מילואים, קו גולן, חורף 2022 - מורשת קרב תל פארס: הגרסה המורחבת (לטובת עכברי היסטוריה אדוקים)

 

הרשומה שכתבתי על תל פארס הביאה כמה מלוחמי גדוד 50 שהיו על התל ליצור עמי קשר ולשתף את סיפוריהם, המצדיקים בעיניי פוסט השלמה נפרד.
אז הנה כמה נקודות משלימות באדיבות משה אשכנזי, לוחם בגדוד 50 ששהה על התל עם ארבעה מחבריו בפרוץ המלחמה. בהזדמנות זו אני מודה גם לשאר הלוחמים שיצרו קשר ושיתפו את חוויותיהם.

1. הנחלאווים עלו לקו ארבעה ימים לפני המלחמה ונתקלו במוצבים ריקים מאמל"ח וציוד רפואי. אפילו ערכת עזרה ראשונה לא היתה בנמצא, עובדה שגבתה מאוחר יותר את חייו של מיכאל אוחיון ז"ל, לוחם מחלקת הנ.מ., אשר נפצע בגיחת המיגים מרסיס ברגלו ומת כעבור שעות מאובדן דם.

2. לא שזה אמור להפתיע מישהו, אבל ניתוק השטח מההתראות המודיעיניות היה כה גדול, שהחיילים על התל אפילו לא היו נכנסו לכוננות. אשכנזי שיחק שש-בש בעמדה הדרומית עם אחד מחבריו כשהמיגים ירדו על המוצב.
חיילים שומרי מסורת ביקשו וקיבלו בערב יום כיפור אישור לרדת למחרת בבוקר לבית הכנסת ברפיד למרגלות התל. ואכן, בבוקר הצום ירדו כשמונים אחוז מחיילי המוצב (הן הלוחמים והן חיילי הנ"מ) לתפילה ברפיד. הם חזרו בסביבות השעה 13:30 כי חששו שכוחם לא יעמוד להם לטפס על התל עם התמשכות הצום. עשרים דקות לאחר חזרתם פרצה המלחמה.

3. ההפגזות על התל החלו בשבת בשעה 13:50 ופסקו רק ביום ראשון בסביבות השעה 16:00, לאחר ששלושה מסוקים סוריים הנחיתו פלוגת קומנדו למרגלות המדרון המזרחי-צפוני.
המסוקים הריקים חגו מעל התל וירו בכל מי שניסה לצאת מהבונקר ובכך מנעו נסיונות לפגוע בכח הקומנדו המטפס. מסוק אחד הופל על ידי מנחם זטורסקי, סמג"ד 50, בירי מרגמה 52 מ"מ בכינון ישיר - מה שנשמע כמו אגדה אורבנית על ספידים אבל לפי אשכנזי כך סיפרו החיילים שהיו שם (זטורסקי עצמו כבר מזמן לא עמנו).
מספר הקרדיטים על הפלת המסוק השני זהה בערך למספר החיילים שהיו בגזרה בעת הפלתו. במקור מסוים קראתי על ירי ממקלעי הטנקים שהיו באזור המחצבות למרגלות התל שאחראי להפלה. כך או כך גם הוא הופל, המסוק השלישי ברח והדרך לנסיגה נפתחה (עד אז מנעו אותה המסוקים בירי מקלעיהם).

4. אשכנזי מספר שהיה האחרון לעזוב את המוצב לאחר שבדק שכולם שמעו את פקודת הנטישה וביצעו אותה. ברגע שעבר את שער התל כבר יכול היה לשמוע את הצעקות בערבית ואת ירי חיילי הקומנדו הסורי לתוך הבונקר הריק. עיכוב של 3-4 דקות והסיפור היה עשוי להסתיים אחרת לחלוטין.
נס נוסף: הסורים הניחו (שלא בצדק) כי כביש הגישה הראשי לתל מולכד ולכן לא עלו ממנו, מה שאיפשר לחיילי המוצב תוואי נסיגה נוח יחסית.

5. למעט חייל הנ.מ. שנפל, הגיעו כל חיילי התל בשלום למרחב המחצבות/גשור הישנה, שם חיכו עד רדת החשיכה לכח החילוץ המשוריין בפיקוד מג"ד 53 עודד ארז והצטרפו לשיירת הרפאים.
במהלך הנסיגה הרכובה (על הטנקים) נאלצו החיילים שהצטופפו על הצריחים לרדת מהם פעמיים. בפעם הראשונה כדי לאפשר לטנקים להסתער על כוח שריון סורי ולהשמידו כליל, ובפעם השניה במהלך הדו"צ המצער עם הטנקים של גדוד 39, שבו נפל סרן יוסי ספיר, קמב"ץ גדוד 53.

6. לאחר ההיתקלות השניה (הדו"צ) החליט זטורסקי הסמג"ד לוותר על הטרמפ עם הטנקים ולהוביל חלק מחיילי שיירת הרפאים במסע רגלי לילי בערוץ נחל דליות עד לכנרת. בשל קצר בתקשורת מצא אשכנזי את עצמו עושה את המסע הזה לבדו, בנפרד מהקבוצה הגדולה. הוא מתאר הליכה בתוך הואדי החשוך כשמשני צידיו חניוני לילה סוריים במרחק שמיעה. למרבה המזל הצליח לפנות בוקר להגיע אל הכביש ונאסף בידי כוחותינו.

7. את שלושת הימים הבאים העבירו לוחמי הגדוד (שספג מכה נוראה ביום השני למלחמה בניסיונות החילוץ בתל א-סאקי) בהתארגנות (בעיקר נפשית) בחוף עין גב, כאשר בלילות חלק מאנשי הסגל יצאו בחשיכה עם ג'יפים לכיוון הרמה, התגנבו לחניוני לילה סוריים והשחילו רימוני יד אל תוך הטנקים המאויישים בצוותיהם.
לאחר שקיבל יה-יה המג"ד אישור להחזיר את גדודו למלחמה, ירדו לוחמי הגדוד דרומה לתעלה והיוו את כוח החוד באוגדת ברן עד סיום המלחמה. בין המשימות שביצעו היו כיבוש שדה התעופה פאיד וכיתור העיר סואץ מצפון.

בתמונה: טנקים על תל פארס. 

מילואים, קו גולן, חורף 2022 - בלוע הגעש

א. חמש עובדות שאולי לא ידעתם על תל פארס:
1. שמו העברי הוא תל זוהר, ע"ש רס"ן יוחנן זוהר שנפל על התל במהלך יום קרב קשה במלחמת ההתשה הסורית. שעה אחת לאחר שנפל נולד בנו, גולן.
2. הוא הדרומי ביותר מבין התלים הגעשיים בגולן.
3. הוא מתנשא לגובה 930 מטר ועל פי רוב יירד בו שלג לפחות פעם בשנה.
4. חלקים לא קטנים ממנו גולחו לטובת כריית טוף וסקוריה.
5. המדינה מתכננת להקים עליו ובסביבתו ארבעים טורבינות רוח לייצור חשמל ירוק.

ב. הבוקר, כשעלינו על התל, היה בהיר מאד וקר מאד. היו לי שני חמצווארים על הראש ועדין קפאו לי האוזניים. גובהו של התל מאפשר לראות למרחוק הן לעומק הגולן הישראלי והן לעומק הגולן הסורי, מה שהופך אותו מטבע הדברים לנקודה אסטרטגית ראשונה במעלה.
מחלקת טנקים מרכבה סימן 4 מפנה קנים מזרחה, ערוכה לקדם פני אויב פוטנציאלי.
המוצב עצמו, אגב, יושב ממש בלוע הר הגעש, כך שיש לקוות שלא יתחשק לתל לשבור את שנת כמה מיליוני השנים שלו ולהתפרץ מחדש.
אנחנו בכלל הגענו כדי לטווח בסגנון חופשי. כל אחד מסדר לעצמו פחיות ובקבוקים על הסוללה ואז אנו מתפנים להוריד אותם בירי לקול מצהלות המעודדים. כפי שרוב הקוראות כאן יודעות, לפעמים גברים הם ילדים בני 40 שרק רוצים לשחק.

ג. מורשת קרב:
מיד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שטפו הכוחות הסורים (בעדיפות מספרית של 1:10) את מערכיה המדוללים של חטיבה 188 לכל אורך פתחות רפיד וכודנה ומהר מאד הפכו את תל פארס למובלעת ישראלית בעומק שטח האויב. עוד קודם לכן, ממש בתחילת המלחמה, ירדה שישיית מיגים על התל, הפציצה את כלי הרכב שהיו עליו (ובכללם רכבי כוחות הנ.מ.) ופצעה פצעי מוות את חייל הנ.מ. מיכאל אוחיון. סוללת תותחים מגדוד בה"ד 9 קיבלה פקודה לנוע מעמדתה למרגלות התל ולשפר עמדות מערבה, נתקלה על ציר הנפט בפלוגת טנקים סוריים ונפגעה קשות בקרב קצר ומר. על התל נותרו כמה עשרות חיילים, מיעוטם לוחמי גדוד 50 והשאר לוחמי נ.מ ונספחים שונים. מסוקים סוריים הנחיתו פלוגת קומנדו למרגלות התל ואז המשיכו לרחף מעליו ולמנוע מחייליו לסגת באמצעות ירי מקלעים. לבסוף שניים מהמסוקים הופלו ואחד ברח, מה שאיפשר לחיילים שעל התל לרדת למטה בתוואי הכביש ולחבור לשאר הכוחות שנותקו מעבר לקוי האויב לצורך נסיגה מערבה.

פעולת הנסיגה החלה עם חשיכה. במה שנודע לימים כ"שיירת הרפאים", עזבו את התל כ-11-15 טנקים ונגמ"ש אחד ועליהם מעל 120 לוחמים (!). במזל עצום הצליחו להשתחל דרך מערכי הסורים ולהגיע בשלום עד לכנרת (למעט חלל אחד, סרן יוסי ספיר, קצין המבצעים של גדוד 53, שנפל למרבה הצער דווקא בתקרית דו"צ בין שיירת הרפאים לבין גדוד 39, גדוד המילואים של חטיבה 188).

כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.

בתמונה: התל כפי שצילמתי אותו בטיול לפני כמה שבועות. למרבה השמחה, חלק מהכרמים באזור עדיין בתצוגת שלכת יפהפיה.

מילואים, קו גולן, חורף 2022 - רכבת לילה לחיג'אז

עוד שכיית חמדה היסטורית מגזרת המילואים שלנו, גדוד "מגן הארץ" של חטיבה 8- חטיבת "הזקן", והפעם מראשית המאה ה-20.
במשולש הגבולות סוריה-ירדן-ישראל, בצמוד לתוואי הירמוך, עוברת מסילת הברזל של הרכבת החיג'אזית, פרויקט הנדסי אדיר ממדים שהגה והוציא לפועל הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני בסיוע בעלי בריתו הגרמנים כדי לקשר בין חלקי האימפריה העותמנית וכדי לסייע לעולי הרגל המוסלמים להגיע למכה.

א. קצת מספרים:

1.9.1900 - תחילת הבנייה

1.9.1908  - חנוכת המסילה

16 מיליון דולר - תקציב

1300 ק"מ - אורך המסילה

1.05 מטר - רוחב המסילה

9500 - מספר החיילים הטורקים שהוכפפו לפרויקט (בפעם הבאה שאתם מתלוננים על עבודות רס"ר תחשבו עליהם).

ב. כמה עובדות ואנקדוטות היסטוריות:

1. המסילה מעולם לא הגיעה למכה אלא רק למדינה שבחיג'אז (כיום ערב הסעודית). 400 ק"מ עמדו בינה לבין היעד המקורי, שנגנז עם הדחת הסולטן עבדול חמיד ב-1909.

2. הבדואים לאורך התוואי ניסו לחבל בבניית המסילה בכל הזדמנות מאחר והיא איימה ישירות על עסקי השיירות/פרוטקשן הענפים שלהם לאורך המדבר.

3. במלחמת העולם הראשונה השקיעו הבריטים מאמץ לחבל בפעילות הרכבת החיג'אזית, הן כדי לדפוק לצבא העותמני את קוי האספקה והן כדי לרתק יחידות טורקיות להגנה על תוואי המסילה (על חשבון החזית המתמוטטת בדרום).

4. שלוחה משמעותית של הרכבת החיג'אזית היא רכבת העמק שלנו (שחודשה למרבה השמחה לפני כחמש שנים). מאחר ומדובר היה בפרויקט בעל גוון מוסלמי ברור - לא היו מוסדות היישוב מעורבים בו כמעט בכלל, על אף שתרומתו לפיתוח הגליל היתה עצומה. בסוף נאסף בכל זאת סכום נאה של 500 לירות טורקיות לטובת המיזם, אך הטורקים סירבו להעבירו לתקציב הבנייה מאחר ו"לא יעלה על הדעת לקבל תרומות מיהודים כופרים עבור מפעל עליה לרגל מוסלמי". מאידך, למרבה חוסר ההפתעה, מיאנו להחזיר את הכסף. בסוף הושגה פשרה והסכום נתרם לטובת בית יתומים באיסטנבול.

5. בשל תשתית תקשורת פרימיטיבית אירעו לא אחת התנגשויות בין הרכבת החיג'אזית שנעה על ציר צפון-דרום, לבין רכבת העמק שנעה על ציר מערב-מזרח, חלקן גבו חיי אדם.

6. טייסים גרמנים מטייסת הבווארית ה-304 שהוכפפה לצבא העותמני חפצו באמצעי תחבורה יעיל מהעמק לחיפה ללא תלות ברכבת העמק, ובנו את קרון "אקספרס המרחצאות הפיניקי", קרון קל מבוסס מפרש (!!) שנע מערבה על תוואי המסילה בעזרת הרוחות המזרחיות. נותרה רק הבעיה כיצד לחזור מחיפה אל העמק. לצורך כך התקין המהנדס היהודי המִתְּעָתְּמֵן ברוך קטינקא מנוע של מטוס על "אקספרס המרחצאות הפיניקי", מה שאיפשר לו להגיע למהירות פנטסטית של 100 קמ"ש, שיא עולמי לקרון רכבת באותה תקופה.

7. בית ספר שדה קשת יהונתן מוציא סיורים אל מסילת הרכבת החיג'אזית בתיאום עם הצבא (מאחר ומדובר בשטח שמעבר לגדר הגבול).

בתמונה: מנהרת המסילה במשולש הגבולות.

 

מילואים קו גולן, חורף 2022 - עלילות ארץ ההפקר

נחל רוקאד (نهر الرقاد), "הנהר המנומנם", הוא הגבול הטבעי בין ישראל לסוריה, מתחתר לו בנחת ובעצלתיים מג'ובתא אל חשב בצפון ועד להתמזגותו עם הירמוך באזור משולש הגבולות בדרום. בחלק ממקטעיו נוצר ואדי עצום ממדים.

למעשה, גדר הגבול (האימתנית למדי) עוברת מערבית לרוקאד, מה שיוצר מרחב לא קטן שנמצא מעבר לה אך נמצא עדיין בשליטה ישראלית. במרחב הזה ישנם כמה מוצבים חודרים לא מאוישים. לאחד מהם, "חתול", פתחנו ציר היום.

משימות חתול ועכבר מוכרות לי בעיקר מתעסוקות בגזרות אחרות, אבל הנה כי כן גם לגולן הפעלות משלו בתחום (בלבי אני תוהה אם הן שהעניקו למוצב "חתול" את שמו). רועים סוריים חומדים את השטח הלא מאויש שבין גדר הגבול לערוץ הרוקאד, ותפקידנו להבריח אותם משם, כי מי יודע מי הם ובשירות מי הם אולי עובדים וכולי.

בשיירה אני מצוות לג'יפ הגששים, הִיבּ וחמזה, ומתענג על שיחת השלושת-רבעי-ערבית-רבע-עברית השגורה על פיהם. בהגיענו לחתול אני עולה לחיפוי אל הסוללה שעל גדת הרוקאד ועד מהרה מזהה עדר עיזים גדול מתנקד לו בשחור ולבן על גדת הענק המזרחית של הואדי, כקילומטר מאתנו בקו אווירי. ביניהן נקודה קטנה על שתיים, הרועה העבריין מפר הסטטוס-קוו.

המטוליסט נעמד על הסוללה לימיני ויורה שני מטולי תאורה. למרות ערוץ הואדי העצום הירי שלו מדויק מאד ופצצות התאורה מרחפות ממש מעל לעדר. הרועה, כיונה הנביא בשעתו, מבין היטב שבשלו כל הרעה הזו, פותח בריצה לעבר אחד מנקיקי המצוק ונעלם מן העין. המרחק העצום לא מאפשר לי לקבוע משהו לגביו ואני מניח אחת משתיים: או שהוא נער קטן שנבהל על אמת, או שהוא כבר מתורגל ופשוט העלים את עצמו עד שנתקפל משם.

העיזים, מצדן, נותנות שואו נאה להמחשת הביטוי "עדר שאין לו רועה" וההתפרסות המתרוננת שלהם לרוחב הגדה הופכת עד מהרה להתכדררות צפופה סביב הנקודה שבה נטש הבוס ונעלם. אולי נבהלו מהירי, ואולי, לחלופין, גם הן כבר מתורגלות היטב במשחקי החתול-עכבר חסרי התוחלת בין בעליהן לבין ההולכי-על-שתיים בירוק-חאקי שעל הגדה השניה, והן נצמדות זו לזו וממתינות בסבלנות עד שיואילו בני האנוש המצחיקים לסיים את ענייני הריבונות שלהם ויאפשרו להן לשוב וללחך את העשב המשובח הממתין לחִכּן לרוחב מדרונותיה הדשנים של ארץ ההפקר.

בתמונה: הנוף מעמדת החיפוי שלי

מילואים, קו גולן, חורף 2022

 

 

לאחרונה משתקף לעיניי העולם מבעד לדוק מתמיד של געגוע.

שעת בין ערביים. האגדה מספרת שהמרגל אלי כהן ייעץ לסורים לנטוע עצי אקליפטוס סביב המחנות הצבאיים שלהם בגולן כדי להקל על איתורם. סביר להניח שהיא לא ממש נכונה והסיבות לנטיעתם הן כנראה אחרות, אבל עצי הענק האוסטרלים מיתמרים מעל ראשינו כך או כך. תוכי דררה עזי גוון מתכדררים פנימה והחוצה בין ענפיהם הגדולים במין חדווה ציפורית מתפצחת, בלתי נלאית. בזוּלה שהוקמה בצִלם מתאר אחד הלוחמים בקול רם מאד את המהלכים שהוא מתעתד לעשות ממש בעוד רגע כדי להביס סוף סוף את יריבו המר מטורניר השש בש האינסופי שמתנהל ביניהם.

אני פחות בענייני שש בש, מביט בדררות המסתחררות מעל, עולצות וחסרות דאגה, ומהרהר בבני האנוש שהתקבצו תחתיהן לתקופת שירות משותפת. עין רגישה מספיק תזהה מתחת לשכבות המאצ'ואיזם והחאקי והוואסאח ניואנסים אחרים, פגיעים יותר. כמה נוכחת הדאגה המתמדת להחזיק את הכל במקום: בית, משרה, לימודים, משפחה, פרנסה, ילדים, בת זוג; כמה מוחשי לעתים הפחד לאבד בן רגע את מה שבנית בעמל; כמה גדול לפעמים הפער בין מראית העין המדומה של החוסן לבין שבריריות הקיום.

בינתיים החושך ירד. הדררות פסקו באחת את משובותיהן המתרוננות והלכו לנום על הענפים הגדולים. הלוחם האסטרטג הפסיד בשש בש בכל זאת, בפעם העשירית ברציפות, ומיד החל לתכנן בקול רם מאד את מהלכי נצחונו הקרב ובא. מהחמ"ל מודיעים שתיכף תדריך מוצב ואחר כך ארוחת ערב. במקלחת הסמוכה שר מישהו "מה אתה רוצה ממני? מה?? מה??". החוג"ד טופח בעדינות על שכמי, מעיר אותי משרעפיי. "בוא לאמבולנס", הוא אומר, "זזים".

טועמיה חיים זכו

 

אני: תשמע, לא זוכר מתי אכלתי צ'ולענט כזה

האיש של הצ'ולענט (מחייך): לבריאות

אני: מי מכין אותו? אתה?

האיש של הצ'ולענט, בגאווה לא מסותרת: אבא שלי

אני: אז תמסור לו בשמנו

האיש של הצ'ולענט, צועק אל המטבחון שמאחוריו: טאטע, ער זאגט דיין צ'ולענט איז זייער געשמאק

אני: א פלאדיגע זאך ממש!

האיש של הצ'ולענט, למטבחון: ער זאגט "א פלאדיגע זאך ממש"

האבא יוצא מהמטבחון, מנגב את ידיו על סינרו הגדול: תודה רבה

אני: תגיד, מה אתה שם בפנים שיוצא לך כל כך טעים?

האבא: קודם כל, אתה יודע איך אומרים, אין א צ'ולענט און אין א שידעך קוקט מען נישט צו פיל אריין

אני: יודע, יודע. בצ'ולענט ובשידוך לא מסתכלים יותר מדי בפנים. אבל בכל זאת, מה הסוד?

האבא: אין סוד וגם מתכון אין, הכל לפי העין והרגש והאהבה

אני: ווס איז די פשט, האהבה?

האבא: ואס איז דארט צו פארשטיין? האהבה, כפשוטו. הרעבעצן. האמא של התכשיט הזה (מחווה בידו לעבר בנו)

אני: וואו

האבא: הרי מה זה צ'ולענט בעצם? כמו החיים של הבנאדם, לא? זורקים קצת מזה וקצת כזה וקצת מפה וקצת משם ואז הכל מתבשל יחד

אני: תכלס

האבא: ובחיים של הבנאדם, כשהלב רוקד כל החיים רוקדים יחד איתו, נכון?

אני: פונקט אזוי

האבא: אז ממה נפשך, כשהלב שלך רוקד ממילא גם הצ'ולענט שלך יוצא יותר טעים

אני (מחייך) : אני מבין שהלב שלך רוקד יופי

האבא: כבר חמישים שנה, קיין עין הוּרֵע. כל יום מחדש וכל יום יותר חזק, מוֹיסִיף והוֹילֵך. לכן כשתבואו לפה בפעם הבאה בטוח תהנו אפילו יותר

מאה שערים, חורף תשפ"ב. חלק ב' ואחרון

פשקווילים:
כפי שכל תינוק ירושלמי יודע, הפשקווילים הם מה שמחזיק בפועל את קירות מאה שערים על תילם, פיזית ופיגורטיבית גם יחד.
אז אמנם הסצנה הממתינה לעיניי הסקרניות מתגלה כמנומנמת משהו, אולם על כל פנים מחובת דיווח מינימלי אין אנו פטורים. הנה, אפוא, הנושאים שעל סדר היום לפי הפשקווילומטר, מהחם לבוער:

3. פרויקט שירות לאומי חדש שמאיים ללכוד את צעירות הצאן ברשתו (שמד!! געוואלד!!)
2. ההגבלות החדשות של המשטר הציוני בציון במירון (באו זרים בנחלתך!! הרפו ידיכם מן הקודש (!!)
1. מקווה חדש באומן שנחפר, מסתבר, בתוך בית קברות (תסמרנה שערות ראש!! היה לא תהיה!!).

על צפרדע זבל בטבור הרחוב עוד פשקוויל באותיות ענק "טאטע! איך וויל זיין א שומר שבת!! אבער..." (אבא! אני רוצה להיות שומר שבת!! אבל...), אלא שחציו השני התקלף לו, משאיר אותי במתח עז שכפי הנראה כבר לא יבוא לידי פתרון.

בגזרת המיני-פשקווילים, הלוא הן המודעות הקטנות, בהדפסה ביתית המודבקות על תחנות האוטובוסים והעצים, העניינים סהרוריים מתמיד. שני הכוכבים:
1. המשטר הציוני, שכבר רצח עשרות במירון, זומם כעת לרצוח רבבות באמצעות העקרות המסתתרת כעקרב בחיסון של פייזר.
2. חשיפה של תא מחתרתי להמרת הדת שמפעיל ארגון הל"ל מתוך פיצריה מקומית.

גזרת הגרפיטי, צר לי לומר, משמימה ומאכזבת. ציונות=עמלק. ציונים=נאצים. לא משהו שלא ראינו כבר באייטיז. תתקדמו.

"ברוך שעשה לי נס":

כדורי הפלאפל על השלט של "פלאפל מאה שערים" חובשים כיפה שחורה גדולה ופיאות ארוכות מסתלסלות מצדעיהם. כאן אני עוצר ומברך "ברוך שעשה לי מעין הנס במקום הזה", שכן בנערותי יצאתי פעם בליל שבת אחד מטיש במאה שערים, לא זוכר אפילו של איזו חצר. הלכתי לי משורעף בנקודה זו ממש על המדרכה הצרה, שקוע באי אלו מחשבות פוסט-טישיות קיומיות מן הסוג הידוע, כשלפתע הועפתי, פשוטו כמשמעו, מטר וחצי באוויר אל הכביש. ולפני שהספקתי להבין מה בעצם קרה פה, חזיתי ממרחק חצי מטר בזיו קלסתרו הק' של ה"פני מנחם", ר' פנחס מנחם אלתר, אז כ"ק אדמו"ר מגור, פוסע, צנום וזעיר קומה, באמצעה של חבורת מקררים אנושיים (אחד מהם אחראי ככל הנראה לשיגורי כטיל אנושי מטבור המדרכה).
נו שוין, שנִינו "מלך פורץ לו דרך ואין ממחים בידו". לא מחיתי.

"ואהבת":
במרכז הכביש מתגודדת לה חבורת ילדות עליזות, ובראשן, כאמא אווזה, נערה צנומה וארוכת צמה, כנראה המדריכה שלהן. אנו הולכים במקביל כברת דרך, הן על הכביש ואני על המדרכה. אחת הילדות עם תסמונת דאון וסביבה שאר הילדות מתכדררות פנימה והחוצה בהמולה מתרוננת, וכאילו הכל רגיל אבל כל פעם היא מוצאת את עצמה פוסעת לבדה מחוץ לדבוקה המצחקקת. ובכל פעם כזו המדריכה אוחזת בידה ושבה ומובילה אותה אל מרכז העניינים. כך שוב ושוב, כאילו מבלי משים אך בנחישות עדינה, עד שלא נפלטה עוד אל מחוץ למעגל ופניה זרחו. אור גדול מאיר הכל.

מאה שערים, חורף תשפ"ב. חלק א'

ונשמרתם:
הקורונה מונעת ממני מלהיכנס לבתי המדרש פנימה ומכריחה אותי לסרב להזמנות שאלשידעס אדיבות. בכל הרחוב אין איש עם מסכה לרפואה. מצד שני, אנחנו באויר הפתוח. לא יודע מה קורה בבתי המדרש ובבתי הכנסת ובקלויזים פנימה. אולי עדיף לא לדעת.
 

סאונד:
היידיש ממלאת את הרחוב בנוגה רך. אני כורה אוזן, מנסה להבין שברי משפטים, אבל כולם מדברים הרבה יותר מדי מהר בשביל הפקאקטע יידיש שלי. לבי אומר בקול רם "לנגזם יידען, לנגזם ביטע", אבל פי מחייך ושותק.

מחלון אחד הבתים שעל הרחוב עולה שירת "יה ריבון" ואני עוצר להאזין. הלחן הספציפי לא מוכר לי אבל מהר מאד אני מזהה את דפוס הלחנים החסידיים של "יה ריבון", שבהם לכל בית בפיוט יש מנגינה נפרדת משלו, ויודע שתיכף ממש תתחלף הדיצה של "רברבין עובדך ותקיפין" בכובד הראש של "פרוק ית ענך מפום אריוותא".

"עוד מעט וסקלוני":
בעצם הרעוא דרעוין ממש חוצים שני ג'יפים בדהרה את כיכר השבת. לכאורה משימת התאבדות לכל דבר וענין, אבל כאן נכנס לתמונה פטנט המהבהבים, לאמור: שים ארבעה מהבהבים, הפגן מצב חירום, וסיכויך לצאת מהעסק בשלום מבלי לחזות מקרוב בטקסטורה של אבני המקום יעלו פלאים. ואמנם, לג'יפים שלום (לפחות בטווח מבטי).

אנ"ש:
הרחוב הומה. מעט ליטאים, קורטוב חוצניקים אמריקאים אבל בעיקר חסידים בבגדי מלכות. אני מגלה להפתעתי שגם נערי בר מצווה כבר מתהדרים בקפטן המוזהב חגור האבנט הלבן הרחב של הצ'אלמערים. זקנים מתהלכים כשידיהם שלובות מאחורי גבם (מנהג שעד היום לא ירדתי אלי פשרו, ואם מי מכם בקיא במקורו אשמח אם יחכימני).

מולי מפציע זוג חסידי, בעל ואישה. לרגע נדמה לי שהם אוחזים ידיים ברחובה של עיר ואני מתמלא פליאה בואכה התפעלות. אבל מבט קרוב יותר חושף את האשליה האופטית: שרוול השאל הרחב העוטף את ידה וערימת ספרי הקודש האחוזה בידו יוצרים מראית עין של מגע, ותו לא. אפשר להירגע. הסדר נשמר.

מסמטה צדדית מגיח צ'אלמער בגיל העמידה, בגדיו מרופטים ומרובבים, עיניו זולגות דמעות והוא חצי ממלמל חצי שר בינו לבין עצמו "אָיי אָיי אָיי מֻשִׁיל, אָיי אָיי מֻשִׁיל כְּחַיירֵס הַנִשְׁבֻּר". מבטו מטושטש. לבי יצא אליו. לא ידעתי מה לומר. "שבת היא מלזעוק", מלמלתי לבסוף. "א-נו, ואם שבת אז כבר לא כואב?", התריס כנגדי. צודק, מה יש לומר. שתקתי.