הטיש של קספר

היהודי הבחין בהלך הצעיר בכניסה ליישובו. כבן עשרים, כובע קש, תיק גב עצום ממדים וגיטרה. הוא נראה מעט מבולבל. מפה לשם התברר כי בעודו צועד את שביל הגולן טעה בזיהוי היישוב בו אמור היה ללון ונתקע בלי מקום להעביר בו את הלילה.
שלוש צלחות של פסטה ומקלחת אחת מאוחר יותר, התיישב היהודי לשמוע את סיפורו.

שמי קספר, אמר ההלך. למען האמת קוראים לי מוריץ, אבל כולם מעדיפים לקרוא לי בשמי השני. לא, לא הקספר ממגרשי השדים, אלא קספר משלושת מלכי המזרח, קספר, בלתזר ומלכיאור, שבאו לבקר את אותו הרך במערה בבית לחם ולתת מתנות לאם הקדושה. קראו לי כך כי נולדתי בחג ההתגלות, בשישי לינואר.

קספר הגיע לארץ הקודש יחד עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה של שטוטגרט, שם הוא מנגן בקלרינט. עם תום סיבוב ההופעות, הפקיד את הקלרינט אצל חבריו הנגנים, נפרד מהם לשלום, העמיס על שכמו את תיק הגב הענק ואת הגיטרה והחל לצעוד לאורך ארץ הקודש ברגל, מצפון לדרום.

מעט קודם לכן, כשהופיעה התזמורת בזכרון יעקב, התארחו קספר ומוסיקאי נוסף לארוחת שבת אצל תושב המושבה, מוזיקאי חובב ונצר לחסידי חב"ד וקרלין, ששורר מניגוני בית אבא ואמא. החבר הקשיב בחצי אוזן והנהן בנימוס גרמני, אבל קספר נשבה בקסמי הלחנים הזרים. כשיצאה השבת שב אל בית מארחו וביקש להקליטם. לאחר מכן רשם בשקדנות את התווים בפנקסו וכתב להם ליווי לגיטרה. ואם אתה רוצה, גישש כעת בהיסוס, אשמח לנגן לך את המנגינות החדשות שלמדתי.

קספר הוציא את הגיטרה, התיישב על הרצפה והחל לנגן ולשיר בדבקות גדולה את ניגון "שֶׁרָלָה" של קרלין, ומיד לאחר מכן את ניגון יה אכסוף, ניגון י-ה ריבון, ניגון דבקות של הרמ"מ ה"צמח צדק" וחתם בארבעת שעריו של ניגון ארבע בבות לאדמו"ר הזקן. עיניו עצומות, פניו לוהבים, גופו מתנדנד מצד לצד לקצב הניגונים - ערך הנער הגרמני זהוב השיער משטוטגרט טיש חסידי בסלון ביתו של היהודי.

למחרת העניק קספר למארחו צנצנת קטנה של דבש שרדה בעצמו (הבחור גם כוורן, מסתבר, בנוסף לשאר מעלותיו). בהקפצה לתחילת המסלול שח היהודי לקספר על רבינר שחי לפני קצת יותר ממאתיים שנה באוקראינה בשם נחמן מברסלב, שכתב איך כל אדם צריך להרגיל את עצמו לאיזה ניגון, אפילו ניגון בודד, שבעזרתו יוכל להחיות את עצמו. כי מצד האמת הניגון הוא עיקר רפואתה של הנשמה. קספר, שעד לאותו רגע שרוי היה בפיזור דעת עולץ ופטפט בהתלהבות על תכניותיו להמשך המסע, הרצין והשתתק ואז הנהן ואמר בשקט גֶנָאוּ, גֶנָאוּ, כמה שהוא צודק.

אמרסון

הסרט המופלא "מחפשים את שוגרמן" מספר את סיפורו הלא ייאמן של סיקסטו רודריגז (אין קשר משפחתי), זמר מקסיקני-אמריקאי שנחשב להבטחה גדולה בשנות השבעים, הוציא שני אלבומים ואז צלל אל תהום הנשייה ובילה את העשורים הבאים כפועל דחק בחברת שיפוצים. אלא, שבמקביל התגלגלו עותקים מאלבומיו לדרום אפריקה, שם הפכו לרבי מכר ונמצאו כמעט בכל בית. לא אספר כאן כיצד מתפתח הסיפור והאם רודריגז אמנם שב ונישא בערוב ימיו על גלי התהילה שחיכתה לו כל השנים הללו אלפי קילומטרים מביתו הדהוי במישיגן. פשוט צפו בסרט (שקיבל ב-2013 את פרס האוסקר לסרט התיעודי ולא בכדי).

אבל מה שיפה ומיוחד אפילו יותר מהאגדה-שהיתה-באמת המסופרת ב"מחפשים את שוגרמן" - הוא זהרם של האנשים הפשוטים המופיעים בו. ממש כמו רודריגז עצמו, האמן הנחבא אל הכלים בשיכוני העוני של דטרויט, גם האנשים הסובבים אותו - אם אלו חבריו לעבודה הסיזיפית בבנין; בנותיו המקסימות והאצילות, דוק של עצב משוך על עיניהן, או מעריציו הנאמנים בדרום אפריקה - כולם מתגלים כאנשים מאירים, מעמיקים; צנועים, ועם זאת בעלי הדר אמיתי. אחד מהם הוא ריק אמרסון, פועל בנין, חברו לעבודה של סיקסטו. כשהמראיין בסרט שואל אותו על חברותם ועל רודריגז עצמו - מפליא אמרסון לתאר בפשטות קולעת את מהותה של האמנות, את תרומתה לבני האדם ואת התהליך הנפשי העובר על האמן. מכאן ואילך, איפוא, רשות הדיבור נתונה לו:

"היתה לסיקסטו סוג של איכות קסומה, זו שיש לכל המשוררים והאמנים האמיתיים: היכולת לרומם את הדברים. להעלות אותם מעל ליומיומי, מעל לפרוזאי; מעל לכל הבולשיט, לבינוניות הזו שנמצאת בכל מקום. האמן, האמן הוא החלוץ. אבל יותר מזה, מה שרודריגז הראה בצורה מאוד ברורה, הוא שיש לך בחירה. הוא לקח את סאת ייסוריו, את הבלבול והכאב ושהיו נחלת חלקו, והפך אותם למשהו נשגב. הוא כמו תולעי המשי, אתה יודע, שלוקחות חומר גלם גס וגולמי ומעבדות אותו בגופן ויוצרות ממנו משהו חדש, משהו שלא היה שם קודם. משהו יפהפה. משהו, אולי, טמיר. משהו, אולי, נצחי, במובן הזה אני חושב שסיקסטו הוא נציגה של הרוח האנושית; של הפוטנציאל שלה, של היכולות שלה. זו בחירה שיש לכל אחד ואחד. ורודריגז בא, מציב אותה בפני כולנו ובעצם אומר לנו: הנה, זו הייתה הבחירה שלי, כדי לתת לך את "שוגר-מן" (אחד מלהיטיו, מתוך אלבומו הראשון Cold Fact). ואתה? האם עשית זאת גם כן? האם בחרת גם כן, כמוני? האם מימשת את מה שגלום בתוכך פנימה? שאל את עצמך".

...

תשהה בתוך הכאב, היא אמרה ברוך, אוחזת בידי. עיניה, טובות ומבינות, מביטות לתוך עיניי, תרות אחר זיק של הפנמה. תשהה בו. אל תנסה להיחלץ ממנו מיד. לכאב יש תפקיד. הוא מצמיח את הנפש. הוא מניע אותנו קדימה.

אני פוחד לטבוע בו, אמרתי לה. האינסטינקט של אדם טובע הוא להיחלץ, לא?

לא תטבע בו, היא אמרה. תוכל לו, ואם תתן לעצמך לשהות בו הוא יבנה בך קומה חדשה, כמו גזע עץ שמתקלף מבחוץ אבל במקביל מתעצם מבפנים. כמו ילד שהחום מחזק את המערכת החיסונית שלו. אם לא תתן לילד לחלות הוא לא יתחסן. ככה זה גם בנפש. אתה עוד תראה.

איך את יודעת, תהיתי.

פשוט כי הייתי שם, היא אמרה. פעם ועוד פעם ועוד פעם. ומן הסתם אהיה שם גם בעתיד. ובכל פעם כזו צמחתי. נוסף בי רובד אחר, עומק מחודש.

ואיך אדע מתי לקום ממנו, שאלתי.

אתה תדע, היא אמרה. הנפש תאותת לך שהגיע הזמן. רק אל תברח לפני כן.

ותשמרי עלי? קולי רעד.

תמיד, היא אמרה, מצחה נושק למצחי. חום ידה בעורפי. תמיד.

רעד עבר בי. ההבנה התפשטה מעגלים מעגלים בנפש. כל החלקים נפלו במקום.

עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי פנימה.

הערוגה הסודית של צמח

צמח מכוסה מכף רגל ועד ראש. שרווליו ארוכים. כובע רחב שוליים על ראשו. משקפי שמש ענקיים לעיניו. הוא נושא עמו מעין ארגז כלים, אך תכולתו, אמנם מסודרת למופת, מתגלה כלא יותר מאשר גיבוב מתמיה של אי אלו תריסרי שמונצעס בלתי מזוהים. יש גם כלב שמשתרך אחריו בנאמנות, אבל צמח מבהיר שזה לא הכלב שלו: "הוא הצטרף אלי בראש פינה, אז מה אתה רוצה שאעשה? שאומר לו ללכת? בינתיים נתתי לו שם: חבקוק".

צמח תופס אותי בסוף העליה, ליד רחבת השוק העירוני של קצרין, אחרי רכיבה מאומצת מאפיק הזוויתן לעיירה (תמונות כאן).

צמח: סליחה, אדוני אולי יודע מה השעה?

אני (מתנשף כולי): לא... אין לי שעון.

צמח: זה באמת חבל מאד, גם לי אין, דרך אגב.

אני: רגע, יש לי פה טלפון נייד איפשהו במנשא. אדליק ואבדוק לך.

צמח: הו, לא, לא. בל יטרח אדוני. וכי מה זה חשוב בעצם? גמרתי לעבוד להיום והם מוזמנים לחפש אותי בג'יהנם

אני: מי מוזמן לחפש אותך בג'יהנם?

צמח: מי? מחלקת הגינון של המועצה, זה מי. עובדים שם אנשים שתסלח לי מאד, כן?

אני: בעייתיים?

צמח: תלוי מי. הפועלים דווקא בסדר. אבל מעלינו יש אנשים שלוש נקודות אם אדוני מבין למה אני מתכוון.

אני: שלוש נקודות?

צמח: כן, שלוש נקודות. וזה כי אני לא רוצה לומר יותר. ומאיפה אדוני בא אלינו רכוב על כנפי השכינה?

אני: אממממ... לא שכינה. רק ספשלייזד קרוס קאנטרי. עליתי כעת מהזויתן אבל אני גר בגולן.

צמח: אוווווו, אדוני צמח בגולן?

אני: לא. האמת שצמחתי בירושלים בכלל.

צמח: קודם כל זה יפה שאדוני אומר "צמחתי", כי הלוא ידוע שגם בני אדם צומחים, ובכלל, עצים ובני אדם דומים מאד, ואת זה לא אני המצאתי אלא התורה אמרה, בכבודה ובעצמה. יפתח אדוני ויקרא בעצמו.

אני: נכון, "כי האדם עץ השדה". אז זו הסיבה שהחלטת להיות גנן?

צמח: האמת היא שכשההורים שלך מחליטים לקרוא לך צמח האפשרויות שלך די מצטמצמות, אדוני לא חושב? אבל ירושלים דווקא יפה מאד. הלוואי שהייתי יכול לגור בירושלים. רק מה, המחירים שם זה מחירים שלוש נקודות וזה חבל מאד.

אני: כן, זה נכון, לגמרי שלוש נקודות. אבל לפחות אתה נוסע לבקר?

צמח: יאמר נא לי, יש לאדוני ילדים?

אני: כן. ארבעה, שיחיו.

צמח: נו, ואדוני היה משאיר אותם לבד? יש אמנם גננים כאלה, שלוש נקודות, כן? שנוסעים ונותנים לצמחים שלהם להסתדר לבד, ומצדם שיתפגרו. ואלה עוד קוראים לעצמם גננים, אדוני מאמין? (פניו של צמח מתעוותים בסלידה של אמת).

אני: תשמע, זה באמת מאד מסור מצדך, אבל הרי אי אפשר להישאר בקצרין כל החיים, הבנאדם יכול להתחרפן, לא?

צמח: הו, כן. בזה אדוני צודק מאד, אבל אני שתלתי לי רפואה למכה אם אדוני מבין למה אני מתכוון.

אני: אוווווו.

צמח: את מצוות פאה אדוני מכיר?

אני: בוודאי

צמח (צוהל): נו, זה הלוא כתוב בתורה, לא? שצריך להשאיר פאה לעניים. אז אני השארתי לי פאה נחמדה מאד של עשבי בשמים,  קטורת ולבונה, מור וקינמון. אדוני מבין?

אני: כן, נדמה לי שהבנתי.

צמח: נו, אז יאמר לי אדוני: למה צריך לנסוע אם אפשר לטוס?

אני: למה באמת? אני מודה שחשבתי יותר על דרומה וצפונה, פחות על למעלה.

צמח: מי שנוסע למעלה כבר לא צריך לנסוע דרומה. אולי אדוני רוצה מעשר עני? לקט? שכחה?

אני: הו, לא תודה. יש לי עוד רכיבה לפניי.

צמח: רכיבה זה מצוין. גם אני הולך לרכב תיכף, על כנפי השכינה הירוקה. אם אי פעם אדוני יזדמן לפה שוב, הוא מוזמן לרכב עליה יחד אתי. זה אפילו לא כואב בשרירים.

אני (מחייך):  אגב, איפה הערוגה שלך?

צמח: הו, ידעתי שאדוני ישאל. אבל זה סודי ביותר. אפילו חבקוק עוד לא עודכן. אני עוד לא יודע אם אפשר לסמוך עליו פשוט. בוא נאמר שהיא בתחום הגינון של המועצה, שלוש נקודות.  

אני: הבנתי. אז שתהיה לך טיסה נעימה, צמח. רק אל תשכח לנחות בסוף.

צמח: הו, לנחות זה החלק הקל. אני במקום אדוני הייתי מאחל לי בהצלחה בהמראה. אני: אז בהצלחה בהמראה, צמח. יהיה בסדר. תראה - אין אפילו ענן אחד בשמיים.

צמח מחייך חיוך רב משמעות, מסיר את משקפי השמש הענקיות וקורץ בשתי עיניו. הוא אוחז בארגז הכלים בידו האחת ובחבל המרופט שקשר לקולרו של חבקוק בשניה. אני עוקב אחריו במבטי. בחצי הדרך במורד הרחוב הוא שומט את החבל, פורש ידיו לצדדים ככנפי מטוס ומתחיל לרוץ.

יום הזכרון תשע"ד: על יואב יקיר ז"ל

בין יום הזכרון ליום העצמאות, אולי מן הזמנים המיוחדים ביותר בהווייה הישראלית.

אני מביט בילדיי רוקדים בחזרה הגנרלית במושב פורח בגולן. עשרות עשרות ילדים בכחול ולבן, מניפים דגלים, עיניהם נוצצות, שרים במלוא גרונם. מביט וחושב על יואב יקיר.

ארבעים וחצי שנים קודם. הגולן מופגז ומפויח. שרידי חטיבה 188 אומצים לעצור את הנחילים הסוריים בניסיון הירואי, חסר סיכוי. למחלקה של סגן יואב יקיר, מ"מ בגדוד "סער" של החטיבה, לא נשארה עוד תחמושת כבדה בטנקים, לאחר שהשמידה עשרות טנקי אויב. יואב מביט בטורי השריון בירוק-צהוב שוטפים את הרמה ולא יודע מה עוד ביכולתו לעשות. בצר לו הוא עולה על אחד הטנקים ופותח בירי מקלע לעבר הטור הסורי. ירי לא אפקטיבי, כמובן. מקלעים לא עוצרים טנקים. אבל יואב לא יכול היה לשבת תחתיו. ירי הנותבים חושף את יואב לכוונות ראיית הלילה הסוריות. מקלען של משחית טנקים SU-100 מאכן אותו, חשוף בצריח, ויורה צרור מדויק. יואב נהרג במקום.

מי יגלה עפר מעיניך, יואב יקיר? לו רק היית קם ורואה את הגולן עליו הגנת בחירוף נפש, עד הכדור האחרון, כפשוטו - אז שחור ומעשן, היום ירוק ומשגשג ומלא שחוק ילדים.

הן במותך ציווית לו חיים.