כשהיה נער, לא נטה לב היהודי לערבי פסחים. אביו, גבר בשיא אונו, היה מכריז אז מלחמת חרמה על החמץ, הקיים ושאינו, מפרק מכשירים לגורמיהם ומפשפש בקרביהם עד אשר תמו לגווע, מסתער בראש צבא תכשיריו וחומריו על כל ספק פירור ומזרז את בני הבית להריק חרבותיהם מנדניהן להוריש כעמלק כל שאור ומחמצת. השמיים היו שחים אז על ראש היהודי, אדם שוחר שלום ובצקים באופן כללי, והוא היה מחפש לו מפלט הרחק מטבור המערכה הכבדה.
ועכשיו, מעת שמונה הסרבן מהניינטיז למצביא, זכר את אביו המעורר מלחמתו כארי וכבר אזר עוז וגבורה להילחם מלחמת הקודש כמנהג גוברין יהודאין שאין כל אבק חמץ עומד בפניהם, ובייחוד בשעה שהארי גופא יושב וצופה בהמערכה. אבל אביו כבר זקן ושבע ימים, ישוב על שרפרף במטבח, מביט בבנו הנחוש, חמוש דטרגנטים מכף רגל ועד ראש, מחייך, מניף ידו בביטול ואומר עזוב אל תשתגע ילד, מקסימום נבטל בלב.
