חרבות ברזל: רעבעצן שפרה ומלחמתה במלאך המשחית

בחולפי בשעת לילה על פני תחנת האוטובוס הגולנית הבחנתי בה, קטנה וצנומה, חבושה פאה ושמלה שחורה וארוכה לגופה. היא סקרה שוב ושוב את הצג האלקטרוני שליד התחנה, כמו מצפה לאיזו ישועה נחבאת, אבל ידיה התופסות את ראשה לימדוני מאליהן אודות כתובת הביעוסים שודאי כבר היתה מרצדת לרוחבו בירוק חווריין לאמור "אין נסיעות בקרוב".
ושיערתי כי ודאי תובך לנסוע לבד עם גבר באישון ליל, אבל מצד שני - איזו חלופה עומדת לה? עצרתי אפוא והצעתי לקחת אותה אל יעדה.

אחרי שתיים שלוש דקות של שקט פנתה אלי בלשון רבים, כמנהג קהילותיה, ושאלה בדחילו "אם זה בסדר מבחינתכם שאעשה טלפון רגע, אני יודעת שזה לא מאד מנומס אבל אתם חייבים להבין שמדובר בפיקוח נפש ממש". "ודאי", אמרתי וכיביתי את הרדיו, "ודאי, ואם לא היה כאן פיקוח נפש זה גם היה בסדר".

"אוי, תודה לכם", אמרה, "ממש תודה לכם. באמת אין לכם מושג עד היכן הדברים מגיעים, ותיכף כבר יהיה מאוחר מדי להתקשר", וכבר חייגה בטלפון הכשר הפשוט בתחושת דחיפות גדולה. בצד השני של הקו ענתה אישה צעירה ותמונת הבהילות החלה להתבהר לאיטה. הטרמפיסטית שלי, מסתבר, היא מנהלת חינוכית במוסד תורני לבנות של חב"ד, ואילו האישה הצעירה התגלתה כאחת מצוות המורות שלה. עילת השיחה, כך התחוור לי עד מהרה, היתה רפיון רוחני שאחז כעמלק בעקבי כיתתה של המורה הצעירה והדריך את שלוותה של המנהלת, שלא לומר הדיר שינה מעיניה ממש, ומוכרחת היתה להורות את טליַת מרעיתה תיכף ומיד כיצד לגדור את הפרצות הניבעות בחומת בית ישראל בעצם דמדומי שחר גאולתם.

וכה לוהבת היתה בדיבורה ובידיה המתנופפות, עד כי בטל הנהג ובטל רכבו, בטלו הכוכבים ובטל מהלכם, בטל העולם ובטל צירו, ובטלה הדרך הנפקחת לאורך בכתום פנָסיה, ורק רעבעצן שפרה (זה שמה, כך למדתי מתשובותיה המהוססות של המורה הצעירה) ניצבת ונלחמת מלחמת חורמה ביצר הרע המנוול שבא לדפוק את פעמי משיח ההולכים וממשמשים בזה הרגע בתוך רעמי המלחמה הגדולה. "כי זה כל כך קרוב, נחמי, כל כך קרוב, והרבי מסתכל עלינו בכל שניה ושניה. אם לא עכשיו אימתי, נחמי?? אם לא עכשיו אימתי??".

אדהכי והכי הגענו לשכונתה. "אתם מבינים, נכון?", פנתה אלי כמתנצלת, "הלוא גם אתם ודאי מרגישים את זה, עם כל מה שקורה וכל הקדושים שמסרו נפשם..." - דמעות נקוו בעיניה והיא החוותה בידה כלפי המדים התלויים על הקולב מאחור - "זה כאן ועכשיו, עומד אחר כותלנו ממש, ואיך נוכל להרפות? איך נוכל לסלוח לעצמנו?".

ואני בלבי פנימה אמרתי אוי ויי, מה אגיד לה והמשיח שלי הוא ליבוביצ'יאני בכלל ("יַאאאבוא!", שבה והדהדה באוזניי זעקת ישעיהו השלישי). אבל כבר שנו חכמינו, שלא סתם נקראו חכמינו, 'משנים מפני השלום', ומצד האמת גם התרגשתי נוכח סעור נפשה. גייסתי אפוא את כל הנשמה החב"דית שיכולתי לגייס ואמרתי בהתלהבות דקדושה "ממש אָזוֹי, הרבנית, ואדרבא - לכתחילה אָרִיבֶּער!"
ולרגע קט ניצת זיק של הפתעה גמורה בעיניה, והיא חייכה והנהנה "בדיוק, לכתחילה אָרִיבֶּער", אולם במשנהו התעשתה, השפילה מבטה ואמרה "תודה רבה לכם, מכאן זה כבר ברגל".

ובנוסעי משם הבטתי במראה ולרגע ראיתי אותה לאורו החיוור של פנס הרחוב נעמדת ומחווה באגרוף קטן ונחוש כלפי שמיא, ואז במשנהו עצמתי עיניי לשניה וראיתי את הרבי מחייך בעיניים טובות ומחווה לה ידו בחזרה.

חרבות ברזל: הכדורסלן

אתמול בערב, בכוננות בבסיס, שחתי לעצמי שזהו חלאס כמה אפשר לשבת ולטחון צ'ופרים מהשק"ם, והצעתי לחבר'ה מהצוות שנלך לשחק קצת כדורסל.
לצערי החברים פחות זרמו/לא באו עם ציוד מתאים, אבל אמרתי חליק, נלך לבד.

אחרי שעה בערך הופיע בשער המגרש חייל סדיר צעיר, שהופתע מקול חבטות הכדרורים, העיר שכבר כמה חודשים טובים הוא משרת בבסיס ומעולם לא שמע מישהו משחק ושאל אם ארצה שנשחק יחד במגרש טוב יותר שאיתר במושב הסמוך, ממש מחוץ לש.ג.

והנה הבחור גדול ורם ועז כענקים, שלא לומר בן תשע עשרה ובמבה, ואילו עבדכם כבר זקן ושב ובא בימים ותיכף נמכר לחלפים, שלא לומר נשלח לגריטה, אבל אמרתי יאללה מה קרה, קצת קשה אז נשברים? כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים, לא? אדרבא, בוא נראה לינוקא כמה טריקים של דינוזאורים מהניינטיז.

אלא שבדרך למגרש השני התחוורו להן כמה אמיתות מדאיגות נוספות, בעלות משמעות קריטית למצב העניינים. למשל שהבחור משרת בצבא על תקן ספורטאי מצטיין, שבוע בבסיס שבוע באימונים בבית, ולא סתם ספורטאי מצטיין, אלא כדורסלן מצטיין, ששיחק בתחילה בנוער של מועדון גדול, ולאחר מכן, עד הצבא, בקבוצה מליגת העל, שבמסגרתה השתתף במשחקים נגד מכבי ת"א, הפועל ירושלים, הפועל חולון. כאלה. בקטנה. נו ביגי.

ואולם מפה לשם כבר הגענו למגרש וכל דרכי הנסיגה המכובדות נחסמו בפניי, ולאחר אימון קליעות קצר (שבו הוא צלף כמו משוגע מהלוגו ואני ניסיתי את כוחי הדל מהצבע) התחלנו משחקונים אחד על אחד.
ואין צורך לומר שאחרי ההפסד הראשון שלי התבקשה מאליה הנקמה, אולם זו, אל תגידו בגת, בוששה מלבוא גם אחרי שבעה משחקונים נוספים.

ומכל מקום סוף טוב הכל טוב, שנהג בי העלם מנהג יהודים רחמנים וגומלי חסדים (או שמא הבין שעד שלא אטול את נקמתי ממנו לא אפרוש מהאתגר עולמית ועוד רגע ייאלץ לגרד אותי מהרצפה ולחזור לבסיס עם שאריותיי בתוך שקית) ובמשחקון התשיעי והאחרון הציג הצגה ראויה לשבח של "מה פתאום נותן לך לנצח חלילה חלילה אני משחק רגיל לגמרי זה לחלוטין אתה שפתאום אחרי שעתיים נהיית תותח", ופירגן לי ניצחון היסטורי 16:12. אין ייאוש בעולם כלל.

חרבות ברזל: "אני רוצה את נועה!"

באיזשהו מקום היה לי קל יותר לעשות את פורים במוצב.
כי לא ראיתי את עצמי מצליח לחגוג יותר מדי, וככה היה בידי תירוץ מושלם לחמוק מכל השמחות והמסיבות.
אבל, אודה ולא אבוש, כשהחב"דניקים שהיו אמורים לבוא לשמח אותנו לא הופיעו, ומצאתי את עצמי יושב חסר מעש בחדרי אחרי קריאת מגילה צנועה וארוחת ערב צבאית גנרית - אמרתי לעצמי שעם כל הכבוד ככה זה לא חג, וקמתי ונסעתי אל מכינת הבית שלנו, מרחק עשרים דקות מהמוצב.
ובמכינה - שמחה ועוצמות ודיבוק חברים ממסד ועד טפחות. ואפילו נעתרתי ורקדתי קצת, ככל שהברך הפצועה שלי איפשרה לי. אבל בעיקר עמדתי בצד וספגתי אל קרבי את האווירה ואת רוח החג, מתמסר אליהן ונותן להן לרפא קמעא קמעא את צער הלב ועקת הנפש.

פתאום נעמדת מולי חבורה של מכיניסטים גברתנים בחצי קשת, מרכינים ראשים. ברגע הראשון, שככה יהיה לי טוב, הייתי בטוח שהשתכרו מקודם ואוטוטו הם הולכים להקיא לי בצוותא ישר על הנעליים, וכבר התחלתי לחשוב איך לעזאזל אני מתארגן עכשיו על גלח"צ, אבל אז הבהירו לי לתדהמתי שהם מחכים שאברך אותם. החלפתי לפחות שבעה צבעי מבוכה ומלמלתי מה לי ולברכות מה. אני מברך את הילדים שלי בליל שבת וזהו. אבל הם התעקשו. "אתה חייל", אמר לי אחד מהם, "זאת אומרת שכל שניה ודקה בכל יום אתה מקיים מצווה, יודע איזה זכויות חבל"ז זה?". "איזה זכויות בראש שלך עכשיו", הסמקתי עד שורשי השערות שאין לי, "כולם פה מסביב רבנים, לכו תתברכו מהם".

אבל הנערים, מצדם, עומדים ולא זזים ממקומם.
"טוב", אמרתי בהשלמה, "מה תרצו שאגיד?".
"לא חשוב מה", ענו, "פשוט תברך אותנו מהלב שלך".
"אתם לפני או אחרי גיוס?".
"לפני גיוס".
"מצוין", חייכתי, "אז תגידו לי לאיזו יחידה אתם רוצים להתקבל ואני אברך אתכם שתגיעו אליה".
"אני רוצה לסיירת מטכ"ל", אמר הראשון. סמכתי ידי על ראשו ואמרתי בחגיגיות "אני מברך אותך שתגיע לסיירת מטכ"ל".
"אני לשייטת", אמר השני. סמכתי ואמרתי "אני מברך אותך שתגיע לשייטת".

כך עברנו כמה וכמה יחידות עילית, עד שהגעתי למתברך האחרון. הוא צועק לי באוזן כדי להתגבר על המוסיקה "נועה!". "לאן??", שאלתי, חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, או שאולי זו אחת מהיחידות החדשות האלה שאני לא מכיר. "את נועה!", צעק העלם לתוך אוזני, "אני רוצה את נועה!".
אוווו, אמרתי לעצמי, זה כבר עניין שזוקק התכווננות אחרת לגמרי. כי הרי הרולות הצעירים האלה יגיעו לכל יחידה שהם רוצים גם בלי הברכות מעלי-אקספרס שבירכתי אותם, אבל נועה, לעומת זאת, נועה זה כבר עניינים של לב, ולב אנוש הלוא מי יידע דרכיו ומערכיו ותחבולותיו? כאן צריך כבר אקסטרא השתדלוס.

עצמתי אפוא עיניי, סמכתי שתי ידיי על ראשו ובכוונה הכי גדולה שיכולתי לגייס אמרתי "אח יקר, אני מברך אותך בכל לבי שתזכה בלבה של נועה תחי', ושתתחתנו, ושתקימו בית נאמן בישראל, ושתזמינו אותי לחתונה".
ונשקתיו על ראשו והלך לו שמח וטוב לב.
וזהו, עכשיו אני מחכה להזמנה.