והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 30 בינואר 2011

המדריך למשתטח האלטרנטיבי - פרק ראשון בסדרה

אין דבר בגדר סוד כי רשימתנו אשר נתפרסמה כאן לפני איזה שבועות אודות בעל ה"שמע ישראל" מוִינה ואחיו, הבקלה-קדישא מאוסטרופולי הביאה בכנפיה גל אדיר של תגובות ופניות, טרוניות ומענות.

למכתביהם הטרחניים של אי אלו שוכני ימים - עם או בלי חוליות - שטענו בלהט כי שני הצדיקים, מנוחתם עדן, הם בעצם זקני זקניהם או מיוחסים אליהם או מכריהם משכבר הימים, ואז דרשו במפגיע אי אלו טובין, נכסי דלא ניידי ותארים מהחצרות והמויסדעס, אין בכוונתי להתייחס אפילו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא ארחיב כאן על הלובסטר המחוצף מנהר פוטומאק, אשר הרהיב עוז לטעון כי יצק מים על סנפירי הבקלה-קדישא בעת מסעו המפורסם למפרץ הצ'ספיק לקושש תרומות לכוילל שייסד לקרפיונים מצוינים בשפך נהר הויסלה בשנת תרמ"ט, ודרש בחוזק יד ובמצח גבוהה נתח שמן מן הקרקעות שבבעלות החצר דרומית-מזרחית לארסוף. הכי כסילים אנו או שמא קטני אמונה שנאמין להשרץ אשר איננו טהור אם רק יפשוט מחושיו ויאמר כשר אני?

אך רובא דהמכתבים הגיעו דווקא משלומי אמוני בני ישראל, אשר גלו את אזני כי על אף שחשקה נפשם עד למאד להשתטח על קברי הני צנתרי דדהבא, הרי שכבדו עליהם הוצאות הנסיעה עד מאד. ולא זו אף זו, אלא גם אם השיגה ידם כדי כרטיס טיסה, עדיין מתפחדים הם פחד רב מלנסוע לציון הבקלה-קדישא בטשערנאביל, אשר כל באיה לא ישובון, ואם ישובון - אז עם זנב סגול וחמישה מרפקים.

אשר על כן אזרתי כגבר מתניי, ובמקום שאין אנשים הייתי לאיש, ונמניתי וגמרתי לגלות כאן את אזניכם, קוראים יקרים, על אי אלו קברים קדישין בארעא דישראל אשר בעוונות טרם יצא שמעם למרחוק, למען יוכלו צאן קדושים להשתטח כדת, כיאה וכנכון ובלא שיכלה ממונם ברוח.

ראשית, כבר זכרתי כאן את בעל "פני הים" זצ"ל, הלוא הוא ר' שמואל חיים הלוי קנופפמאכער, אשר כבן בכור האוחז בכלה מיוחסת (הלוא היא נכדת השרף מאוסטרולקה) ובחיבור חשוב ומדובר ('פני הי"ם' על התוספתא דגיטין, על שם אביו זקנו ר' ישראל מאיר קנופפמאכער, האדמו"ר מקראסניק) כבר היה בטוח שזכה בכס האדמו"רות. אלא שאחיו הצעיר, מנחם מנדל, רקם כמה תכניות משלו, ובוקר בהיר אחד נופף ב"הייליגע צעטעלע, דברי אלוהים חיים, פתקא קדישא שמסר לי אבי מורי שליט"א אתמול בשעת תיקון חצות" ומשך את כסא המלוכה מתחת אחיו הבכור בפוטש שעוד יילמד בקורסי משב"קים שנים רבות לאחר מכן. לשווא ניסה ר' שמואל האומלל למחות ולהזכיר להקהל הקדוש שאביו האדמו"ר שרוי בתרדמת עמוקה מזה עשר שנים. לך תתווכח עם מוייפתים...

מנושל מכסאו, החליט ר' שמואל חיים לדחות את הצעת הניחומים של אחיו להתמנות ל"אב"ד קראסניק, המחוז והגלילות", לעלות לארץ ישראל, להתיישב בירושלים ולהתמחות בסיגופים - עיסוק שעבר במשפחתו מדורי דורות, עוד מזמן שסבי זקנו, ה"שק ואפר" מבילאריי היה מתגלגל מדי בוקר בשלג מהלך חמישים פרסאות עד לעיבורי ורשה וחזרה. רק זו צרה, שארץ ישראל, כפי שגילה בדיעבד, לא בורכה במחצב הלבן ויקר הערך, וה"פני הים" נאלץ לחפש תחליפים הולמים. לאחר שבדק היטב את מדרונותיה של עיר הקודש גילה שהמדרונות התלולים ביותר הם אלו הפונים מזרחה, ולא זו אף זו, אלא שבימות החמה בוער עפרם כאפר הכבשן, אשר לידו מרגיש השלג הפולני כפוך אווזים בעלמא.

סופו של בעל "פני הים" לא נתברר כל צרכו, אולם נראה כי עלה בסערה השמימה בעיצומו של אחד מגלגוליו במורדות המדבריים בואכה ים המלח, ושם גם נקבר. שנים רבות לא זכה הצדיק לציון ראוי, שלא לדבר על מויסדעס והוראות קבע, כי רק הבדואים בני האזור פקדו את קבר "אל מותאדאוול אל יאהודי", המתגלגל היהודי, באשר ייחסו לו סגולות נפלאות לאיתור עיזים ולעיבור נאקות.

ואולם בחסדי השם, זכה לאחרונה בעל פני הים לעדנה וכבוד גדול עשו לו במותו אף יותר מבחייו וציון גדול עשו לו במקום עלייתו לגנזי מרומים, עם כיפה גדולה ורחבת תפילה וחניה לאוטובוסים ומסלולי סיגופים לרוב על הגבעות מסביב. וכל הרוצה להשתטח יבוא וישתטח ויראה ישועות דבר ויום ביומו (והדל לא ימעיט מח"י רוטל זוזין קדישין תרומה למבנה המויסדעס המפואר, הת"ת, הכוילל למתמידים וקרן הכנסת כלה) באשר כבר נודע כי "הקראסניקער בעל-ייסורים" מסוגל לניסים היותר נפלאים, ובייחוד יצאה השמועה הבדוקה על אוטובוסים מלאים חולי פסוריאזיס ומיני צרעות השם ירחם, שעשו דרכם לים המלח להתמרח בהבוץ דהתם ועצרו בדרך במקום הציון הקדוש ושב בשרם כבשר נער קטן ונתרפאו לאלתר ולחיים טובים וסבבו כלעומת שבאו.

ובקרוב נכתוב כאן גם על ציון שמעון הצדיק, גזע תרשישים ונצר ל"הייליגע ראסינגער", סוסו של האדמו"ר מראדוביץ'. אל תשתטחו רחוק.

יום שלישי, 25 בינואר 2011

הסיפור של רוי המקולל


הפארק הלאומי ברייס קניון, כבר כתבנו כאן, הוא פנינת טבע אמיתית. הגלגל הגדול והטוחן של הזמן הפליא לצור בסלעיו אין ספור צורות שונות ומשונות. באחת מנקודות השיא של הפארק הגענו לבקעת ענק בה ניצבים אלפים אלפים של זקיפי סלע אדומים, כתומים וורודים. הצ'יפים האינדיאנים הזקנים, כך למדנו, הסבירו לנתיניהם כי אין זקיפים אלו אלא בניו של שבט קדום ואכזרי ששעבד את אבות אבותיהם. משעלתה שוועתם של הללו השמימה החליט סוף סוף "הרוח הגדולה", אלוהי השבט המעונה, לשים סוף לחזירות. הוא הורה לכל בני שבט הנוגשים להתעטות במיטב מחלצותיהם, להתעטר במיטב גווניהם ולהתהדר ביפות שבנוצותיהם, ואז להתכנס בבקעה רחבת הידיים הסמוכה לכפרם. כפי שודאי כבר ניחשתם, ברגע שנכנסו המנוולים לבקעה, מפורכסים כחתנים, חסם "הרוח הגדולה" את כל פתחי המילוט, ואז תירגל על קרבנותיו את נוהל "אשת לוט" (שפילח, אין צורך לומר, מהאלוהים של היהודים).

כשלעצמי, אגב, מצאתי את המעשיה הזו נלבבת מאד, אך בתי נעמה, רודפת צדק ידועה, התקוממה נגדו בזעם שפוך. עם כל הכבוד ל"רוח הגדולה" ולשיקול דעתו האלוהי, טענה היורשת בלהט, אין זאת אלא שנבלה נעשתה בברייס קניון. שכן אם קפאה אשת לוט לכדי נציב מלח - הרי לבדה קפאה, ובחטאה מתה והלוא דין הוא. אך מה פשעו כל התינוקות האינדיאנים המסכנים, שנגזר עליהם לשעשע תיירים אמריקנים שמנים בתפקיד זקיפי אבן עד סוף כל הדורות, בשמש ובגשם ובשלג? בתחילה עוד ניסיתי לפייסה, אך אז הבהירה לי יוצאת חלציי הזועמת באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מוטב שלא אזכיר את המעשיה הזו באוזניה עד עולם.

ומכל מקום, דווקא ביום בו שמנו פעמינו לחקור את מכמניו הנפלאים של ברייס קניון נפתחו ארובות השמיים פתיחה טובא. מילא גשם ביולי, כבר התרגלנו. אבל סופות ברקים? בתחילה עוד חשבנו לאמץ מנהג אבותינו, לשים פס על צליפות החשמל המתברקות ברקיע ולפצוח בטיול רגלי אל לב הבקעה הנזכרת, אבל מבט מהיר שמאלה וימינה לשולי הדרך הבהיר לנו כי הברקים של ברייס - פגיעתם רעה, ואין לדעת אם יסתפקו היום בעצים בלבד או שמא יעברו קדימה בשרשרת המזון. אשר על כן העיזה אותנו ריינג'רית יפה ונעימת הליכות בשם מייגן אל אולם מהודר וספון עץ בטבורו של הפארק, ושם, ברוח היום, סיפרה לנו את הסיפור הלא ייאמן על רוי סאליבן, הלוא הוא דוּמְד רוי, רוי המקולל, שמחזיק בשיא העולמי של פגיעות ברק (טוב, אם לא נחשיב לרגע את איתן כבל).

ההארקה האנושית רוי סאליבן היה ריינג'ר בפארקים הלאומים של וירג'יניה אי שם בטבורה של המאה העשרים. את מפגשיו הבלתי אמצעיים עם ברקים הוא החל בשנת 1942, כשעמד במגדל תצפית. הברק זרם לאורך גופו ואיווה את בוהן רגלו למוצא, תוך שהוא צולה את ציפורנו צלֹה היטב ומעלה אותה בסערה השמיימה.
עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1969, כילה ברק נוסף את זעמו בגבותיו של סאליבן והותיר אותו מחוסר הכרה ברכבו. שנה לאחר מכן, כשיצא לאסוף את הדואר מן התיבה שבקדמת ביתו, עשה ברק שלישי שפטים בכתפו השמאלית, מה שהתברר למפרע כטיפול מתחשב למדי בהשוואה לברק הבא, שהיכה שנתיים לאחר מכן והפך את ראשו של הריינג'ר ללפיד בוער.
עבודות השיקום על ראשו של רוי המקולל נפסקו באבן כאשר קרוב משפחה רחוק של הברק מ-1972 חזר להשלים את המלאכה, פוצץ את כובעו של סאליבן לרסיסים, הצית בשנית את שיערו, העיף אותו מתוך הרכב בו נהג והטיס את נעלו השמאלית לגבהים שנעליים לא מכירות בדרך כלל.
שלוש שנים של הפסקת אש חלפו לפני שחזרו הברקים להתעלל ברוי סאליבן, הפעם בפגיעה ממוקדת בברך. הברק השביעי והאחרון השיג את האומלל בעודו ישוב בספינת דיג בטבורו של אגם.

סיפורו הבלתי נתפס של רוי המקולל, כך מסתבר, גרם לאי אלו מדענים לתהות האם כל פגיעה ופגיעה של ברק בבן אנוש הופכת את האחרון למטרה מועדפת יותר ויותר עבור הפלאש השמיימי, הכמֵה, כך שיערו, לפרוק את מטענו המחושמל במכריו משכבר הימים דווקא. התיאוריה על שמו לא הוכחה עד היום, אך למצער קיבל סאליבן
הומאז' יפהפה בסרטו מעורר ההשראה של דייויד פינצ'ר "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (שכבר נזכר כאן בעבר, דומני) שעה שסיפורו נארג אל תוך העלילה הראשית (והבדיונית) של הסרט.


רוי סאליבן מצא בסופו של דבר את מותו מפצע ירי. אחרי ששרד שבע פגיעות ברק, ירה סאליבן בחזהו שלו כאשר גברת אחת עמה ניהל מערכת יחסים עלתה לו באופן סופי ביותר על העצבים.

אתם הבנתם את זה, חברים? אלוהים בכבודו ובעצמו ניסה שבע פעמים להרוג את הברנש ולא הצליח. לא היה מנוס מלהזעיק את המומחים במשקל כבד...

יום חמישי, 6 בינואר 2011

הכבאים

קרן אור קטנה נצנצה מבין האפר, הלהבות ותמרות העשן שבלעו את יערות הכרמל; מבין העצב והאבל והתסכול והאובדן. קרן אור שהיא בעצם סיפור קטן, קטן כל כך עד כי נבלע עמוק עמוק בבליל הדיווחים האינסופי על שריפת הענק ולא נודע כי בא אל קרבו.
היא לא היתה בודדה, אגב. היו קרני אור רבות אחרות, אבל היה בה משהו מיוחד.

לצד משלחות הסיוע הרבות שנחתו כאן, התגייסו לעזור בכיבוי השריפה גם קבוצה של כבאים פלסטיניים. בתיאום עם משרדי הקישור עברו שלוש כבאיות את המחסומים ליד ג'נין והגיעו לאזור הכרמל. עשרים ואחד הכבאים, מרמאללה, בית לחם וג'נין, במדים כחולים עם פסים זוהרים, צוותו מיד למשימות של כיבוי משני בשטח.

מצלמת צוות החדשות חלפה על פני הכבאים הפלסטיניים שעה שעמדו בשורה וציפו להוראות. אני משער כי כל כבאי נמלא דריכות והתרגשות לפני ביצוע המשימה לקראתה התאמן ארוכות, אבל ביום ההוא על הכרמל, נדמה, ניכר ניצוץ אחר בעיניים. "תמיד רציתי לבוא לראות את הנוף המיוחד של חיפה", אמר אחד מהם, מתחנת הכיבוי של בית לחם, "לא תכננתי אמנם להגיע בנסיבות כאלה, אבל אינשאללה, נעזור לכם להחזיר אותו לקדמותו, לטובת כל בני האזור". "האם התקשיתם למצוא מתנדבים?" שאל המראיין. "לא", השיב הכבאי, "להיפך. כולם רצו לצאת. היתה תחרות על כל מקום בצוותים שיצאו".
לאחר התדרוך לחצו הכבאים הישראליים והפלסטיניים ידיים. חלקם אף התחבקו. לרגע קטן אחד נראינו כמו שכנים; אזרחים של מדינות ידידות, המטים שכם ומסייעים זה לזה בשעת מצוקה מתוך תחושה פשוטה ואנושית של שותפות.
לרגע קטן אחד בצבצה הנורמליות. אבל לא לזמן רב. מישהו, היו בטוחים, דאג לכך דאֹג היטב.

עם שוך הלהבות ארגנה מועצת עוספייה טקס הוקרה לכבאים הפלסטיניים. במציאות אחרת, נכונה יותר, לו נמצאו בשדרת ההנהגה שלנו אי אלו אנשים בעלי שאר רוח - היתה ודאי מדינת ישראל הרשמית עומדת מאחורי היוזמה הזו; מגוננת במו ידיה על השתיל הרענן שצמח מהאדמה השחורה, ומשמרת אותו ומטפחת אותו וממנפת אותו. אבל ניחא, גם מועצת עוספיה היא הלוא סוג של גוף ממלכתי.

הכבאים התייצבו נרגשים במחסום. אותו מחסום בו עברו בשעטה כשבערה האש. אבל האש הלוא כובתה זה מכבר, ולפתע נזכר מי שנזכר שלכמחצית מהם אין בעצם אישורי כניסה תקפים. הכבאים שכניסתם אושרה חיכו לחבריהם בעוספיה, אבל הג'ינג'י עם האישורים כנראה יצא בדיוק לאפטר בנתניה, או לנופש באולגה, או לתרבות יום א' בדגניה ב'.

בסופו של דבר, לאחר המתנה ארוכה ועלבון ותסכול ומחאה, בוטל טקס ההוקרה. השתיל הרך נטמן עד לקודקודו באדמה המזרח תיכונית, שמאז ומתמיד אהבה שתילים כאלו, משני הצדדים, בעיקר כשהם קבורים בה עמוק עמוק, שלא יגדלו חלילה, לאסוננו.

מי הם, הפקידים הקטנים האלה, שהצליחו באיוולתם לחנוק גם את השביב הזעיר הזה, של תקווה לנורמליות? מי הם האנשים האטומים הללו, שלא חכמו לאמוד את ערכו; שלא השכילו לראות את ההתרגשות שניצתה לרגע בעיניים, את החיוך המתהסס בזוית הפה, את הידיים המגששות דרכן ללחיצה וסופן מאמצות כתף ושכם?
לעתים נדמה לי, כי מדינה שבוחרת את מנהיגיה לפי משך הזמן בו הסתכלו על ערבים דרך כוונות לא תצלח לעולם לסגל לעצמה תודעה מחשבתית שלמה, שורשית, של שלום.

ולוואי ואוכל את כובעי לתיאבון, כי אז יערב לחכי מכל מעדני עולם.