הסיפור אודות דמוקרטיה הטנק

 

)ובו יסופר סיפור שקרה באמת אודות הטנק דמוקרטיה והקורות אותו בארעא דישראל ביום כ"ה שבט ה' אלפים תשפ"ג).

 

יום אחד עלתה חבורת לוחמים מקשישים אל הרמפה המאובקת של בן גילם, טנק צנטוריון שוט קל 2ב, למרגלות תל א-סאקי, העמיסה אותו על מוביל, פרסה על תובתו הנדהמת עותק ענק של מגילת העצמאות, הכריזה בחגיגיות כי מהיום ייקרא שמו בישראל "דמוקרטיה", משחה אותו למלוכה כ"סמל המאבק" ואז לקחה אותו לטיול ברחבי ארץ הקודש.

ואני מניח כי דמוקרטיה, שעד אז קראו לו סתם 2ב ומעולם לא היה סמל לדבר והמאבק היחיד שניהל היה מול אשדות טנקי טי-55 בירוק-צהוב שגלשו ממזרח, התרגש מאד בירידות של צומת בית המכס בואכה גשר בנות יעקב, ומן הסתם נזכר בדרך ההפוכה שעשה בליל השביעי לאוקטובר 73' על זחליו, מטפס בנחישות אל הרמה העשנה, וצינה עברה בשִׁדרתו ותותחו נע ונרעד.

ועוד אני מניח, כי מסתמא כלל לא ידע שבעצם נבחר כברירת מחדל, מאחר היה קל משמעותית לסחבו מתחת לאפן של הרשויות משאר האופציות המופלאות שעלו על שולחן מוקיריו הפתאומיים (האריה השואג של תל חי, הטנק של דגניה והפרוטזה של טרומפלדור. אמיתי לגמרי, מוזמנים לבדוק אותי).

אבל המסע המופלא של דמוקרטיה הסתיים מוקדם מהצפוי, באשר המשטרה חדלה את טיול היובל שלו כבר בצומת גדות. ממרומי המוביל שלו צפה הצנטוריון הזקן בתדהמה בלתי מסותרת כיצד מנסים חבריו בני האנוש מהמלחמה ההיא לשכנע את השוטרים כי נלקח בהשאלה בלבד וכי מובטח שיחזור הביתה בשלום מיד בסוף ההפגנה, ובקרבי הפלדה שלו כבר החלה להתרקם המשאלה לחזור להיות סתם טנק 2ב בתל א-סאקי, ליד חבריו הותיקים בני גילו, הצנטוריונים 2א ו-2ג, התותח הנגרר 122 מ"מ, שתי הזלדות והבי.טי.אר.

ואני, שקראתי עוד במשרד על עלילותיו של דמוקרטיה אך לא ידעתי מה עלה בגורלו, התגלגלתי לי הביתה בסוף יום עבודה. בין צומת המפלים לצומת קצביה עלה ממש מולי מוביל טנקים, לכאורה מחזה היותר רגיל במחוזותיי, אבל לבי אמר לי אחרת. ובאמת, כשחלפתי על פניו, ראיתי שמדובר בלא פחות ממיודענו דמוקרטיה בן צנטוריון, ישמרהו צור ויחייהו, מטפס בכבדות במעלה כביש 87, וכמה עשרות מלווים על מהבהבים וניידת משטרה משתרכים מלפניו ומאחריו ועושים לו כבוד.

הנה תמו יום קרב וערבו ודמוקרטיה שב הביתה, כי עם כל הכבוד לענייניהם הבוערים של בני האנוש - כל הסיפור הזה היה קצת גדול על מידותיו בסופו של דבר. את הלילה כבר עשה על משמרתו, ברמפה הותיקה והמוכרת צפונית לתל, צופה מזרחה נוכח פני אויב. ובאשמורת השלישית, לאחר שהחליף משמרות עם 2א, ממש לפני שעצם את מדפיו - נזכר במאורעות היום שחלף, תהה בפעם האלף ההיו או חלם חלום, ואז צודד את צריחו, הנמיך את קנהו, חייך חיוך רחב ונרדם.

 

כמה ימים מאוחר יותר הלכתי לבקר את דמוקרטיה בתל א-סאקי, מרחק כמה דקות ממקום עבודתי. רציתי לבדוק מה שלומו ואיך הוא מרגיש. מצאתי אותו במקומו הרגיל, עומד על משמרתו ותותחו פונה מזרחה.

דמוקרטיה מצדו בעיקר שתק, אך מבין השיטין של שתיקותיו ניתן היה ללמוד על סעור נפשו נוכח המאורעות הדרמטיים שעברו עליו אך לפני כמה ימים. לבסוף שאל אותי מה שלום הלוחמים שגררו אותו והאם יצאו בשלום בדינם. עדכנתי אותו שבינתיים הספיקו לחזור על אותו תרגיל, הפעם עם שריונית בריטית מקיבוץ גשר, ושגם הפעם לא הגיעו רחוק. דמוקרטיה התגרד במבוכה ותהה האם לדעתי יש מקום להכין נפשית את חבריו מהתל - טנקים 2א ו-2ג והתותח הנגרר 122 מ"מ ושתי הזלדות והבי.טי.אר - למקרה שהחברים ממחאת כיפור יחליטו לזמום גם עליהם ויפתיעו אותם עם מובילים באישון ליל. "הם כבר לא צעירים", רמז בדאגה בלתי מסותרת. אמרתי לו שלא נראה לי שהחבר'ה ההם יתעסקו שוב עם תל סאקי.

דמוקרטיה נאנח אנחה ארוכה מעומק מצערותיו ואז אמר בשקט: "תנו לזיכרון את אשר לזיכרון ולמחאות את אשר למחאות. אין לנו מה לחפש בירושלים או בתל אביב, גם לא בזקנתנו וגם לא על מובילים. תנו לנו להישאר פה, במקום בו נלחמנו עד שעצרנו. עכשיו אנו נחים, וגופינו המחלידים כבר יספרו בשתיקה, לכל מי שיטה אוזנו לשמוע, את מארת הקרבות וכובד המערכה ותאלת המלחמה וזוהר הרֵעוּת וגבורת המגינים וזיו העלומים שזרח וכבה, קצר וחטוף כפריחת האביב. ואנו די לנו בזה".

ניחום אבלים, ירושלים, שבט תשפ"ג

זה שב והיכה בי היום, הפער בין קשי הצור של המוות, הולם החבטה בגופים, הזכוכיות המתנפצות, הצעקות, הסירנות, צרחות הכאב - לבין הרוך והשקט והעידון המתהלכים בינות לחדרי בית האבלים; התפרצות הרֶשע האצור הנפרקת בזוועת הרצח, אל מול שפע האור והחסד היורדים כטל על ראשי החיים שנותרו מאחור, חבוקים ועטופים בתוך אלם המילים המשתברות.

מחוץ לאוהלי המנחמים מניחות ידיים נעלמות ארגזים ארגזים של מזון ושתיה, אנשים ונשים חגים סביב בדממה, דואגים לכל צורך או מחסור. האבלים מדברים בשקט והמנחמים שחים קומתם אליהם, בבחינת עמו אנכי בצרה. על השולחן הנמוך והצר קופת צדקה מאולתרת, שקית תמרים ותמונות ממוסגרות. ובתמונות ילדים רכים, תמימים. עיניהם צוחקות.

הסב מדבר מילים של צידוק הדין, הבן הגדול, בגיל מצוות, מתאר שוב ושוב את הפיגוע לו היה עד, כנאחז במסגרת הסיפור. אחיו שותקים ומכרסמים גליליות. קריעת האבלים מגיעה כדי מחצית חולצותיהם הקטנות.
האב בבית החולים. אולי טרם יודע.

בכניסה לאוהל הנשים המלא מפה לפה אני עומד נבוך. תיכנס, אומרת לי האמא, בבקשה תיכנס עוד פנימה. אל תתבייש. ובבקשה תדבר בקול. אל תדבר רק אלי, דבר לכולן. אני לא מתאבלת פה לבדי, כולן מתאבלות פה יחד איתי. אלה כבר לא רק הילדים שלי. עכשיו הם הילדים של כולנו.

 

מעט מן האור

 

עַל הַפְּסַנְתֵּר בְּכִכַּר צִיּוֹן נַעַר, לְיָדוֹ חַיָּיל
שָׁרִים בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
הַתִּקְוָה וְשָׁלוֹם עֲלֵיכֶם וְאֵשֶׁת חַיִל
וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, הַקֹּר חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת
חוֹשֵׁב עַל רִבְבוֹת קְבוּרִים חַיִּים
אַנְ'לֹא נוֹשֵׁם
וְרַב אֶחָד אָמַר "תִּרְאוּ מָה זֶה
אֵיךְ אֱלוֹקִים צְבָאוֹת נוֹקֵם בָּם, בַּגּוֹיִים
תִּרְאוּ מָה זֶה, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם"

בְּרֵסְלֵבֶר עִם בְּלֶנְסְטוֹן וְגִּיטָרָה שָׁר דַּייר סְטְרֵייטְס
עִם מִלִּים מְנּוּחְמָנוֹת
"חַיָּיל, קַח קָמֵעַ", הוּא אוֹמֵר לִי, "שִׂים בַּכִּיס לִשְׁמִירָה
תִּקַּח! אַגַּב, זֶה טוֹב גַּם עִם בָּנוֹת"

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, נְבִיאֶיהָ זוֹעֲמִים
בְּטוּרְקִיָּה בְּנֵי עַמִּי חוֹפְרִים שְׁכוּנָה אַחַר שְׁכוּנָה
"הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁל כֻּלָּם זֶה לְחַפֵּשׂ שִׁשָּׁה יָמִים"
אוֹמֵר בַּטֵּלֵוִיזְיָה מָחָ"ט חִלּוּץ חוֹבֵשׁ כִּפָּה
"אֲבָל הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁלָּנוּ זֶה שְׁמוֹנָה"

הטנקיסט של המלך

בחדר האוכל של צאלים אנחנו מפספסים את ארוחת הצהריים. האוכל, שהיה עצוב כבר בזמן הארוחה החוקי, ניבט אלינו בוש ונכלם מהצלחות.
בחדר אוכל קצינים הסמוך, לעומת זאת, חפלה מרוקאית. קצין שריון מרוקאי ראשי (להלן: "הטנקיסט של המלך") הגיע לבקר, והשולחנות עמוסים מכל טוב הארץ.
אבל במטבח אומרים לנו שאסור, ואני כמו ילד טוב ירושלים, בן לשושלת ארוכה של ילדים טובים ירושלים ששתקו וספגו בדממה, מעמיס לי צלחת עגומה במיוחד ומתיישב לאכול.

למזלי, חבריי לתאג"ד קצת יותר אסרטיביים ממני. "פיילות של אוכל יש שם", הם מכריזים, "גם אם ידחפו אותו לטנקיסט של המלך עם זונדה כמו בפיטום אווזים הוא לא יצליח לסיים עשירית", וכבר הם קמים וחותרים למגע. חייל מצוות המטבח מנסה לעצור בעדם. "איך הייתם מרגישים אם הייתי בא אליכם לעבודה ואומר לכם איך לעבוד?", הוא מתריס. "אני רופא, אחי", עונה לו הדוקטור, "כל היום הפציינטים שלי אומרים לי איך לעבוד, ואתה", נפנף באצבעו לרס"ר המטבח שניסה לחסום את דרכו עם סיגריה ביד, "אתה קודם כל תפסיק לעשן, זה לא בריא. ומה שלא יהיה, בחיים שלך אל תעשן שוב במטבח!".

לאחר שכל מי שניסה לעמוד בדרך נשתל שתול היטב באדמה - ההסתערות נמשכת ללא הפרעה. שתי דקות לאחר מכן כבר מתמלא השולחן שלנו שלל מעדני עולם, בקר חריף בחומוס וטורטיות ממולאות וכדורי פלאפל וקובה ודג מרוקאי וספינג'ים ומופלטות. אין ייאוש בעולם כלל.