בסרטון: קים, גלוריה וחברים, ירושלים 2013.
והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.
אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?
השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.
והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.
כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.
(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)
יום שלישי, 27 בנובמבר 2018
החיילים של מאסטר לין
בסרטון: קים, גלוריה וחברים, ירושלים 2013.
יום ראשון, 28 באוקטובר 2018
החברותא
יום ראשון, 21 באוקטובר 2018
אושפיזא דדוד
בייחוד קשה על
היהודי השינה בגפו. ולא בדין תקשה עליו? הן כבר נכתב בריש בראשית "זכר ונקבה
ברא אותם", דהיינו מחוברים ממש עד לנסירתם. ואף אם מחוברים היו מגבם, מכל
מקום לאחר שנוסרו ודאי שבו ונתחברו מלפנים. ולא זו אף זו שמהון להון כבר נמנו
וגמרו העולם כי יתחברו האיש והאישה בשנתם פנים אל גב, הנקרא ספונינ"ג בשפת
לעז, ותיקון גדול הוא להנסירה ודי בזה למבין.
ובעבור שלעתים יוצאת מלפניו יתברך הגזירה שינום היהודי בגפו, התקין
לו בצדי מיטתו רמקולין זעירין לנגן בהם מיני ניגונים מדי עלותו על יצועו, למען
יפנה היום ויניסו הצלילים מחשבותיו והרהוריו ועקת לבו. ומן הרמקולין נישאים ועולים
הצלילים אל חלל חדרו, ומשם אל חדרי נשמתו, ואם זכה - נפרשת עליהם רשת חלומו. ובכמה
הופעות כבר ביקר היהודי בחלומותיו בגין זה? אין לדעת. וכל הופעה מיוחדת מחברתה
בכמה וכמה דרכים (ודי אם ניזכר בהטיש
של ר' צבי יהודה הטפילד דמטאליקה עליו
כבר כתבנו כאן פעם) ומרחיבה נפשו בכמה וכמה אופנים.
ואמנם חסד גדול גמל לו העליון לפני כמה לילות, בשעה שניגן בהרמקולין הנזכרים את י'
ניגוני הצד האפל של הירח טרם שנפלה עליו תרדמה. כי לא זו בלבד שזכה להופעה מלאה של
פינק פלויד מתחת למרפסת ביתו בעצם חג הסוכות, אלא שלאחריה אף נענה גיבור נעוריו
ה"ה דייויד גילמור להתארח בסוכתו, ועוד בליל אושפיזא דדוד! ("הלוא בסופו
של דבר כולנו הדייוידים שבכל העולם קרויים על שמו, הלא כן?", ישוח למארחו
מאוחר יותר ואז יתוודה בפניו בבדיחות הדעת כי על אף שמנגן הוא בכמה וכמה כלים, אל
הפריטה עלי נבל טרם הגיע).
ואין צורך לומר שנזדרז היהודי לכבד את אורחו והושיבו בראש
השולחן, ואילו הלה מצדו חייך והאיר פניו לכל סובביו וכחלוף כמה רגעים כבר היה
משוחח עמם בנחת ובהרחבת הדעת ובמבטא היותר משובב. ומדי פעם היה האורח מביט סביבו
בהתפעלות על הסוכה ועל נויה ועל ענפי הסכך הרעננים ודורש בשבח הארעיות והחזרה אל
הטבע היקרות ללבו עד מאד ("הכי לחינם קבעתי את אולפני בסירה ואת משכני
בכפרים?") ותוהה באזני היהודי כיצד זה לא שמע מימיו על החג המופלא הזה.
והיהודי מצדו ננער והשיב כי אמנם אין חביב עליו מחג הסוכות, אולם האורח הביט בו בעיניים
טובות ואמר "ובכל זאת דוק של עצב משוך עליך". והיהודי נתוודה בפני אורחו
כי היטיב ראות, שכן יום הולדתו יחול יום אחר צאת החג, ומהו יום הולדתו של אדם אם
לא יום של חשבון נפש ובחינת מערכי לב?
או אז אחז האורח ביד היהודי והביט אל תוך עיניו ואמר
"ברשותך אומר לך כמה דברים, תובנות מאיש לא צעיר כשי ליום הולדתך".
היהודי הנהן והאורח סיפר לו כיצד זה חמישים שנה שהוא מנגן על במות ענק ועדיין לפני
כל הופעה והופעה מתברקים הפחדים בבטנו. וכיצד מצד האמת העיקר אינו לברוח מן הפחד
כי אם להכיר בו ואז לגבור עליו.
ועוד אמר לו, העולם שיניים רבות וחדות לו, וכל אחד צריך למצוא לו שפה משלו לנהם בה
לעומתן בשעה שהן נחשפות למולו.
ועוד הוסיף ואמר, כי כל כמה שאנו סבורים כי נוכל לגעגוע ליקירינו בזמן שלא יהיו
עוד עמנו, למעשה איננו יודעים דבר וחצי דבר על עומקו ועל גליו ועל משבריו. וכמה
חשוב לנצור בלבנו כל רגע ורגע מהווייתם ומקרבתם, כי בבוא היום נזדקק לרגעים הללו
כאוויר לנשימה.
ולבסוף חתם וסיפר על שמונת ילדיו ועד כמה כל הפרסום והתהילה והתקליטים וההופעות
שבעולם לא הסבו ולא יסבו לו את האושר כמו אחר צהריים אחד בחיק טבע מוקף בילדיי.
שים אותם לפני הכל, הפציר, אל תתן ליום בודד לעבור מבלי לחקוק את פלאיותם על כתלי
נשמתך ובלי להרעיף עליהם מעומקי אהבתך.
היהודי הנהן אל אורחו הטוב ועיניו אמרו תודה. לרגע נדדו מחשבותיו
ובמשנהו ננער ואמר, ספק לעצמו ספק לאורחיו, "ובכל זאת ממצוות ושמחת בחגך אין
אנו פטורים" והלך אל ביתו ונטל את ביאנקה, גיטרת הבית, והפקיד אותה בידי
האושפיז האמונות. והנה כבר היו מסבים הוא ואורחיו כל הלילה ושרים ומשיחים בנעימות
ובלב שוקק ובמתיקות נפלאה.
וכשעלתה השמש בחלונו הקיץ היהודי משנתו. המחשב שעל השידה, שחצב
מאליו את דרכו במחוזות הרביעיה, ניגן כעת את "comfortably numbed" בהופעה חיה
בפומפיי והיהודי נזכר מיד בחלומו, לבו מתרחב ונמלא. מצג המחשב ניבט אליו האושפיז
מסוכתו, הגיטרה שבידיו מנהמת ומייללת, מעזה פניה כנגד שיניים נעלמות.
היהודי חייך. "א גיט מועד, דייויד", אמר לדמות המרצדת על המסך, ואז מחה
את קורי השינה מעיניו וקם לעמל יומו.
יום שבת, 13 באוקטובר 2018
על הגבורה
את הזוג מונאט החביאו אנטון וקלרה בנטלאר, הוריו המאמצים של אבי (שנותר יתום משני הוריו אחרי המלחמה. קלרה היתה בת דודה של סבי, אבי אבא, שבשל היותה נשואה לגוי וחשוכת ילדים לא נלקחה להשמדה).
מעבר לסיכון העצום שבהחבאת השישה בלב עיר הבירה הכבושה (גזר דינם של המחביאים היה שווה מאד לגורל היהודים שהחביאו) התווסף גם האתגר המורכב לכלכלם במשך פרק זמן כה ארוך, אתגר שהפך לקושי עצום בחורף האיום של 1944 בו מתו מרעב ומקור אלפי הולנדים תחת מצור גרמני. אבי מספר כי כדי להאכיל את היהודים שהחביא היה אנטון צועד עשרות קילומטרים בקור הנורא לאזור חקלאי מרוחק, ממלא שקים עם פקעות צבעונים (שהפכו מקור מזון בצוק העתים) ושב לביתו שבעיר כשהשקים המלאים על גבו, מזון למסתתרים. כך שוב ושוב ושוב, בהתמדה ובמסירות ללא גבול.
לאחר המלחמה היו כולם עסוקים בלשקם את עצמם (הזוגות מונאט ואפשטיין איבדו את בניהם הצעירים במחצבת המוות של מטהאוזן). נושא הנצחת פועלם של מסתירי היהודים טרם התפתח בזמנו ובינתיים הלכו השישה לבית עולמם. בהיעדר עדות ישירה לא ניתן היה עוד בחלוף השנים להכיר באנטון וקלרה כחסידי אומות העולם חרף גבורתם (ההקדשה שעל ציור השמן לא התקבלה כראייה מספקת) והם אינם מונצחים ככאלה בשום מקום.
בתמונות: ההקדשה שמאחורי הציור, אנטון וקלרה בנטלאר בבית המלאכה שלהם, יוליוס ומארי מונאט (משמאל, יחד עם מציליהם, קלרה ואנטון, בביקור משותף ביריד דייגים לאחר המלחמה. הילד במרכז הוא אבי) ופסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם.
יום שבת, 22 בספטמבר 2018
הבנקאי
רק ב-2010 הוקמה אנדרטה לזכרו של ואן האל מול בנק הולנד באמסטרדם.
יום שני, 6 באוגוסט 2018
אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - אחרית דבר
גם אם היה המסע לאפוליה מסע של צחוק וחוויה, ככלות הכל בני אנוש נחנו, ולעתים נקראות בלוטות הדמעות אל הדגל כדי לשטוף את הנפש מכאביה.
פעמיים זלגו עיניי דמעות במסע האפולייני שלי. הפעם הראשונה היתה כשביאנקה, המדריכה המתנדבת בבית הכנסת סקולה נובה בטראני, שאלה אותי אם ארצה להתפלל כמה דקות לפני שתחל את הרצאתה. אינני מגדולי המתפללים כידוע, אבל אינסטינקטיבית עניתי בחיוב. ביאנקה יצאה בינתיים החוצה לעשן. חבריי הקתולים התיישבו בצייתנות על ספסלי הכנסייה של בית הכנסת והמתינו בדומיה לא אופיינית. ניגשתי אל ארון הספרים, הוצאתי סידור וטלית עתיקת יומין, התעטפתי בה והלכתי לעמוד אצל הפעם-מזבח-היום-בימה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את בית הכנסת בימי תפארתו; מלא בבנות ובני הקהילה היושבת בשלווה ברובע יהודי שוקק, נושק אל הים. אפוליה האירה להם פניה. הם היו סוחרים והתמחו בצביעת בדים, מקצוע שאיפשר להם לחיות ברווחה יחסית. האם יכלו לזהות את החשיכה המתקרבת, או שמא הלמה בהם גזירת הגירוש כקורנס? האם עוד ניסו להבין מדוע, או שמא הרגילה אותם ההיסטוריה של בני עמם להסכין עם המציאות הזו, שבה גורלם תלוי תמיד על בלימה?
סגרתי את הסידור, שנותר מיותם, הידקתי את הטלית על כתפיי והתייחדתי עם כאבם של אחיי ואחיותיי בני ק"ק טראני המעטירה, על חייהם שנעקרו מבית גידולם, על אושרם שנגדע, על רכושם שנבזז; ועל בית הכנסת הזה, שידע חמש מאות שנות גלות לפני שחזרו כתליו לשמוע את הד התפילות מפעם. ברגיל איני כדאי עוד לעבור לפני התיבה, ובכל זאת, לרגע אחד, הרגשתי שליח ציבור; אחד מני יהודים רבים הפוקדים את בית הכנסת שנפדה, נושאים בו תפילה בשם אחיהם העקורים והבזוזים - אם בפיהם, אם בלבם פנימה - וגואלים אותו מחרפת שביו ואותם ממארת גירושם.
הפעם השניה היתה באמסטרדם היפה, המתרוננת ביום קיצי של ראשית יולי. הקונקשן בחזור הותיר לי שהות לרדת אל קומת הרכבת בשדה התעופה סְחִיפְּהוֹל ולקחת את אחת הרכבות הנוחות והמהירות היישר אל "אמסטרדם סנטראל", תחנת הרכבת המרכזית של העיר. מבלי לחשוב יותר מדי הובילו אותי רגליי אל טראם מס' 28, וממנו אל אוטרכטסטראט 39, היכן שפעם, בעולם אחר, היתה חנות התקליטים של סבי.
היום פועל בו בית קפה תוסס ומאיר פנים. הזמנתי סלט עם גבינת עיזים והבטתי סביבי, מנסה לדמיין את סבי נע באותו חלל עצמו, מסדר תקליטים על המדפים, מחליף את הויניל בפטיפון שבוודאי ניגן ברקע (איזו חנות תקליטים ראויה לשמה לא תנגן משהו ברקע). עונה בקול שקט לשאלות לקוחותיו. מסדר את הקבלות ואת טפסי המשלוח. יושב מאחורי הדלפק בחלל הנעים הזה, מביט לעבר הדלת ותוהה מתי ייכנס בה הלקוח הבא. "דבר משונה הוא להיות צייד זיכרונות", כתב פעם אחי הצעיר לאחר שביקר כאן, "בלש געגועים. לעקוב אחרי העדר. אחרי מחיקה של זמן ומקום. אחרי עקבות בלתי נראים. לשבת שם. לשתות קפה. לחכות למה? לחכות להתגלות של האַיִן".
קו מחבר עובר עכשיו בתודעתי בין נקודות המסע שלי. טראני ואמסטרדם, לאומי ומשפחתי, המאה השש עשרה והמאה העשרים. כאב התלושים באבחה אטומה מן החיים שב והולם בי. יהודי טראני משרכים דרכם אל הנמל. סבא נתלש משגרת חייו על מפתן ביתו. סבתא נתפסת ומורדת מהטראם בצהרי היום בלב העיר. הַאִם נִזְעֲקָה בְּתוֹכְךָ, חֲנוּקָה, זַעֲקַת חַיֶּיךָ שֶׁלֹּא נִחְיוּ? - שאלתי בשיר שכתבתי פעם את סבא המובל אל מותו בקרון רכבת מווסטרבורק לסוביבור - הַאִם חָמַר בְּמֵעֶיךָ הַכְּאֵב, חוֹדֵר עַד לְשַׁד הַעֲצָמוֹת, עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! הַאִם עוֹד נִסִּיתָ לְהָבִין, לִמְצֹא הִגָּיוֹן? הַאִם עוֹד קִוִּיתָ? הַאִם כְּבָר יָדַעְתָּ?
כנראה שלעולם לא תהיה לי תשובה לשאלות הללו.
אחר כך קניתי לי קצת עשבי מור ולבונה בקופי שופ אפלולי בכיכר רמברנדט, ואז הסתובבתי אנה ואנה במרכז העיר. כל כך יפה, אמסטרדם, עם שדרותיה הרחבות ועם הבחורות המשייטות על אופניהן בשמלות קיץ מתנפנפות ועם הסירות המחליקות בשלווה על פני ראי המים של תעלותיה. אבל מתהומותיה עוד עולה באוזניי, חרישית, זעקתו החנוקה של סבי.
יום ראשון, 5 באוגוסט 2018
אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה חמישית בסדרה
1. יום אחרון בבארי. עם מסעותינו ברחבי אפוליה סיימנו, ואת היום הזה אנו מעבירים בחבורה מצומצמת יחסית (ג'וזפה, האלאונורות ואנכי) בבארי וֶקִיָה, העיר העתיקה של בארי.
בבקבוק היין העשרים ומשהו משתחררים אחרוני הכבלים וכל הנוכחים יוצאים בריקוד רכבת משוגע בין השולחנות, כאשר הקטרים אחראים על פתיחת השמפניות שעוד נותרו סגורות. רק כאשר רב המלצרים מגיע, חיוור משהו, ומודיע שעוד דקה לוקחים למסעדה שלו את הרישיון - חוזרת הרכבת לתחנת הבית. מה אומר לכם, עברתי כבר כמה מסיבות פרידה בחיי, אבל כזו טרם היתה לי ואולי גם לא תהיה.
יום שבת, 4 באוגוסט 2018
אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה רביעית בסדרה
מחר הוא היום האחרון שלי בבארי, וברשומה שאייחד לו יסופר על מסיבות פרידה סוערות, ריקודים חורכי רחבות, גלונים של יין וגם חוויה אמסטרדמית מסעירת נפש אחת. עוד מעט נגמר, הישארו בסביבה.
יום רביעי, 1 באוגוסט 2018
אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שלישית בסדרה
הטכניקה המיוחדת הזו, של משלב אבנים טבעי, מפגינה רק את קצה ביטויה בגדרות האבן שבצידי הדרכים. לידי שלמות של ממש היא מגיעה בסמל הארכיטקטוני המובהק של אפוליה: הטְרוּלִי (וביחיד: טְרוּלוֹ). מבני אבן עגולים ועבי כותל בעלי גג חרוטי העשוי רעפי אבן המונחים זה על זה במלאכת מחשבת, ללא גרם אחד של טיט או מלט. האגדה המקובלת מספרת שגגות הטרולי נבנו כך בכוונת מכוון, כדי שיהיה אפשר לפרקם בקלות בהגיע גובי המס (שכן בית ללא גג לא נחשב כבית לצרכי מיסוי).
התחנה הבאה שלנו היא צ'לייה, עיירה קטנה על אחת מן הגבעות המקיפות את העמק. רוברטו (שאת המעגל החברתי המחבר אותו לחבר'ה שלנו לא ממש הצלחתי להבין, אבל תוך חמש דקות הפכנו חברים ותיקים) מחכה לנו על הווספה שלו ומדריך אותנו בסמטאות צ'לייה אל מסעדת אוסטֶריה דל קפיטולו של משפחת אלברטלי. כאן אני מבין לראשונה את ההגדרה האפוליינית ל"לפתוח שולחן". חמשת האלברטלים, כולל פאפא ומאמא בני התשעים, חוגרים סינרים, נעלמים לחצי שעה במטבח רחב הידיים ואז מתחילים להוציא החוצה מנות על גבי מנות על גבי מנות, כשבין שלל הקערות מוצבים אינספור כדים (!) של יין אדום מקומי. כשהשולחן מאיים לקרוס מרוב אוכל מורידים האלברטלים סינרים ומצטרפים גם הם אלינו. באבו אלברטלי הזקן מניף את ידו לסמן שקט, מברך את הסלבטורה והחגיגה מתחילה (ג'וזפה: "רוברטו, מה אתה עושה? אתה לא יודע שחַנִיאֵלֶה לא אוכל חזיר?". רוברטו: "מאיפה לי לדעת? הנה, חַנִיאֵלֶה, קח פסטה". ג'וזפה: "רוברטו! בחייך!! לא עדכנו אותך שחַנִיאֵלֶה לא אוכל פחמימות כרגע?!?". רוברטו: "בשם ישו הצלוב, אפשר בבקשה לדעת מה חַנִיאֵלֶה כן יכול לאכול?". חַנִיאֵלֶה: "הנה, יש פה סלט מוצ...". ג'וזפה: "רוברטו, קדימה! תעביר לו את הרולדת סוס". חַנִיאֵלֶה (בעילפון קל): "ס...סוס? יכול להיות שאמרת סוס?". ג'וזפה: "אה, אממממ.... אז ארנבת אולי?").
אחרי עשרים מנות פתיחה, מספר זהה של עיקריות וחמש עשרה כדי יין החבורה מחליטה שאפשר להמשיך. מבוסמים קלות אנו קופצים לביקור באחוזה המשפחתית הנפלאה של רוברטו מחוץ לצ'לייה (שמונה דונם מעוררי קנאה של זיתים, תאנים, שקדים ואגסים ובמרכזם - סמוך לבית אבן חדש ורחב ידיים שבנה רוברטו במו ידיו, כולל שני בורות מים דנדשים - הטְרוּלוֹ העתיק של סבי סבו. עשרה מטרים מעוגלים בהם חיו לא פחות משמונה נפשות. גומחה אחת להורים וגומחה שניה לששת [!] ילדיהם). משם אנו ממשיכים לחווה המדהימה לא פחות של מריה לואיזה (מרי לו, בפי החברים) שנקראת קָאזָה דֶּה לוּצֶ'לִינִי, על שם ציפור שיר מקומית. כשהשמש שוקעת על שדות השעורה המזהיבים הפרושים מלוא האופק, אנחנו מתכנסים, יחד עם חברים נוספים שהגיעו בינתיים מבארי בשיטת החבר-מביא-חבר המפורסמת שלה, לסדנת הכנת פסטה מקמח שעורים תוצרת החווה (מרי לו: "חַנִיאֵלֶה היקר, לא יכול להיות שאמא שלך ממילאנו ומעולם לא הכנת פסטה בידיים").
אני לא יודע אם ניסיתם פעם להכין בצק ביחס קמח/מים מאד מסוים ואז גם ללוש אותו בטכניקה מאד מסוימת וכל זה כששלושים זוגות עיניים נעוצות בכם. האמינו לי, זה די מלחיץ. את כתר ההלחצות קוטף איש לבן שיער ומתוקתק למשעי, לפי מראהו לפחות פרופסור באוניברסיטה, שנעמד מולי כמו מנתח לב ותיק מול הסטאז'ר שלו ובוחן בעיון רב את הבצק היוצא מתחת ידיי. טיפין טיפין אני מעניק לו בראשי את הכינוי סרג'יו דה לה נודניקו. דעתו של דה לה נודניקו דנן אינה נוחה מהאופן בו אני לש את הבצק והוא לא מפסיק לתקן אותי. אני מנסה לרמוז לו שהוא מוזמן אחר כבוד ליטול את המשימה על עצמו אבל סרג'יו מצדו חזק יותר בהערות ופחות ברמזים. הלחץ עושה את שלו והפסטה שלי מתחילה להיראות כמו תוצר של סדנת בצקים בצהרון של מתנ"ס. אבל בסוף מרי לו מצילה אותי ואת הבצק המתדרדר גם יחד, שולחת את דה לה נודניקו לעזור לרוזה במטבח, קובעת בקריצה "אתה תישאר בענייני הרוח. את הקמח תשאיר לי" ובתנועות ידיים מיומנות מפליאה ליצור קונכיות עדינות מבצק השעורים הגס.
לאחר שמרי לו מעניקה לי (לצליל מחיאות הכפיים הנלהבות של דה לה נודניקו, ששב בינתיים מהמטבח של רוזה בלתי מעודכן בעליל בהתפתחויות הדרמטיות) שקית מהודרת עם הפסטה שכביכול הכנתי, היא מעמידה שולחן בפתח המטבח ומתחילה להוציא לנו מנות ענק בזו אחר זו. גם כאן היין מגיע בכדים, הפעם בשני צבעים, והכוסות מורמות שוב ושוב בשאגות "לחיים". מחר יש לי הרצאה והחבר'ה האלה פשוט לא מפסיקים למלא לי את הצלחת במוצרלות (ג'וזפה, עודנו על משמר התזונה שלי: "רוברטו, מה יהיה איתך? תזיז את העוגות האלה! אסור לחַנִיאֵלֶה סוכר!!") ואת הכוס ביין. את הסרטים הדוקומנטריים שמקרין דָוִידֶה, ההיסטוריון הצעיר של הקהילה, על החיים בכפרי אפוליה בראשית המאה הקודמת, אני כבר רואה במטושטש. לאחר שאני מודה לכולם על כוס יין אחרונה אני צונח כאבן שאין לה הופכין על המיטה רחבת הידיים בטרולו הפרטי (!) שמרי לו הכינה עבורי. אפוליה אהובתי, את פשוט טובה מדי אלי.
יום שלישי, 31 ביולי 2018
אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שניה בסדרה
בית הכלא של בארי נמצא בתוך העיר וכשאנו עוצרים ברמזור הסמוך אליו אנו מבחינים באישה אוחזת בשלט גדול וצועקת שוב ושוב אל מעבר לחומה "לואיג'י רוסו, לואיג'י רוסו, נולד לך בן!, תגידו ללואיג'י רוסו שנולד לו בן!!".