חברי, מוטי הבלין

מוטי הבלין היה חברי עשרים וארבע שנים ועוד חמישה חודשים.

מוטי הלך לעולמו בחודש שעבר, לאחר מאבק ארוך, מלא תקווה ואמונה לכל אורכו, במחלה קשה ואלימה, אכזרית, נבזית, אשר במה שנדמה כאחד מתעלוליו המרים של הקיום, אוותה לה לקרבן את אחד האנשים הטובים, המתוקים, הרכים והעדינים שהכרתי מעודי.

הזכרון הראשון שלי ממוטי (שבישיבה התיכונית קראנו לו בכלל טֶלין, כדי להבדילו מבן דודו, ההבלין השני בשכבה. בן הדוד, אריאל, הפך "אראלין", ומוטי נהיה "מוטלין" ואז, בקיצור: "טלין"). מלחמת המפרץ. אנחנו נשלחים, חמשושים צעירים ומבולבלים, להתנדב בבית החולים "אסף הרופא". האחות הראשית מביטה בטלין, שגם בעשור הרביעי לחייו עוד החזיק בפרצוף בייבי-פייס תקני, ושואלת בקול רם ומחויך אם באנו להסתלבט עליה (לאחר פרסום הפוסט העירו חברים את תשומת לבי לכך שמוטי היה בחו"ל באותו זמן, ושמן הסתם בלבלתי בינו לבין בן דודו. אבל לזכרון, כידוע, חיים משלו).

השנים החולפות בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר מחדדות במוטי את תכונותיו הטובות. חריפות שכלית ומצוינות לצד אופי מיוחד, שבו שוכנים זו לצד זו ענווה ומתיקות ונעימות. לחתונתו עם חנה אנו מביאים לו, זוג סטודנטים צעירים ותפרנים שכמונו, קופסת מתכונים מעשה ידינו. שנים אחר כך מוטי יזכיר לי אותה בכל הזדמנות. בעיניו הטובות ראה בה את מה שהייתה: מזכרת מן התקופה ההיא, ענייה בחומר אך יצירתית ומשתובבת.

בתחנות אחרות של חיי, חתונות, מפגשי חברים, טיסה לחו"ל לשליחות, חזרה ארצה והתאקלמות. טלין תמיד שם, בכתב או בעל פה. כהרגלו, ללא מרכז במה או אור זרקורים. בנעימות שקטה ומחויכת. מוטי, נו.

זמן לא רב לאחר מכן מכה הבשורה. סטטיסטיקות עגומות עוברות בהתכתבויות בין החברים ועקת הלב הולכת וגדלה, אבל בטלפון מוטי קולח ושוטף, משתאה מניתוח הראש ללא הרדמה שעבר ומנפלאותיו המדעיות, משל תיאר לי דברים שראה בסרט תיעודי. "תגיד", הוא שואל בהתלהבות, "ידעת שהרופאים יכולים לקשור קשר ברור בין מילים ותחושות שהוגדרו מראש לבין פעילות המוח הפרושה אל מול עיניהם?". לא, לא ידעתי, טלין אהוב. הלוא אני בכלל התקשרתי ביד רועדת, בנשימה עצורה, מנסה לגשש אחר המילים הנכונות, ואתה מצדך סוחף אותי לתוך שיחה מתרוננת בת שעתיים, עתירת פרטים ורווית התפעלות, מותיר אותי לתהות ביני לביני מה בעצם קרה כאן.

בשיחותינו אל תוך המחלה מוטי מתאר לי את המאבק שהוא מנהל כדי להישאר בעבודתו ולשמר את שגרת יומו. את הטיפולים - אלו שכבר עבר ואלו שעוד נכונו לו, אלה גם אלה פרוצדורות קשות ומורכבות - הוא מתאר תמיד כעוד משהו קטן, לא נורא ושטויות ועזוב ותיכף הרי מסיימים וחוזרים לשגרה.

כאן תגובה לבבית על משהו שפרסמתי בעיתון. שם התכתבות נעימה על ספר שקשור לתחום עיסוקי. האופטימיות של מוטי מדביקה אותי. המרחק הגיאוגרפי ומרוץ החיים ממסמסים גם הם בתודעתי את המהלומה האורבת.

ואז קבוצת הוואטסאפ של החברים רוחשת "אשפוז". שיחת טלפון זריזה על אם הדרך עם אשת חבר, רק לבדוק מה קורה ובטח תכף משתחררים, והמציאות הולמת בי כקורנס. עוצר את הרכב בכביש הבקעה, באמצע שום מקום, ובוכה ובוכה ובוכה בלי מעצורים. הילדים מביטים בי בשתיקה ובחשש. ולך תסביר להם עכשיו מי זה טלין. ולך תספר להם עכשיו על האדם המתוק הזה, שטיפה אחת של רוע אין בו, שלא פגע בזבוב מימיו, וכעת גופו נדרס תחת גלגלי המציאות הקהה והאטומה.

ולך תסביר להם שאולי לא אספיק עוד להיפרד מחברי.

***

ואז, אחרי קריאת ההשכמה הכואבת ההיא, עוד חמישה חודשים של חסד מופלא.

הגוף, מותקף וספוג תרופות, הולך ונחלש. הרוח, מצדה, הולכת וגדלה וגוברת. חבריי ואנכי עומדים משתאים. וכי אפשר לה לרוח של מוטי לגדול עוד?

כשאני אוחז בידו, לפני שהאחות מלווה אותנו החוצה, הוא מביט בי ואומר ברוך "ואולי אם אאמין באמת ובתמים שארקוד בבר המצווה של יונתן בני, מי יודע... אולי האמונה תיצור מכוחה את המציאות?" ואני איני יודע את נפשי, לוחץ בחוזקה את ידו האחוזה בידי ורץ החוצה, לבל יראה דמעותיי.

והגוף הולך ונחלש עוד, והרוח הולכת ומתחזקת. המחלה המאכלת מאיימת למשוך אתה מטה גם את הנפש, אבל מוטי מתחכם לה, חד וצלול מתמיד. פה מנהל עמי דיונים פוליטיים ערים (בכל זאת, תקופת בחירות). שם מקפיד לתהות באוזניי כיצד זה דווקא השמאלני שבחבורה לוקח אותו לסרטי פעולה גדושי יריות ופיצוצים. "תשמע, חבוב, נראה לי שאין ברירה אלא לדווח עליך" הוא יורה בהומור מושחז ומיד מתנצל אם בטעות "נרדמתי בקטעים המעניינים, אבל בסוף כל הסרטים האלה הרי בנויים אותו דבר, אתה יודע. גם אתה יכול לישון קצת איתי ובכל זאת להבין הכל בסוף", קורץ בחיוך.

כשאנו קונים ממתקים בקולנוע מוטי לא מפסיק לוודא אם לג'ולי, המטפל-מלאך שלו, או לי לא חסר דבר. במסעדות הוא קובע "קודם תזמינו אתם, ואז אולי אקח גם לי משהו, רק תעשה לי טובה ותדאג לג'ולי כי אני חושש שהוא מתבייש. הוא סוחב הרבה ועובד קשה. תארגן לו מנה יפה".

ואיך לימדת אותי, טלין אהוב, בעצם הזכות שעמדה לי ללוותך לעתים, כיצד בה בשעה שהחסד האלוהי נחבא ומסתתר - מתגלה הנפש האנושית במלוא יופייה והדרה; כיצד בכל אתר ואתר יצאו כל סובבינו מגדרם לעזור ולסייע ולהקל ולמלא את כל צרכיך ומבוקשיך; כיצד פסענו ג'ולי ואתה ואנכי על שביל רצוף טוּב וחסד וחמלה שנפרש לנגדנו ועבורנו בכל אשר הלכנו. ונפעמתי כל כך ונפשי נרעדה מן האור הרך שירד על ראשינו כטל.

***

אחרית דבר. הגוף כבה, שבע מלחמות, והרוח שבה אל האלוהים אשר נתנה, זכה ותמה ומאירה כביום נתינתה.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת

וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ

וְכַחֲלוֹם יָעוּף

נוח בשלום, טלין אהוב. בבוא יומי, לו תהא מחיצתי במחיצתך.