בסביבה של שנות ילדותי ונערותי היה יוסי שריד הדמון האולטימטיבי (בנשימה אחת עם שולמית אלוני, ואת מי עניין בכלל שרוב הזמן השניים היו צ׳ילבות מהגהינום). יוסישריד. הפרוטוטיפ הקלאסי של סמולן עוכר ישראל.
כשבגרתי וחציתי את הקוים,
ברוך הנותן לשכוי בינה, כבר נשתקעה בי ההבנה כי מוטב יהא חלקי עם רואי נכוחה נדחים
מאשר עם טועים הנישאים עלי כתף.
שריד פרש מכל עיסוק פוליטי
כבר לפני שנים, ומבחינה זו מותו לא קטע עשייה פעילה או מהלך מדיני. ולכן העצב
שנדמה כי ירד היום על רבים הוא כנראה בעיקר עצב על מה שיכול היה להיות לו היתה תפיסת עולמו
מקבלת את המקום הראוי לה; לו היו שריד וחבריו מצליחים לפרוץ את גבולות שבט
השמאלנים הלבנים הקטן והנאמן שלהם.
ולזכותו של שריד צריך לומר
שהוא באמת ניסה. בקריית שמונה ובשדרות ובמרגליות. כשפוליטיקאים מימין עקרו את
מגוריהם למקומות חדשים בעיקר כדי לתקוע לערבים אצבע בעין, יוסי שריד הלך להתגורר
ביישובי הפריפריה המופגזים כדי ללמד בהם תנ״ך ואזרחות כמורה פשוט.
אבל אולי צריך להיות כנים
ולהודות שלא מן הנמנע כי המשימה הזו הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, במדינה המדממת והמבעבעת
שלנו. זה לא שהשכנים שלנו עשו או עושים חיים קלים למי שמנסה לקדם הסכמי שלום אתם.
שריד היה כנה מספיק כדי להכיר בכך ומורכב מספיק כדי להבין שאין דרך אחרת.
יוסי שריד, לוחם צדק עקשן
וישר דרך. יהי זכרו ברוך.
