פני רבו - תשע"ה

הקפות שניות בויז׳ניץ. מתרגש לראות לראשונה את רבי ישראל הגר כאדמו״ר, לובש באקישטע מוזהב - בגדי מלכות. מי שיודע מה עבר האדם הזה בחייו יבין לבד מאיפה ההתרגשות. מי שלא יודע מוזמן לקרוא כאן.

אלפי חסידים רוקדים על הפארנצעס לצלילי ניגון חסידי הצמח צדק. רבי ישראל לא מפסיק לעודד לרגע. ידיו עושות מלחמה. ניכר שחזותי החיצונית מבלבלת את הויז׳ניצערז, אבל הם לא דוחקים אותי החוצה אלא להיפך, מצטופפים עוד קצת ועושים לי מקום ואז גם תוקעים לי ביד ברכון עם כל השירים. לך תסביר להם שאתה מכיר את כולם. בסוף מתחילות לזרום השאלות. אל תחפשו תשובות מתוחכמות, אני עונה לכולם, אני אוהב את הרבה שלכם וזהו, ויש לי יומולדת הלילה ומכל המקומות בעולם דווקא כאן בא לי להיות.

שכניי לשורה מחייכים חיוך גדול. כולם, לא ממש מפתיע, מכירים את הגיס או החתן או הבן דוד או השד יודע מה של השמש הראשי ומציעים בהתלהבות לסדר לי ברכה אישית. עזבו, אני אומר להם, גם מקצה הפארנצעס אני מתברך יופי.

אחר כך אנחנו הולכים לקנות חלה טריה חמה מהתנור וקיגעל עם מלפפון חמוץ ברבי עקיבא. יש יותר טוב מזה לפתוח שנה חדשה? ליד העגלה המהבילה של החלות אני פוגש את החסיד שנתן לי את הברכון בטיש. "מזל טוב", הוא אומר לי בביישנות, משתהה לרגע ואז מוסיף "ואני יודע למה באת".

סליחות תשע"ד

לקראת חצות ראינו פועלים מתקינים ציוד הגברה ברחבה החיצונית, המעורבת, של הכותל. ״זה לסליחות", הם ענו לשאלתנו, "עוד מעט מתחילים״.

לאט לאט התקבצו האנשים מסביב. החזן, וארבעת מתחריו הנלהבים, תפסו פיקוד על המיקרופון, האות ניתן והסליחות החלו.

הבטתי סביבי. מכל צדדיי עמדו אנשים ונשים יחדיו. מאות מאות, מלוא רוחב העין. אשה לצד בעלה, אם לצד בנה, אב לצד בתו, לעתים עמדו משפחות שלמות בדבוקה אחת, כולם מחזיקים מחזורי סליחות בידם ושרים במלוא גרונם ״חטאנו לפניך רחם עלינו״ ו״ה׳ הוא האלוהים״ ו״נפלה נא ביד אדוני כי רבים רחמיו״.

ואיש לא מחה, ואיש לא ספק כפיו בחרון קדוש, ואיש לא זעק געוואלד. אבני הכותל עדיי.

וזו היתה אחת התפילות היפות, הפשוטות, הכנות, המרגשות ומלאות העוצמה בהן נכחתי מעודי.

ספיישל מפי עוללים V

נעמה: אבא, תכין לי שניצל בבקשה
אבא: רגע, אהוביק, אני מכין כאן בקבוק להלל
נעמה: אז אין בעיה. אני אכין לו את הבקבוק ואתה תכין לי שניצל
אבא: אמממממ... אני לא יודע. זה מטרנה ויש כאן עניין של מינונים
נעמה, בעיניה עלבון שאינו כלה עולמית: סליחה, אבא?? אולי אתה יודע מה אני עושה במחוננים כאילו?? אולי אני מכינה אוכל ל-ח-י-י-ד-ק-י-ם, כאילו?!? הא! מדבר איתי על מינונים...
אבא: [שתיקה רועמת]

יונתן וינון יושבים בסלון ומשחקים בקלפים של סופרגול.

ינון: יונתן, עדיין חסר לנו בערך חצי אלבום למלא
יונתן: ברור, מה אתה חושב? החברה של הקלפים עשתה אלבום ענקי כדי שאנשים יקנו כמה שיותר קלפים
ינון: נכון, היא רוצה שיקנו כמה שיותר קלפים, כדי שיהיה לה עוד ועוד כסף
יונתן: לא נכון, זה בכלל לא קשור לכסף. היא פשוט רוצה שיקנו כמה שיותר קלפים כדי שכמה שיותר ילדים ישחקו בהם ויחליפו אותם ביניהם וככה הם יכירו עוד ועוד ילדים חדשים ויהיו להם יותר חברים, מבין?
ינון: אמממממ... לא נראה לי

יונתן: איזה מזרון מעולה היה לי במלון. הוא ממש עשה לי פדיקור בגב!

אבא: ינוני, תחגור
ינון: לא רוצה
אבא: שאני אבין, אתה מתמרד נגדי עכשיו?
יונתן: ינון, אתה יודע מה אתה? אתה בן אהבת המרדות!

ינון: אבא! נעמה ויונתן סגרו את הדלת לחדר שלי מבפנים ולא נותנים לי להיכנס!!
אבא: תגיד להם שאם הם לא פותחים לך מיד הם יטעמו ממני מנה כזו שהם יראו כוכבים בעצם הצהריים.
ינון: נעמה ויונתן! אבא אמר שאם לא תפתחו לי מיד הוא... יביא לכם כוכבים... אהה... הוא... ייקח אתכם לכוכבים... אהה... רגע, לא, הוא יטעם לכם מנה מהכוכבים!!
נעמה ויונתן: הוא מהההה?
ינון: נו, בקיצור, ישר בצאת הכוכבים הוא כבר יקרע אתכם!

ינון ליונתן (בשבת משפחתית אחרי שגרמניה מחצה את ברזיל 7:1 בחצי גמר המונדיאל) : יוני, מה נתת לכל הבני דודים לכפכף אותך? מה אתה, ברזילאי?

מגיע לחופשה מהמילואים. יונתן, תוך כדי החיבוק, בודק במבטו את הנצרה של האם-16: ״אוקיי. הכל בסדר. הנשק במצב נינוח״

מתיישבים לצהריים בבית:
ינון (7): אבא, תזכור לבשל את הפתיתים *בלי* רוטב עגבניות הפעם
יונתן (10): למה בלי רוטב עגבניות?
ינון: כי אני לא אוהב
יונתן: אבל למה?
ינון: כי אני אוהב דברים פשוטים
יונתן: אבל הרוטב מוסיף
ינון: אני אוהב דברים פשוטים
יונתן: אבל תחשוב על זה ככה. כל דבר צריך שיוסיפו לו משהו. הנה, האדם נוצר מעפר אבל היו חייבים להוסיף לעפר משהו כדי שיהיה בנאדם. אם לא היו מוסיפים היה נשאר עפר וזהו
ינון: הפוך, יוני. אם אתה מוסיף דברים מיותרים לדברים הפשוטים אתה סתם מסבך אותם.
יונתן: נו, באמת. תסתכל סביבך. כל הדברים שיש בעולם מורכבים מכמה דברים יחד. אם היית משתמש רק ב"דברים הפשוטים" שלך לא היה לך כלום. לא מכונית ולא מחשב ולא טלוויזיה ולא כלום
ינון: מה הקשר? אני מדבר איתך על עיקרון ואתה מדבר איתי על מכשירים?
יונתן: עיקרון? מה יעזור לך עיקרון?
ינון: כי אתה בודק לפי הסוף ואני בודק לפי ההתחלה. תמיד צריך לבדוק לפי ההתחלה. אם אתה יכול להשאיר אותה ככה תשאיר אותה ככה. פשוטה. אם אתה חייב להוסיף - רק אז תוסיף. בשביל טלוויזיה ומחשב צריך להוסיף. בשביל פתיתים לא צריך. זה הכל.
יונתן: יאללה יאללה
ינון: דב קואלה
אבא: אני אכין שני סירים רק תמשיכו.

הלל (7): אבא, אולי תקנה לי חיה?
אבא: אבל רק אתמול הבאנו את סטואי ובריאן (דגי זהב). למיטב ידיעתי הם עדיין בחיים..
הלל: נכון, אבל יש חיה אחרת שאני ממש ממש רוצה
אבא: היא קלה לתפעול?
הלל: מאד! היא גם עושה שליחויות וכל מיני דברים
אבא: שליחויות?? אוווווו, עכשיו אנחנו מדברים!
הלל: אז אתה מבטיח לקנות?
אבא: אני מבטיח לבחון. איזו חיה אתה רוצה מתוקי?
הלל: נץ מחמד.

צוק איתן - יומן מילואים II

1.

מתישהו בקו הלכה לנו הגיטרה והתעורר צורך דחוף למצוא גיטרה מחלקתית חדשה למחלקת הרפואה. הרצנו קמפיין קטן בפייסבוק, הבטחנו פרסים שווים למשאיל וחיכינו.

עוד שיתוף ועוד שיתוף. בינתיים מסתיימת משימה בעשר בלילה והולכים לאכול פלאפל בקריית שמונה. לידנו סועדת משפחת כפיר הובלות. כפיר פונה מיד: רוצים משהו? צריכים משהו? רק תגידו! אני מביט בדנטס החוג"ד. הוא מביט בי חזרה. ללכת על זה? יאללה. תגיד כפיר, אני מגשש, אולי אתה מכיר מישהו עם גיטרה ישנה שנוכל להשאיל עד סוף הצו-שמונה?

פחות משעה אחרי כפיר חוזר עם גיטרה (״באמת סליחה על האיחור, אחי. פשוט חסר לה מיתר. הפכתי את כל העיר למצוא מיתר חדש אבל השעה כבר מאוחרת ולא מצאתי״). מהרכב המסחרי שלו, שנראה ומאויר כמו דגל ישראל ענקי, הוא שולף עוד שלושה ארגזים ענקיים מלאים מכל טוב הארץ, תרומת בני קריית שמונה. בלי מילה, בצניעות, בשפעה של אהבה ונתינה. קחו, אחים שלי. כל מחסורכם עלי.

"הכל נעשה בלב תמים וברצון עז לאחדות", כתב לי לאחר מכן משהודיתי לו שוב, "עם אחד בלב אחד".

2.

כולם מדברים על הזרוע הצבאית של חמאס, אבל אף אחד לא מדבר על הלהקות הצבאיות שלו, וזה בעיניי מצב קצת לא הוגן.

נגיד, ״תקוף תעשה ביגועים״. בכל מקום הוא הפך תוך שניה לדחקה, וזה בלי שאנשים העריכו בכלל את ההשקעה והמאמץ שהוקדשו לו.

לא אדבר על סולמות, כינורות ורבעי טונים כי אינני מוסיקאי, אבל המילים, המילים. אז כן, קציני חינוך וחווי״ה יקרים מלהקת גייסות הפגיון או צוות הווי מנהרות או ווטאבר, יש בישראל גם כאלה שהתרשמו מהעברית היפה, השירית משהו (״לחצוב להבות אש״; ״אבד עליו הכלח ונאלח״), שנתנו אל לבם את המטאפורות הנאות (״חייליו כעכברים בשדה יבש״) ואפילו הבחינו בסיפוק בשימוש המעניין והמדוד בז׳רגון הצבאי הציוני (״לחתור למגע״; ״תצרוב להם בתודעה״).

כן, יש מי שמוריד בפניכם את הכאפיה, או לכל הפחות את הבנדנה הירוקה. נכון, יש עוד מקום לשיפורים (״תדליק בלבה כמו קורים״, למשל, ודאי מהדהד יפה את נסראללה, אולם אינו מחזיק מים תחבירית. ״תצרוב להם בתודעה נס גדול״ סובל מצדו מכשל לוגי ברור, אלא אם כן התכוונתם כאן ל״נס״ בהוראת ״שלט״ או ״דגל״ ואז בכלל שאפו) אבל היי, היה כאן אתגר נאה ועמדתם בו בכבוד. זה לא שראינו את מירי אלוני מרביצה טקסטים על שוהדא ועל אל-ג'יש אל-מוחתללא אל-סהיוני בלהקת הנח״ל, כן?

תמשיכו להשתפר. יש מי שמעריך. ומי יתנני חיפושית זבל על קיר המנהרה שלכם כשאתם מתווכחים בלהט אם להשתמש ב ״אבד עליו הכלח״ המקראי אך מעודן משהו או שמא ב״ערבה חבוטה מהושענא רבה״ הבוטה אך מאוחר יותר.

3. 

שתיים בלילה, הפארק העירוני בכרמיאל. גדוד שיריון בתקן מלא, 450 איש, אחרי קו ארוך ומתיש, משתרעים על שק״שים לאורך ולרוחב הפארק ונופלים שדודים.

בשעות שקודם לכן אירחה אותנו עיריית כרמיאל למופת: פתחה בפנינו את היכל התרבות ואת מחסני הציוד שלה ואת הבריכה העירונית וכעת גם את הפארק. הכל ברוחב לב ובמאור פנים ובחיוך גדול.

אממה, עובד עירייה אחד נשאר כנראה מחוץ לסבב העדכונים. האחראי על הממטרות.

על הדשא הכרמיאלי הוגדר הלילה מחדש המונח הצה״לי הותיק ״הקפצה ברטוב״. לכוחותינו שלום.

צוק איתן - יומן מילואים

עם גיוסנו בצו שמונה, החלפנו את גדוד סופה של חטיבה 188. הטנקים שלנו, חדשים מהימ״ח, החליפו את הטנקים שלהם, שהיו פרושים לאורך כל גבולה הצפוני של ישראל, מהים עד החרמון. גדוד סופה עלה על מובילים וירד דרומה, לעזה.

כשעלינו לקו, החלפנו ציודים, חדרים ומפתחות עם תאג״ד סופה. חיבקנו את החובשים הצעירים, איחלנו להם בהצלחה וביקשנו מהם שישמרו על עצמם.

אבל ביום חמישי, ד' מנחם אב, פגעה מארת המלחמה במלוא עוזה ביחידה הקטנה, עשרה חובשים סך הכל. פצמ״ר נחת על מתחם תאג״ד סופה. שני חובשים נהרגו. שמונה נפצעו, חלקם קשה.

מעל ראשינו, במתחם התאג״ד שבמפקדת הגדוד בגבול הצפון, עוד התנוסס דגל תאג״ד סופה.

נעם רוזנטל ודניאל מרש. יהי זכרם ברוך.

מקס שטיינברג ז"ל. הר הרצל. כ"ה תמוז.

אין שלם מלב שבור.

ואין מוקף וחבוק וחבור ועטוף ונעתר אהבה מחייל בודד.

ומי כעמך ישראל.

ג'ורדן

אולי יותר מכל זו היתה המלחמה של החיילים הבודדים.

באפטר מהמילואים הלכנו לבקר את ג'ורדן, תלמידי מבולטימור. ילד שקט ונחבא אל הכלים, שהתייתם מאמו באותו זמן ונשא את כאבו בדומיה. מי היה מאמין שהילד העדין והמופנם הזה יהפוך לוחם בגדוד הבוקעים הראשון של גולני. מים שקטים חודרים עמוק.

בימים הראשונים של הלחימה חטף המבנה העזתי בו שהה עם חבריו טיל נ"ט. ג'ורדן אושפז בבילינסון בטיפול נמרץ. נועה רוקנה את מדפי הסופר כי חששה שאיש לא בא לבקר, אבל כשהגענו לחדרו כמעט לא נשאר לנו מקום לעמוד. ג'ורדן ישב עייף ומותש בין הררים של חבילות וממתקים ופרחים, מחובר כולו לצינורות, מחכה לאבא שתקוע בפריס כי דלתא החליטו להפסיק לטוס לכאן. הדיבור קשה עליו, אבל העברית כבר שגורה בפיו ושמץ עזות של גולנצ'יק כבר ניכר על ארשת פניו.

אחר כך, בלילה, קופץ לבקר את אבא ואמא בירושלים. בתחנת האוטובוס בהר הרצל שומעים בבירור רב את החזן הצבאי קורא "אל מלא רחמים" מעל עוד קבר פתוח. בחור חרדי שעומד לידי כובש מבטו בקרקע ואז קרב אלי, נוגע בכתפי ואומר לי "תצליחו". 

ישעיהו ואני

חטיפת הנערים מדירה שינה מעיניי. כפשוטו. הלילות מנוקדים לבן והתנומה קצרה וחטופה. אבל שינה טרופה אחראית לחלומות מיוחדים במיוחד (טוב, אצלי לפחות).

אם כן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח הופיע בחלומי בלילה שעבר, חי ומוחשי עד מאד. ניתן כמובן להניח שהופעתו נקשרה בספר המונח לי כבר כמה לילות על השידה ליד המיטה ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", מומלץ בחום רב) אולם בחלום נמוג ונעלם המרחק המתבקש בין ההוגה הנערץ לשומע לקחו ההדיוט, ולמשך כמה יממות חלקו ליבוביץ ("קרא לי ישעיהו") ועבדכם הנאמן זמן איכות משובח ונטול מחיצות בעליל.

בניגוד לנביא הזעם הרושף המוכר לי ממסכי הטלוויזיה, היה ליבוביץ של החלום נינוח ומפויס עד מאד. בסלון ביתו הדגים לי באופן מעשי כיצד הוא נוהג לעמוד בתפילת שמונה עשרה. בחצר השתובב ואף ידה בסתר צנוברים בנכדו (אחד העופרנים. אל תשאלו אותי מי, הם כולם נראים אותו דבר) תוך גילוי זריזות מפתיעה לגילו, כפינס הזקן מ"רומן רוסי". בנסיעה ארוכה בקו 966 מצמח לירושלים, גולש כמנהגו על מסעד הכסא עד לגובה המשענת, שח לי על ויכוחיו עם הרב קוק האב, ובאורח לא מפתיע לא מנע עצמו מלפרט בהרחבה ובהטעמה רבה אודות סלידתו הידועה מן הרב קוק הבן ("חומץ בן יין!", רעם, מעיר שני חיילים עפוצים בתזמון מושלם, בדיוק בשערי חטיבת הבקעה). בזמן טיול רגלי לאורך רחוב הפלמ"ח ניסה לגאול אותי, ללא הצלחה מרובה, מחרדת המוות הידועה שלי. כשנכנסנו לסוכתו הניד ראש נוכח הקישוטים המצועצעים שגדשו אותה והפטיר בחיוך "נלאייתי נשוא" וביושבנו בה גילה ברמיזה קורת רוח מסוימת נוכח הכפיל שצמח לו ב"ארץ נהדרת".

ובארוחת הערב הצנועה במטבח הקטן, על לחם שחור, עגבניה פרוסה, ביציה וגביע לבן, גלה את אזני בכנות מפתיעה כי "הרבה מגרעות יש לי, אולם מגרעת אחת אין לי: אינני סובל מעודף ענווה!".

כל היום הסתובבתי בציפייה לגירויים משגרת יומי שיעוררו מרבצם פרטים רדומים נוספים מן החוויה - שאלות ותשובות, הגיגים ומחשבות - אולם החלום, כדרכם של חלומות, הלך ונמוג לו ונעלם אל תהומות הנשייה, מותיר בי משקע מתוק של זכרון על סובלנות וחמדה נינוחה והקשבה נעימה ומאור פנים.

בוא לבקרני שוב.

הטיש של קספר

היהודי הבחין בהלך הצעיר בכניסה ליישובו. כבן עשרים, כובע קש, תיק גב עצום ממדים וגיטרה. הוא נראה מעט מבולבל. מפה לשם התברר כי בעודו צועד את שביל הגולן טעה בזיהוי היישוב בו אמור היה ללון ונתקע בלי מקום להעביר בו את הלילה.
שלוש צלחות של פסטה ומקלחת אחת מאוחר יותר, התיישב היהודי לשמוע את סיפורו.

שמי קספר, אמר ההלך. למען האמת קוראים לי מוריץ, אבל כולם מעדיפים לקרוא לי בשמי השני. לא, לא הקספר ממגרשי השדים, אלא קספר משלושת מלכי המזרח, קספר, בלתזר ומלכיאור, שבאו לבקר את אותו הרך במערה בבית לחם ולתת מתנות לאם הקדושה. קראו לי כך כי נולדתי בחג ההתגלות, בשישי לינואר.

קספר הגיע לארץ הקודש יחד עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה של שטוטגרט, שם הוא מנגן בקלרינט. עם תום סיבוב ההופעות, הפקיד את הקלרינט אצל חבריו הנגנים, נפרד מהם לשלום, העמיס על שכמו את תיק הגב הענק ואת הגיטרה והחל לצעוד לאורך ארץ הקודש ברגל, מצפון לדרום.

מעט קודם לכן, כשהופיעה התזמורת בזכרון יעקב, התארחו קספר ומוסיקאי נוסף לארוחת שבת אצל תושב המושבה, מוזיקאי חובב ונצר לחסידי חב"ד וקרלין, ששורר מניגוני בית אבא ואמא. החבר הקשיב בחצי אוזן והנהן בנימוס גרמני, אבל קספר נשבה בקסמי הלחנים הזרים. כשיצאה השבת שב אל בית מארחו וביקש להקליטם. לאחר מכן רשם בשקדנות את התווים בפנקסו וכתב להם ליווי לגיטרה. ואם אתה רוצה, גישש כעת בהיסוס, אשמח לנגן לך את המנגינות החדשות שלמדתי.

קספר הוציא את הגיטרה, התיישב על הרצפה והחל לנגן ולשיר בדבקות גדולה את ניגון "שֶׁרָלָה" של קרלין, ומיד לאחר מכן את ניגון יה אכסוף, ניגון י-ה ריבון, ניגון דבקות של הרמ"מ ה"צמח צדק" וחתם בארבעת שעריו של ניגון ארבע בבות לאדמו"ר הזקן. עיניו עצומות, פניו לוהבים, גופו מתנדנד מצד לצד לקצב הניגונים - ערך הנער הגרמני זהוב השיער משטוטגרט טיש חסידי בסלון ביתו של היהודי.

למחרת העניק קספר למארחו צנצנת קטנה של דבש שרדה בעצמו (הבחור גם כוורן, מסתבר, בנוסף לשאר מעלותיו). בהקפצה לתחילת המסלול שח היהודי לקספר על רבינר שחי לפני קצת יותר ממאתיים שנה באוקראינה בשם נחמן מברסלב, שכתב איך כל אדם צריך להרגיל את עצמו לאיזה ניגון, אפילו ניגון בודד, שבעזרתו יוכל להחיות את עצמו. כי מצד האמת הניגון הוא עיקר רפואתה של הנשמה. קספר, שעד לאותו רגע שרוי היה בפיזור דעת עולץ ופטפט בהתלהבות על תכניותיו להמשך המסע, הרצין והשתתק ואז הנהן ואמר בשקט גֶנָאוּ, גֶנָאוּ, כמה שהוא צודק.

אמרסון

הסרט המופלא "מחפשים את שוגרמן" מספר את סיפורו הלא ייאמן של סיקסטו רודריגז (אין קשר משפחתי), זמר מקסיקני-אמריקאי שנחשב להבטחה גדולה בשנות השבעים, הוציא שני אלבומים ואז צלל אל תהום הנשייה ובילה את העשורים הבאים כפועל דחק בחברת שיפוצים. אלא, שבמקביל התגלגלו עותקים מאלבומיו לדרום אפריקה, שם הפכו לרבי מכר ונמצאו כמעט בכל בית. לא אספר כאן כיצד מתפתח הסיפור והאם רודריגז אמנם שב ונישא בערוב ימיו על גלי התהילה שחיכתה לו כל השנים הללו אלפי קילומטרים מביתו הדהוי במישיגן. פשוט צפו בסרט (שקיבל ב-2013 את פרס האוסקר לסרט התיעודי ולא בכדי).

אבל מה שיפה ומיוחד אפילו יותר מהאגדה-שהיתה-באמת המסופרת ב"מחפשים את שוגרמן" - הוא זהרם של האנשים הפשוטים המופיעים בו. ממש כמו רודריגז עצמו, האמן הנחבא אל הכלים בשיכוני העוני של דטרויט, גם האנשים הסובבים אותו - אם אלו חבריו לעבודה הסיזיפית בבנין; בנותיו המקסימות והאצילות, דוק של עצב משוך על עיניהן, או מעריציו הנאמנים בדרום אפריקה - כולם מתגלים כאנשים מאירים, מעמיקים; צנועים, ועם זאת בעלי הדר אמיתי. אחד מהם הוא ריק אמרסון, פועל בנין, חברו לעבודה של סיקסטו. כשהמראיין בסרט שואל אותו על חברותם ועל רודריגז עצמו - מפליא אמרסון לתאר בפשטות קולעת את מהותה של האמנות, את תרומתה לבני האדם ואת התהליך הנפשי העובר על האמן. מכאן ואילך, איפוא, רשות הדיבור נתונה לו:

"היתה לסיקסטו סוג של איכות קסומה, זו שיש לכל המשוררים והאמנים האמיתיים: היכולת לרומם את הדברים. להעלות אותם מעל ליומיומי, מעל לפרוזאי; מעל לכל הבולשיט, לבינוניות הזו שנמצאת בכל מקום. האמן, האמן הוא החלוץ. אבל יותר מזה, מה שרודריגז הראה בצורה מאוד ברורה, הוא שיש לך בחירה. הוא לקח את סאת ייסוריו, את הבלבול והכאב ושהיו נחלת חלקו, והפך אותם למשהו נשגב. הוא כמו תולעי המשי, אתה יודע, שלוקחות חומר גלם גס וגולמי ומעבדות אותו בגופן ויוצרות ממנו משהו חדש, משהו שלא היה שם קודם. משהו יפהפה. משהו, אולי, טמיר. משהו, אולי, נצחי, במובן הזה אני חושב שסיקסטו הוא נציגה של הרוח האנושית; של הפוטנציאל שלה, של היכולות שלה. זו בחירה שיש לכל אחד ואחד. ורודריגז בא, מציב אותה בפני כולנו ובעצם אומר לנו: הנה, זו הייתה הבחירה שלי, כדי לתת לך את "שוגר-מן" (אחד מלהיטיו, מתוך אלבומו הראשון Cold Fact). ואתה? האם עשית זאת גם כן? האם בחרת גם כן, כמוני? האם מימשת את מה שגלום בתוכך פנימה? שאל את עצמך".

...

תשהה בתוך הכאב, היא אמרה ברוך, אוחזת בידי. עיניה, טובות ומבינות, מביטות לתוך עיניי, תרות אחר זיק של הפנמה. תשהה בו. אל תנסה להיחלץ ממנו מיד. לכאב יש תפקיד. הוא מצמיח את הנפש. הוא מניע אותנו קדימה.

אני פוחד לטבוע בו, אמרתי לה. האינסטינקט של אדם טובע הוא להיחלץ, לא?

לא תטבע בו, היא אמרה. תוכל לו, ואם תתן לעצמך לשהות בו הוא יבנה בך קומה חדשה, כמו גזע עץ שמתקלף מבחוץ אבל במקביל מתעצם מבפנים. כמו ילד שהחום מחזק את המערכת החיסונית שלו. אם לא תתן לילד לחלות הוא לא יתחסן. ככה זה גם בנפש. אתה עוד תראה.

איך את יודעת, תהיתי.

פשוט כי הייתי שם, היא אמרה. פעם ועוד פעם ועוד פעם. ומן הסתם אהיה שם גם בעתיד. ובכל פעם כזו צמחתי. נוסף בי רובד אחר, עומק מחודש.

ואיך אדע מתי לקום ממנו, שאלתי.

אתה תדע, היא אמרה. הנפש תאותת לך שהגיע הזמן. רק אל תברח לפני כן.

ותשמרי עלי? קולי רעד.

תמיד, היא אמרה, מצחה נושק למצחי. חום ידה בעורפי. תמיד.

רעד עבר בי. ההבנה התפשטה מעגלים מעגלים בנפש. כל החלקים נפלו במקום.

עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי פנימה.

הערוגה הסודית של צמח

צמח מכוסה מכף רגל ועד ראש. שרווליו ארוכים. כובע רחב שוליים על ראשו. משקפי שמש ענקיים לעיניו. הוא נושא עמו מעין ארגז כלים, אך תכולתו, אמנם מסודרת למופת, מתגלה כלא יותר מאשר גיבוב מתמיה של אי אלו תריסרי שמונצעס בלתי מזוהים. יש גם כלב שמשתרך אחריו בנאמנות, אבל צמח מבהיר שזה לא הכלב שלו: "הוא הצטרף אלי בראש פינה, אז מה אתה רוצה שאעשה? שאומר לו ללכת? בינתיים נתתי לו שם: חבקוק".

צמח תופס אותי בסוף העליה, ליד רחבת השוק העירוני של קצרין, אחרי רכיבה מאומצת מאפיק הזוויתן לעיירה (תמונות כאן).

צמח: סליחה, אדוני אולי יודע מה השעה?

אני (מתנשף כולי): לא... אין לי שעון.

צמח: זה באמת חבל מאד, גם לי אין, דרך אגב.

אני: רגע, יש לי פה טלפון נייד איפשהו במנשא. אדליק ואבדוק לך.

צמח: הו, לא, לא. בל יטרח אדוני. וכי מה זה חשוב בעצם? גמרתי לעבוד להיום והם מוזמנים לחפש אותי בג'יהנם

אני: מי מוזמן לחפש אותך בג'יהנם?

צמח: מי? מחלקת הגינון של המועצה, זה מי. עובדים שם אנשים שתסלח לי מאד, כן?

אני: בעייתיים?

צמח: תלוי מי. הפועלים דווקא בסדר. אבל מעלינו יש אנשים שלוש נקודות אם אדוני מבין למה אני מתכוון.

אני: שלוש נקודות?

צמח: כן, שלוש נקודות. וזה כי אני לא רוצה לומר יותר. ומאיפה אדוני בא אלינו רכוב על כנפי השכינה?

אני: אממממ... לא שכינה. רק ספשלייזד קרוס קאנטרי. עליתי כעת מהזויתן אבל אני גר בגולן.

צמח: אוווווו, אדוני צמח בגולן?

אני: לא. האמת שצמחתי בירושלים בכלל.

צמח: קודם כל זה יפה שאדוני אומר "צמחתי", כי הלוא ידוע שגם בני אדם צומחים, ובכלל, עצים ובני אדם דומים מאד, ואת זה לא אני המצאתי אלא התורה אמרה, בכבודה ובעצמה. יפתח אדוני ויקרא בעצמו.

אני: נכון, "כי האדם עץ השדה". אז זו הסיבה שהחלטת להיות גנן?

צמח: האמת היא שכשההורים שלך מחליטים לקרוא לך צמח האפשרויות שלך די מצטמצמות, אדוני לא חושב? אבל ירושלים דווקא יפה מאד. הלוואי שהייתי יכול לגור בירושלים. רק מה, המחירים שם זה מחירים שלוש נקודות וזה חבל מאד.

אני: כן, זה נכון, לגמרי שלוש נקודות. אבל לפחות אתה נוסע לבקר?

צמח: יאמר נא לי, יש לאדוני ילדים?

אני: כן. ארבעה, שיחיו.

צמח: נו, ואדוני היה משאיר אותם לבד? יש אמנם גננים כאלה, שלוש נקודות, כן? שנוסעים ונותנים לצמחים שלהם להסתדר לבד, ומצדם שיתפגרו. ואלה עוד קוראים לעצמם גננים, אדוני מאמין? (פניו של צמח מתעוותים בסלידה של אמת).

אני: תשמע, זה באמת מאד מסור מצדך, אבל הרי אי אפשר להישאר בקצרין כל החיים, הבנאדם יכול להתחרפן, לא?

צמח: הו, כן. בזה אדוני צודק מאד, אבל אני שתלתי לי רפואה למכה אם אדוני מבין למה אני מתכוון.

אני: אוווווו.

צמח: את מצוות פאה אדוני מכיר?

אני: בוודאי

צמח (צוהל): נו, זה הלוא כתוב בתורה, לא? שצריך להשאיר פאה לעניים. אז אני השארתי לי פאה נחמדה מאד של עשבי בשמים,  קטורת ולבונה, מור וקינמון. אדוני מבין?

אני: כן, נדמה לי שהבנתי.

צמח: נו, אז יאמר לי אדוני: למה צריך לנסוע אם אפשר לטוס?

אני: למה באמת? אני מודה שחשבתי יותר על דרומה וצפונה, פחות על למעלה.

צמח: מי שנוסע למעלה כבר לא צריך לנסוע דרומה. אולי אדוני רוצה מעשר עני? לקט? שכחה?

אני: הו, לא תודה. יש לי עוד רכיבה לפניי.

צמח: רכיבה זה מצוין. גם אני הולך לרכב תיכף, על כנפי השכינה הירוקה. אם אי פעם אדוני יזדמן לפה שוב, הוא מוזמן לרכב עליה יחד אתי. זה אפילו לא כואב בשרירים.

אני (מחייך):  אגב, איפה הערוגה שלך?

צמח: הו, ידעתי שאדוני ישאל. אבל זה סודי ביותר. אפילו חבקוק עוד לא עודכן. אני עוד לא יודע אם אפשר לסמוך עליו פשוט. בוא נאמר שהיא בתחום הגינון של המועצה, שלוש נקודות.  

אני: הבנתי. אז שתהיה לך טיסה נעימה, צמח. רק אל תשכח לנחות בסוף.

צמח: הו, לנחות זה החלק הקל. אני במקום אדוני הייתי מאחל לי בהצלחה בהמראה. אני: אז בהצלחה בהמראה, צמח. יהיה בסדר. תראה - אין אפילו ענן אחד בשמיים.

צמח מחייך חיוך רב משמעות, מסיר את משקפי השמש הענקיות וקורץ בשתי עיניו. הוא אוחז בארגז הכלים בידו האחת ובחבל המרופט שקשר לקולרו של חבקוק בשניה. אני עוקב אחריו במבטי. בחצי הדרך במורד הרחוב הוא שומט את החבל, פורש ידיו לצדדים ככנפי מטוס ומתחיל לרוץ.