עצוב. בעיקר עצוב, כל הסיפור הזה של שירת נשים בכלל ושירת נשים בצבא בפרט.
עצוב לראות כיצד ראשי ישיבות הסדר מסוימים, ולו מעטים, מאבדים את הראש ובלי למצמץ מורים לתלמידיהם לבכר כיתת יורים על פני השמד הנורא של האזנה ללהקת חיל חינוך - גזירה שכנראה לא שערוּה אבותינו בימי אנטיוכוס, המן וחמלניצקי גם יחד (ואולי זה המקום לשאול באמת: היש בצבא איזושהי וועדת קבלה לישיבות הסדר, או לכל הפחות לאותם שמועמדים לעמוד בראשן? כי אם אין כזו - אולי הגיע הזמן שתהיה, ואם יש כזו - רצוי מאד לרענן את שורותיה).
עצוב לראות כיצד ציבור ערכי, אידאליסטי, מסור ותורם כציבור הציוני-דתי מדמם לדעת את הרלוונטיות שלו ואת הפוטנציאל העצום הגלום בשורותיו, בשל פסיקות הלכתיות זרות ומוזרות שבניו אנוסים להישמע להן.
עצוב לחשוב כיצד חיילים ומפקדים מצויינים וחדורי מוטיבציה נתפסים בעיני רעיהם לנשק, או אף גרוע מכך - בעיני פקודיהם, הצופים בהם כשהם קמים ועוזבים במופגן את הטקסים היחידתיים המשותפים בשל שירת חיילות, ובלבם, אני משער, קשת רגשות שנעה בין השתאות לסלידה. הערכה ודאי אין שם.
עצוב לראות רבנים חושבים, אנשי דעת ורוח, הנאלצים לכוף ראשם כאגמון בפני הלכות שלא הם פסקו ומתפתלים כנחש עקלתון בכדי להגן בלית ברירה על איסור שהם אינם באמת מאמינים בו.
ומעל לכל, עצוב לראות את הסיבה לכל אלה, את ההגמוניה ההלכתית, שהפכה להיות דוגמא ומופת של קיבעון, של אנכרוניזם ושל מאובנות מחשבתית.
הלוא מספיק להכיר באופן שטחי את הדיון המקורי בגמרא אודות "קול באשה - ערווה" כדי להבין את עוצמת התהליך המוטציוני שבמסגרתו נלקחה האמרה התלמודית הזו, הוצאה מההקשר בו נאמרה וקובעה כאיסור נפרד שעל גביו נערמו במרוצת הדורות, כשכבות של טיט, עוד ועוד סייגים ותוספות עד שהפך לבסוף למה שהוא היום: מוטציה הלכתית. איסור אנכרוניסטי שמקומם כל בר דעת. גזירה מנותקת וחסרת פשר עבור כל מי שטרם הזדכה על החלקים הפעילים של מוחו לטובת חיבור ישיר למסוף המרכזי.
האדם הסביר החילוני מביט בדור העתיד של מפקדי ילדיו יוצא מן הטקסים הצבאיים או אוטם את אוזניו או ממלמל רפלקסיבית פרקי תהילים בזמן שעל הבמה נותנות חיילות בלבוש מהוגן את קולן בשיר, מביט ושואל את עצמו: הן לא מדובר כאן בדברים שבין אדם למקום, כמו שבת או כשרות, אלא בתופעות המנומקות בממד ההתנהגות האנושית. האמנם חולקים הבחורים הללו את הממד הזה עם אנשים כמוני? כיצד אני רואה בשירה שכזו משום ביטוי של יופי וטוהר, בעוד הם רואים בה משום איום על טהרת נפשם? האם ההתנהגות הזו משקפת מציאות חיים נורמטיבית?
האדם הסביר המסורתי מביט בהתנהגות החרדתית, הסמי-כפייתית הזו, ושואל את עצמו: מה למציאות הזו ולתורת משה שאני קורא בכל שבת בבית הכנסת? מה לזה ולמסורת היפה והעשירה עליה חונכתי ולאורה חינכתי את ילדיי?
גם האדם הסביר הדתי, שקורא את השורות הללו, יודע היטב כי חיילת ששרה בטקס זכרון צבאי את שיר הרעות לא אמורה לגרום לאיש להרהר הרהורים אירוטיים, וכי אם אכן קיים אדם שאלו הן האסוציאציות העולות במוחו בנסיבות כאלה הרי שהוא איננו עוד בגדר אדם סביר ורצוי שייפגש עם גורם מקצועי ובהקדם. בינו לבין מצפונו הוא מודע היטב לעוצמת אי הסבירות העולה מן המציאות הזו, אך החינוך שקיבל מונע ממנו לצאת במופגן כנגד ההגמוניה ההלכתית והוא חושק שיניים ומציית (או - אם אינו יכול עוד לעשות שקר בנפשו - פשוט קם ועושה דין לעצמו, נקודתית או מערכתית).
השאלה הגדולה, לכן, אמנם אינה מונחת לפתחו כי אם לפתחם של רבניו ופוסקיו, אלו שאליהם ועליהם מדברת התורה בקבעה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט"; אותם שעליהם הטילה את האתגר הגדול להתאים את רוחה ומהותה לתקופתם דווקא בגלל שצפתה מראש את השתנות הטבעים והתנאים במרוצת הדורות. אבל בשביל זה צריך אומץ וצריך חזון. בשביל זה צריך לגדל אישיות עצמאית ובוטחת ולא כזו הבורחת אל המשען הבטוח של פסקי ופוסקי העבר, לא רלוונטיים ככל שיהיו, ואז מזיעה כמו חסיד גור בשטיבל בני-ברקי בשלהי אוגוסט כדי לדברר אותם בכל מחיר, גם במחיר ההיגיון הבריא.
ואם אלה הם הרועים, מה לנו כי נלין על הצאן?
