופשקיץ של ממתקים ואולטרסול. אולי נוותר הפעם?
אבל הילדים אמרו "בסדר אבא" וסובבתי את ההגה שמאלה. ההרים כאן ירוקי עד, ג'בל בלאט משקיף מעברו השני של הגבול. המוצב המבוטן שלנו ששכן על פסגתו נמחה מעל פני האדמה. מוטב מאוחר מלעולם לא. אני נזכר במילים ששם מאיר שלו בפי האופה יעקב לוי ב"עשו", על הארץ הקטנטנה הזו שבה גם המלחמות הם במרחק יריקה מהבית.

זרעית. הילדים שואלים בעדינות אם אפשר להישאר ברכב. לבנון נוכחת אצלנו בבית בעיקר סביב דאחקות: קשה? בלבנון היה יותר קשה. האוכל לא בדיוק כמו שרציתם? בלבנון, כשהיו חודלים את השיירות והאוכל היה נגמר היינו אוכלים גם חוביזות, תוך כדי הסתערות. נגמרו המים החמים? בלבנון, כשמיכלי המים היו מתחוררים מרסיסי הפצמ"רים ומתרוקנים היינו מתקלחים בשוקת הסולר של הנשקים. אבל ילדיי רגישים ונבונים מספיק כדי לדעת אלו צללים אורבים מאחורי הבדיחות.

שנים עשר שמות. אמתי אלמדון נהרג ביום בו עליתי לראשונה למוצב. ארז יצחק, רונן אשל ויוני דבירי שירתו איתי - הראשון עד שנפל בקרב בצריח הטנק שלו. האחרונים לאורך כל שירותי במוצב. הם נשארו בכרכום גם אחרי שהשתחררתי ונפלו בו יחד מפגיעת פצמ"ר.
אצבעותיי מנקות שוב ושוב מבלי משים את האבק הנח על לוחיות המתכת של השמות, כאילו אם יוסר תוסר מארת השכחה יחד עמו. ברכב מחכים ילדיי, המקצבים העולזים בשירים שהם מנגנים במערכת מגיעים לאוזניי. הכביש הצר שבין האנדרטה לרכב משרטט את הגבול. כאן החיים שהמשיכו. כאן החיים שנעצרו. שנים עשר גברים שלא קידשו אישה ולא הולידו ולא חיבקו גוזלים קטנים. לנצח בני עשרים.

בפייסבוק אני פוגש לפעמים אנשים מדור לבנון שלי. כמוני, גם הם מנסים להבין כבר עשרים שנה מה בעצם קרה שם, מה היתה היומרה, למה פתאום גילה הצבא שבעצם אפשר גם בלי ולמה לא הואיל לגלות זאת לפני כן ואז אולי לא הייתי יושב פה עכשיו בכמוסת זמן ומסיר אבק דרכים משמות רעיי המתים.

נעמה מתקרבת בחשש, מחבקת אותי חזק ואז מבקשת שאספר לה על חבריי. אחר כך, באוטו, פלייליסט ה"כבקשתך" המתרונן משתנה מעצמו בלי מילים. בתורי אני מבקש את "שיר של אחרי מלחמה". אחריי תור ינון לבחור שיר. הוא נוגע בעדינות בכתפי ואומר בשקט "אבא, של שלומי שבת". 

מסע אופניים בעקבות לוחמים לאורך ציר הנפט

ציר הנפט, החוצה את הגולן מדרום-מזרח לצפון מערב, אינו עביר כיום למרבית כלי הרכב, אבל אני רוכב בו מדי פעם על אופני שטח (לרוב מדרום הרמה, מקום מגוריי, לצפונה). זהו כביש שנסלל כדי לשרת צינור נפט טרנס ערבי, ובהתאמה נמתח כקו ישר כסרגל. כשרוכבים בו קצת קשה להאמין כיצד ניטשו בו קרבות שריון עזים כל כך במלחמת יום הכיפורים. זהו כביש צר כשביל עיזים, די בטנק בודד כדי לחסום אותו משול לשול. ואם לא די בכך, ההכרח לסלול אותו בקו ישר גורם לו להיות "גבה גלי" כמעט לכל אורכו, מה שמותיר טווח ראיה מצומצם ביותר (בדיוק עד ל"גל" הבא). אלא שעל חסרונותיו אלה מכפר היטב מיקומו האסטרטגי, החל בפתחת רפיד בגולן הסורי, עבור במפקדת אוגדת הגולן בנפח ועד לדן ודפנה על הגבול הלבנוני, כאשר הוא חוצה את כל צירי הרוחב החשובים ברמה (87, 91, 959 ו-99). הסורים הכירו אותו מצוין והוא כיכב בתכנית המתקפה הסורית בגזרה הדרומית של הרמה.
לאורך קטע הציר שבין גבעת אורחה למחנה נפח עומדות ארבע אנדרטאות לנופלי מלחמת יום הכיפורים.

הראשונה, לא רחוק מתל פארס, היא אנדרטת בני התותחנים.

גדוד בה"ד 9 היה גדוד שהוקם בחופזה מסגל הפיקוד ומחיילי ההכשרות בבה"ד חיל התותחנים בשיבטה. בראשית המלחמה הוצבה סוללה ג' של הגדוד בתל פארס על מנת לטווח את הגולן הסורי, אולם עד מהרה הבינו בפיקוד כי המערכה שוטפת מערבה לעומק הגולן הישראלי ובהתאמה מיקומה הנוכחי הפך לא רלוונטי. בהתאמה פקדו על הסוללה לדלג בחסות חשכת הליל שבין שבת לראשון מתל פארס לכיוון מעלה גמלא. הסוללה ירדה מהתל לכיוון ציר הנפט מבלי שהיה לה מושג (כמו לכל הצבא בערך באותה נקודת זמן) שהוא כבר שורץ טנקים של דביזיות החוד הסוריות. התוצאה היתה נוראה. הסוללה פשוט התנגשה ראש בראש בחניון לילה סורי. התומ"תים הראשונים בשיירה הצליחו לברוח קדימה. האחרונים חילצו לאחור. אבל שלושת התומ"תים שבתווך נלכדו במצלב אש תופת מן התותחים והמקלעים של טנקי ה-T הסוריים שבחניון. חמישה עשר לוחמים קיפחו את חייהם בקרב הנואש וחסר הסיכוי. שמותיהם חקוקים על האבן בתמונה הראשונה.

(באותן שעות - מעט דרומה משם, מערבית לג'וחדר - שטפו טנקים סוריים מאותה דביזיה את סוללה ב' של גדוד התותחנים הסדיר 405 של אורי מנוס והשמידו אותה. גם כאן לא יכלו התומ"תים הפגיעים להתמודד עם הכינון הישיר, הקטלני, של אש הטנקים).

האנדרטה השניה שעל הציר נמצאת בין צומת חושניה לצומת נפח. היא מורכבת משלוש פלטות בזוקה של טנקי שוט קל ומנציחה את זכרו של צוות טנק מחטיבת הגיוס המהיר 179, שהיתה חטיבת המילואים הראשונה להיכנס לקרב על ציר הנפט מדרום לנפח. מונצחים בה לוחמי המילואים משה אבנעים, אהרן אהרוני ואליעזר ליטנר, שנפלו בקרבות הבלימה מול דביזיות החוד הסוריות ששעטו על גבי הציר לעבר מפקדת האוגדה.
בסמוך לאנדרטה הזו, בשלוחת ואדי רדודה, נמצאו גופותיהם הכפותות של חברי החוליה הטכנית של גדוד סופה, שנשבו על ידי הסורים באזור חושנייה והוצאו להורג בדם קר.

הרכיבה צפונה משם חושפת עוד שתי אנדרטאות המספרות את סיפורה העצוב של חטיבה 188, שנשטפה בגלי השריון הסורי ביממה הראשונה של המלחמה ונפגעה קשות.
הראשונה היא זו של דוד ישראלי ויואב ברקאי. סא"ל דוד ישראלי היה סמח"ט 188. יואב ברקאי היה מילואימניק, מ"מ בחטיבת הגיוס המהיר 179. כשישראלי איבד את הטנק שלו בקרבות סביב נפח הוא עלה על הטנק של ברקאי כדי להמשיך ולהילחם. השניים, שלא הכירו זה את זה עד לאותו רגע, לחמו שכם אל שכם בתוך מרחב שורץ שריון ורק"ם סורי. כשנגמרה התחמושת בטנק שלהם קפץ ישראלי החוצה כדי להתארגן על טנק חלופי שעמד בסמוך, ואז נפגע מירי מקלעים ונהרג. מיד לאחר מכן פגע פגז סורי בצריח הטנק, פוצע את יואב ברקאי פצעי מוות.

האנדרטה האחרונה שנסקור כאן חותמת את נפילת שדרת הפיקוד הבכירה של חטיבה 188 המוכה. בתום הקרב על נפח נמצא טנק המח"ט ממערב לציר הנפט כשהוא הפוך. בבטנו נמצאו אל"מ יצחק בן שהם, מפקד החטיבה, ורס"ן בני קצין, קצין האג"ם שלה. הם לחמו ללא הפסקה באשדי הטנקים נמוכי הצללית בצהוב-ירוק שגלשו מכל הכיוונים תוך שהם חשופים בצריח על מנת להבין טוב יותר את תמונת הקרב, ונפגעו מאש מקלעים. במקום נפילתם צמח עץ, והאנדרטה לזכרם חוסה בצלו.

 * לאורך ציר הנפט קיימות גם כמה אנדרטאות נוספות לנופלים במערכות אחרות או בתאונות אימונים.

יום השואה תש"פ: עשר עובדות, השערות ומחשבות בעקבות ימיה האחרונים של סבתא שרה

1. סבתי, שרה רודריגז-גארסיא לבית ויירה, נולדה ב-1914 באמסטרדם ליוסף וחוה לבית דה רוסה, אחות למרגרט, מריאנה (מרים) ויעקב. ב-19 למאי 1937 התחתנה באמסטרדם עם סבי אורי (פיליפ) ובראשית 1939 נולד בנם היחיד, אבי דוד.

2. את סבי אספו לעבודות כפייה מהר מאד ומדלת ביתו ממש (היהודים ההולנדים היו כה תמימים, שאפילו את רשימות חברי הקהילות היהודיות באמסטרדם לא טרחו להשמיד). בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית העבירה סבתא את אבי הפעוט למחבוא באמסטרדם ומהר מאד סידרה מחבוא נפרד גם לעצמה, כולל תעודות מזויפות.

3. כיצד נתפסה סבתא? איננו יודעים לומר. היא נרצחה בסוביבור ב-21 למאי 1943, משמע יצאה מווסטרבורק שבצפון הולנד בטרנספורט של ה-18 במאי. מאחר ונתפסה עם תעודות מזויפות, הדעת נותנת שעם בואה לווסטרבורק הוכנסה מיד לצריף העונשין, שדייריו היו הראשונים למלא את הטרנספורט השבועי למחנות ההשמדה במזרח. מכאן שנתפסה באמסטרדם סביב 10-15 למאי. לפי הידוע לאבי זה קרה בעת שיצאה ממחבואה על מנת לשלוח חבילת מזון לסבא - באותו זמן אסיר במחנה פוכט שבדרום המדינה.

4. בין מרץ לספטמבר 1943 היתה תקופת השיא של ציידי היהודים בהולנד ובאמסטרדם בפרט. אלו היו ציידי אדם מקצועיים שקיבלו תשלום פר ניצוד מהאס.דה, שירות המודיעין של האס.אס. אסופה של חלאות הולנדיים, רודפי בצע, עבריינים או סתם אנטישמים תומכי הכיבוש הנאצי. ביניהם ידועה לשמצה קבוצת "קולונֶה הֶנייקֶה" (על שם מנהיגה, וים הנייקה). הם היו מסתובבים ברחובות ופשוט עוצרים את מי שהתחשק להם לבדיקת מסמכים. מסביבות מרץ 1943 קיבלה חבורת הבריונים הזו גם סמכויות שיטור לכל דבר ועניין.

5. האם צייד כזה צד את סבתא אקראית ברחוב? האם היה לו מודיע בדואר ההולנדי שדיווח לו על אישה ששלחה חבילת מזון למחנה ריכוז מלא אסירים יהודים וכל שנותר לו היה לארוב לה מחוץ לסניף הדואר ולעקוב אחריה? שמועה שהגיעה לאוזנינו מספרת שכשנתפסה הורדה סבתא מהטראם בטבור העיר באמצע היום לעיני כל. הדעת נותנת שידעה היטב מה הסיכון הכרוך במשלוח החבילה למחנה הריכוז, אולם אהבתה ודאגתה לסבי גברו על הסכנה ודחפו אותה לצאת מן המחבוא אל הרחוב הטורף.

6. מן הסתם הועברה סבתא מיד לצנטרלה-שטלה (תחנת המעצר באמסטרדם) ואז מיד לווסטרבורק ולסוביבור. הכל קרה מהר כל כך, ביעילות גרמנית ידועה. אורדנונג מוס זיין. תוך כמה ימים כבר לא היתה עוד בין החיים. אישה ואם צעירה, בת 28 בסך הכל, שנרמסה בן רגע תחת שחור המגף הנאצי הארור לדראון עולם. צייד האדם, מצדו, הלך מן הסתם עוד באותו יום לאסוף את שכרו, שמח וטוב לב. אם נתפס ונשפט אחרי המלחמה קיבל במקרה הטוב עונש מאסר. למרבית ציידי היהודים ניכו הרשויות ההולנדיות את תקופת מאסרם עד כדי מחצית ויותר. מהו צייד כזה אם לא רוצח בידיים? אבל דם יהודי נותר זול גם באירופה של אחרי המלחמה, מסתבר.

7. כמה חודשים לאחר שסבתי ניצודה בידי חלאת אדם באמסטרדם, העבירו הולנדים גיבורים ועזי נפש את אבי למסתור בחווה בכפר ברליקום. באוזני הכומר של הכפר, שבא להזהיר את מריה ון דר ברג, בעלת החווה, תהתה האחרונה בקול רם האם כבוד קדושתו מצפה ממנה להסגיר ילד בן ארבע לידי רודפיו.
מעט קודם לכן נהגו נהגי קטר הולנדים את הרכבות שהחזירו את סבי וחבריו, שכניהם עד לפני רגע, מפוכט לווסטרבורק ומשם לסוביבור, אל מותם. הם לא חשבו אף לרגע לעצור את הקטרים.
המלכה וילהלמינה ירום הודה ישבה בינתיים בגלות בלונדון ומילאה פיה מים בשעה שמעל מאה אלף מנתיניה הובלו לשחיטה.
כשיורדת חשיכה על העולם ניתן לראות היטב לב מי מאיר באור יקרות ולב מי אפל כאפלת מצרים.

8. שנים חלמתי חלום שחזר על עצמו, ובו אני מסתער עם פלוגתי על מחנה ריכוז גרמני, מוצא את סבתא מחוץ לאחד הצריפים ומאמץ אותה אל לבי. אבל במציאות סבתא לא היתה אסירה אפילו לשעה אחת. תלושת חיים, קרועה מבעלה ומבנה מבלי לדעת דבר על גורלם, הובהלה בידי רוצחיה אלי מיתה משונה. בקרון הרכבת השועט מזרחה, לסוביבור, ציינה יום נישואים שישי ואחרון, שריד לעולם אחר, אי שם לפני המלחמה.

9. זו התמונה היחידה שיש בידינו של סבתא שרה. היא עומדת כאן (מימין) לצד אחותה מרגרט, שהצליחה לברוח מווסטרבורק ושרדה את המלחמה (בגופה לפחות).

10. לסבתי, שרה רודריגז-גארסיא ויירה, שישה נכדות ונכדים ועשרים וארבעה נינות ונינים. אנו, נכדיה וניניה, נושאים בגאווה את השמות - יוסף וחוה, אורי ושרה, יעקב ומרים - ומציבים להם יד בהווייתנו ובקיומנו.
נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי.