והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 25 באוגוסט 2019

קיץ 2019: כיף התקווה הטובה


בשנות האינתיפאדה השנייה ביצע גדוד המילואים שלי תעסוקות מבצעיות בשטחים מדי שנה. לפעמים אפילו בהפרשים של כמה חודשים. האוויר היה מוטרף משנאה ומפחד ולא ידעתי את נפשי. חיפשתי עוגן של שפיות ומצאתי אותו איכשהו בדמות שקית גדולה של טופי בפאוץ' הגדול של אפוד החובשים. טופי לכל הילדים, מכל הצדדים. בגדול, זה מה שהחזיק אותי שפוי בתעסוקות ההן.
אבל אפילו לחלק טופי בתור חייל לא תמיד היה פשוט. היו פעמים שהרגשתי שלהורי הילדים לא נוח עם זה. כמובן, הם לא אמרו דבר. ממתי פלסטיני במצב לסרב לחייל? הרי מבחינתו צה"ל הוא הגוף שקובע אם עוברים היום במחסום או לא, וצה"ל זה אני.
אין דרך אמיתית לתקשורת אנושית בין כובש לנכבש. היא תמיד תהיה טעונה או מאולצת. פעם היינו צריכים לבדוק אמבולנסים (בלית ברירה, אגב, כי ארגוני טרור הבריחו בהם מטענים וחגורות נפץ שרצחו אזרחים). בתוך האמבולנס שנתנו לי לבדוק היתה בחורה צעירה - אולי בת 19, אולי פחות - בחודש תשיעי, ייתכן שכבר בדרך ללידה. היא הביטה בי ורעדה בכל גופה. הורדתי את הקסדה ואת הנשק, הייתי הכי עדין שיכולתי, הסברתי במחוות גוף שאני חייב לבדוק את הרכב, נתתי לה יד לעזור לה לרדת, אבל היא הביטה בי ושנאה אותי כמו שנערה בת 19 שעומדת ללדת יכולה לשנוא חייל חמוש ומשוכפץ שמוריד אותה מהאמבולנס. ולא היה דבר שיכולתי לעשות נגד זה.
***
בשבוע שעבר, בזכות איש יקר ומיוחד שזכיתי להכיר, הגעתי לתל אביב להתנדב לראשונה באירוח של משפחות פלסטיניות, נשים וילדים, בחוף הים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתה לי אינטראקציה עם פלסטינים מחברון בלי מדים ונשק, כבני אדם לבני אדם, וזה היה נפלא. חששתי שאולי הם יהיו ממורמרים, ככלות הכל אבותיהם ישבו פעם על החוף הזה. אבל על כל היוזמה הזו שורה רק רוח של פיוס ונעימות. כולם מחייכים, כולם מתרגשים. על הילדים, שזו פעם ראשונה בחייהם שהם רואים את הים, לא צריך להכביר מילים. מבט אחד בהם והלב מתמלא ומתרחב.
***
עשר שנות נתניהו וצריך לשים לב עד כמה נדחקו מילים כמו שלום ופיוס ותקווה - רגשות אנושיים בסיסיים, אוניברסליים - אל מחוץ לשיח הציבורי. בעיניי זהו אולי נזקו הגדול ביותר של האיש (ולא שהתחרות קלה). אבל גם בים הניכור והאיבה יש איים נהדרים של אור, אבני דרך לעתיד נורמלי, אנושי. ובאי כזה אנשים משני צדי הסכסוך נפגשים על החול ומחייכים בלי מילים ומחווים תודה ובבקשה וברוכים הבאים בתנועות ידיים; ובאי כזה עיסא הקטן ואני משחקים שעה בין הגלים וצוחקים, וכשעיסא יחזור הביתה אולי ירגיש שיש אופק ויש תקווה ולא הכל שחור וכלוא ומייאש.
גם אם בישראל 2019 אנחנו העופות המוזרים; גם אם אנו צריכים לשמור את מיקום החוף בהודעות פרטיות, שלא נקבל ביקור מ"הארנבות של הצל", או איזה קשקוש גזעני אחר, או אולי מהחברים החדשים של ראש הממשלה בקואליציה - לא נפסיק לקוות ולא נפסיק להאמין בעתיד אחר.

יום שלישי, 20 באוגוסט 2019

20.8.19: נעמלי בת 16


סיפור קטן שהיה באמת על מחסומים ושבירתם (ואולי, מי יודע, גם על קארמה של אנרגיה טובה).
ה-20 באוגוסט 2002 מצא אותי בתעסוקה מבצעית בשומרון. יחד עם חיילים נוספים מהפלוגה שלי איישתי את המחסום הדרומי של שכם. היה חם ומאובק. הימים ימי שיא האינתיפאדה השניה ועל העיר הוטל כתר. האוויר היה מוטרף מפחד ושנאה.
ציבור מיוזע ומיואש הצטופף לפני המחסום. מלכתחילה היה ברור שהתקהלו שם יותר מדי אנשים משניתן יהיה להעביר על בסיס הומניטרי, ושרק מיעוטם יזכו לעבור את הבטונדות וגדר התיל ולהמשיך הלאה. הנוכחים משני צדי המתרס הפנימו זאת אט אט, כל צד בדרכו. מן הצד הישראלי הגבירו המילואימניקים המותשים את קצב הקללות העסיסיות שסיננו בינם לבין עצמם, מנסים לחשב את הזמן שנותר עד לקץ משימתם המעיקה. דבוקת הפלסטינים, מצידה, הצמיחה עד מהרה עשרות רבות של זרועות שנופפו במרץ רב, מנסות ללכוד את מבטי החיילים ואת תשומת ליבם, ולשכנע אותם כי דווקא בעליהן חייבים לעבור את המחסום ברגע זה ממש.
בקצה המחסום, הרחק מהמולת הממתינים, עמד אדם צעיר והמתין בשקט. סערת הנפש שהשתקפה במבטו משכה את תשומת לבי. ניגשתי אליו. בקול רועד מהתרגשות הוא סיפר לי כי אשתו ילדה את בנם הבכור בבית חולים ברמאללה לאחר ציפייה של שנים, ואילו הוא תקוע כאן בשכם המסוגרת, ללא יכולת לראות את אשתו ואת בנו לו חיכה זמן רב כל כך. בו ברגע גמלה בלבי ההחלטה שאת האדם הזה אעביר ויהי מה. נטלתי ממנו את תעודת הזהות ועליתי בקשר מול החמ"ל הגדודי. "מבקש בדיקת ת.ז.". ממתין. הרשת כורעת תחת עומס הפניות. הסמב"צים עצבניים מתמיד: "אין זמן". "תחזור אח"כ". "אין אישור, חוזר - אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל החטיבה. לא נענה. ממתין. ממתין. "אין אפשרות לברר מספר ת.ז.". "העומס רב מדי". "לא מתפקידנו". "אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל האוגדה. "נחזור אליך". ממתין. ממתין. השעות חולפות. השמש כבר עומדת לשקוע. עוד מעט ייסגר המחסום והעוצר יוטל מחדש. לא נענה. מנסה שוב. סוף סוף סמב"צית נחמדה, סבלנית. מקריא שוב את המספר. המתן. ממתין. חוזרת אלי. יש אישור!
קפצתי מהעמדה ורצתי אליו. סע לרמאללה, אמרתי לו, וחבק את אשתך והילדמזל טוב!
עיני האיש דמעו. לחצתי את ידו ועקבתי אחריו במבטי עד שנעלם בעיקול הדרך, ממש עם שקיעת השמש. רק אז פרשתי אל תוך העמדה, הסרתי את הקסדה ואת השכפו"ד והנשק, טמנתי את ראשי בין ידיי ובכיתי. בכיתי עליו, שבוי בכבלי מציאות מטורפת הקורעת אותו מעריסת בנו לו ייחל והתפלל שנים ארוכות. ועל אשתו, המצפה בעיר זרה לבעלה ואבי בנה. וגם על ילדנו שלנו, שאנו כה כמהים לו והוא עודנו מבושש לבוא.
ובדיוק שנה לאחר מכן - ב-20 באוגוסט 2003, עם שקיעת השמש - באה לאוויר העולם נעמה בתנו הבכורה ואלף שמשות זרחו באופק חיינו. ומני אז ועד היום הן נוגהות את אורה המיוחד לה, המשמח אלהים ואנשים גם יחד.