לפני
כמה זמן הזדמן לי לעבור בארומה בכרמיאל וראיתי שם את אמיר גוטפרוינד יושב וכותב.
הוא היה רזה וכחוש מאד וידעתי עוד קודם שהוא חולה ורציתי כל כך לגשת אליו ולומר לו
תודה רבה על הספרים היפים שכתב, ובייחוד על "שואה שלנו" שאהבתי יותר
מכולם.
אבל הבושה הכריעה ולא
ניגשתי. וגם בפייסבוק לא כתבתי לו למרות שהיינו חברים שם תקופה ארוכה יחסית.
ואמש הוא נפטר. ולא
שהוא היה צריך את התודה שלי כדי לדעת איזה סופר הוא היה ואיזה אדם הוא היה. כואב
לי שלא ניגשתי ושלא כתבתי בעיקר עבורי. כי רציתי להודות לו ולעודד אותו ולאחל לו רפואה שלמה וכעת כבר אין למי ואת
מי.
אחרית
דבר, כבלי הגוף הותרו, והנשמה הגדולה והמקורית והססגונית הזו עפה חופשייה
ומשוחררת. ואולי בעולם הטמיר והעלום ההוא אמיר מתאחד עכשיו עם נטע, אשתו. והלוואי
שטוב לו עכשיו.
נוח
בשלום, איש יקר. תודה על שנגעת בנשמתי.