אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - אחרית דבר

גם אם היה המסע לאפוליה מסע של צחוק וחוויה, ככלות הכל בני אנוש נחנו, ולעתים נקראות בלוטות הדמעות אל הדגל כדי לשטוף את הנפש מכאביה.

פעמיים זלגו עיניי דמעות במסע האפולייני שלי. הפעם הראשונה היתה כשביאנקה, המדריכה המתנדבת בבית הכנסת סקולה נובה בטראני, שאלה אותי אם ארצה להתפלל כמה דקות לפני שתחל את הרצאתה. אינני מגדולי המתפללים כידוע, אבל אינסטינקטיבית עניתי בחיוב. ביאנקה יצאה בינתיים החוצה לעשן. חבריי הקתולים התיישבו בצייתנות על ספסלי הכנסייה של בית הכנסת והמתינו בדומיה לא אופיינית. ניגשתי אל ארון הספרים, הוצאתי סידור וטלית עתיקת יומין, התעטפתי בה והלכתי לעמוד אצל הפעם-מזבח-היום-בימה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את בית הכנסת בימי תפארתו; מלא בבנות ובני הקהילה היושבת בשלווה ברובע יהודי שוקק, נושק אל הים. אפוליה האירה להם פניה. הם היו סוחרים והתמחו בצביעת בדים, מקצוע שאיפשר להם לחיות ברווחה יחסית. האם יכלו לזהות את החשיכה המתקרבת, או שמא הלמה בהם גזירת הגירוש כקורנס? האם עוד ניסו להבין מדוע, או שמא הרגילה אותם ההיסטוריה של בני עמם להסכין עם המציאות הזו, שבה גורלם תלוי תמיד על בלימה?

סגרתי את הסידור, שנותר מיותם, הידקתי את הטלית על כתפיי והתייחדתי עם כאבם של אחיי ואחיותיי בני ק"ק טראני המעטירה, על חייהם שנעקרו מבית גידולם, על אושרם שנגדע, על רכושם שנבזז; ועל בית הכנסת הזה, שידע חמש מאות שנות גלות לפני שחזרו כתליו לשמוע את הד התפילות מפעם. ברגיל איני כדאי עוד לעבור לפני התיבה, ובכל זאת, לרגע אחד, הרגשתי שליח ציבור; אחד מני יהודים רבים הפוקדים את בית הכנסת שנפדה, נושאים בו תפילה בשם אחיהם העקורים והבזוזים -  אם בפיהם, אם בלבם פנימה - וגואלים אותו מחרפת שביו ואותם ממארת גירושם.

הפעם השניה היתה באמסטרדם היפה, המתרוננת ביום קיצי של ראשית יולי. הקונקשן בחזור הותיר לי שהות לרדת אל קומת הרכבת בשדה התעופה סְחִיפְּהוֹל ולקחת את אחת הרכבות הנוחות והמהירות היישר אל "אמסטרדם סנטראל", תחנת הרכבת המרכזית של העיר. מבלי לחשוב יותר מדי הובילו אותי רגליי אל טראם מס' 28, וממנו אל אוטרכטסטראט 39, היכן שפעם, בעולם אחר, היתה חנות התקליטים של סבי.

היום פועל בו בית קפה תוסס ומאיר פנים. הזמנתי סלט עם גבינת עיזים והבטתי סביבי, מנסה לדמיין את סבי נע באותו חלל עצמו, מסדר תקליטים על המדפים, מחליף את הויניל בפטיפון שבוודאי ניגן ברקע (איזו חנות תקליטים ראויה לשמה לא תנגן משהו ברקע). עונה בקול שקט לשאלות לקוחותיו. מסדר את הקבלות ואת טפסי המשלוח. יושב מאחורי הדלפק בחלל הנעים הזה, מביט לעבר הדלת ותוהה מתי ייכנס בה הלקוח הבא. "דבר משונה הוא להיות צייד זיכרונות", כתב פעם אחי הצעיר לאחר שביקר כאן, "בלש געגועים. לעקוב אחרי העדר. אחרי מחיקה של זמן ומקום. אחרי עקבות בלתי נראים. לשבת שם. לשתות קפה. לחכות למה? לחכות להתגלות של האַיִן".

המלצריות החביבות מבחינות בסעור נפשי אך בוחרות להניח לי. אני מביט החוצה מבעד לחלון הראווה השקוף אל רחוב אוטרכטסטראט השוקק. ממש מרכז העיר. שיחקת אותה, סבא. את אותן המראות שאני רואה כעת מבעד לחלון ראו גם עיניך; את אמסטרדם הנינוחה, המקבלת, הקוסמופוליטית. השאלות מסקולה נובה שבות ומהדהדות גם כאן. האם יכולת לזהות את החשיכה המתקרבת או שמא הלמה בך כקורנס? האם עמעמה הנינוחות הרוגעת של העיר הזו - עם שדרותיה הרחבות ועם הבחורות המשייטות על אופניהן בשמלות קיץ מתנפנפות ועם הסירות המחליקות בשלווה על פני ראי המים של תעלותיה - את חושי המגננה שלך? האם הפיגה נעימותה את אדי הנאום ההוא שנשא ברייכסטאג הצורר האורב ביום בו בא לעולם בנך יחידך?

קו מחבר עובר עכשיו בתודעתי בין נקודות המסע שלי. טראני ואמסטרדם, לאומי ומשפחתי, המאה השש עשרה והמאה העשרים. כאב התלושים באבחה אטומה מן החיים שב והולם בי. יהודי טראני משרכים דרכם אל הנמל. סבא נתלש משגרת חייו על מפתן ביתו. סבתא נתפסת ומורדת מהטראם בצהרי היום בלב העיר. הַאִם נִזְעֲקָה בְּתוֹכְךָ, חֲנוּקָה, זַעֲקַת חַיֶּיךָ שֶׁלֹּא נִחְיוּ? - שאלתי בשיר שכתבתי פעם את סבא המובל אל מותו בקרון רכבת מווסטרבורק לסוביבור - הַאִם חָמַר בְּמֵעֶיךָ הַכְּאֵב, חוֹדֵר עַד לְשַׁד הַעֲצָמוֹת, עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! הַאִם עוֹד נִסִּיתָ לְהָבִין, לִמְצֹא הִגָּיוֹן? הַאִם עוֹד קִוִּיתָ? הַאִם כְּבָר יָדַעְתָּ?
כנראה שלעולם לא תהיה לי תשובה לשאלות הללו.

אחר כך קניתי לי קצת עשבי מור ולבונה בקופי שופ אפלולי בכיכר רמברנדט, ואז הסתובבתי אנה ואנה במרכז העיר. כל כך יפה, אמסטרדם, עם שדרותיה הרחבות ועם הבחורות המשייטות על אופניהן בשמלות קיץ מתנפנפות ועם הסירות המחליקות בשלווה על פני ראי המים של תעלותיה. אבל מתהומותיה עוד עולה באוזניי, חרישית, זעקתו החנוקה של סבי.

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה חמישית בסדרה

1. יום אחרון בבארי. עם מסעותינו ברחבי אפוליה סיימנו, ואת היום הזה אנו מעבירים בחבורה מצומצמת יחסית (ג'וזפה, האלאונורות ואנכי) בבארי וֶקִיָה, העיר העתיקה של בארי.

אני יושב עם אלאונורה הגדולה על ספסלי הקתדרלה הגדולה והמרשימה של העיר. למולנו, על קיר אידם, צלב כביר והסלבטורה המעונה מסומר אליו. האמת שאחרי יחס של שבע מאות קתדרלות לבית כנסת בודד, שגם הוא כזכור כולל פעמון וציור של המריה, אני מתחיל קצת להתעייף מרוב קדושים נוגי מבט. בלי להפעיל יותר מדי מנגנוני פי.סי. אני פונה לאלאונורה בכנות השמורה לחברים טובים באמת: תגידי, אמיקה, למה בכל ציורי הקיר בקתדרלה, ובכל קתדרלה אחרת, ובכל כנסייה שראיתי אי פעם בימי חיי, יש מאות רבות של דמויות אבל אף אחת לא מחייכת? הרי אנשים שקיבלו עזרה ניסית משליח האלוהים, שלא לומר מהאלוהים עצמו עלי אדמות, אמורים לשמוח קצת, לא? ולמה תמיד הצלב הזה בכל מקום עם הדמות המעונה הזו עליו? זה לא קצת יותר מדי הארד קור? קידוש הסבל על חשבון שמחת החיים? הרי ידוע שכמידת סבלו של הסלבטורה כך מידת ישועת מאמיניו, וממילא ככל שסבל יותר כך ייוושעו הם ביתר שאת. את לא סבורה שזו נקודת פתיחה בעייתית מעט?

אלאונורה מקשיבה בסבלנות מחויכת, אבל לא מבינה כל כך את כוונתי. אתה הרי יודע, היא אומרת, שאנו בקהילה נוסעים לכל העולם כדי לעזור לבני אדם כפי שלמדנו ממעשיו. קושט דברי אמת, אני משיב, אבל למה לא רואים את כל זה גם כאן, על הקירות? אנחנו מקדשים את החיים, היא אומרת, צלב או לא צלב, חיוכים או לא חיוכים, זה פחות משנה. אנחנו עוסקים בחיים, לא במוות.

בינתיים קורא לנו ג'וזפה להמשיך בסיור. אנו יורדים אל הקומה התת קרקעית של הקתדרלה ושם אני מגלה לפלצותי גופה חנוטה, שלמה מאד ונוגה מאד (כדרכן של גופות חנוטות מאז ומעולם, אני מניח) של קדוש מעונה בשם סנטה קולומבה, מונחת בתוך פריקינג אקווריום! אני פונה אל אלאונורה ומניף ידיי מעלה, חצי במחוות ייאוש חצי בתנועת "אמרתי לך". אלאונורה צוחקת, מרימה את ידיה ואומרת "ניצחת".

2. לחוף הים של בארי אנו מגיעים כדי לחזק את העסק החדש של לאורה, בת הקהילה ורקדנית שנה ראשונה בבית הספר לסווינג. עיריית בארי החלה להשכיר בקתות עץ לבנות על קו החוף ולאורה הקימה באחד מהן דוכן תוסס ועליז של מיצי פירות. לתומי חשבתי שבאנו לעזור בסחיבות של ציודים ואגזי פרי וכבר שינסתי כגבר מתניי, אך מסתבר כי העזרה המצופה קשורה יותר לקידום המקום באמצעות ריקודי סווינג מחשמלים על הטיילת. למרבה המזל הסתמכה לאורה פחות על עבדכם ויותר על פיירו הזכור לטוב, מלך הסווינג של בארי, שגויס לפקד על מבצע הפרומושן. זעקת "אדוני אלוהים!" מלאת עיזוז החורכת את חופי בארי לכל אורכם מלמדת כי פיירו זיהה אותי מרחוק. פיירו יקר, אני שח לו אחרי שאנו מתחבקים, במטותא ממך, ככל שאני עשוי למצוא חן בעיניך - הכינוי הספציפי הזה קצת גדול עלי. אבל פיירו כבר לא נשאר להקשיב. סילביו, הדי.ג'יי הרשמי של החבורה שמשלב תיקלוט עם נגינת טרומבון לייב (!) כבר הניח את התקליט הראשון, והרקדן האלפיני נחטף באחת בידי רקדניות הסווינג הנלהבות שהביאה לאורה בהמוניהן. הקידום מוכתר בהצלחה גדולה. בר המיצים החדש מלא מפה לפה, ותמונת הזוגות המסתחררים אל מול השמש השוקעת היא תמונה נפלאה של תשוקה וחיים.

ומאחר ולא יעלה על הדעת שבערב האחרון שלי בבארי אסתפק במסיבה אחת בלבד, סוחבת אותי החבורה המזיעה (כולם כאן רקדנים חוץ ממני, מסתבר) לנשף סווינג לוהט במלון שרתון המקומי. על הבמה מתחלפות בזו אחר זו תזמורות נשפנים נהדרות, והרקדנים, בכל גיל אפשרי, חורכים בתשוקה את הרחבה הגדולה. פיירו לא מתייאש ומלמד אותי את הצעדים הבסיסיים, אבל מול התותחים הכבדים של בית הספר לסווינג אין לי באמת סיכוי.

3. מנשף הריקודים אנו ממשיכים לאפטר פארטי במסעדה מקומית, שמשלבת את הפרידה מעבדכם הנאמן יחד עם יום ההולדת של ג'וליאנו, המנהל האומנותי של בית הספר. השעה כבר אחת בלילה, אבל ממתי מוותרים בני בארי על מסיבה טובה בשל שעה מאוחרת? כמיטב המסורת, וכאילו לא  באנו זה מכבר בשערי האשמורת השניה, מתחילים המלצרים לשנע אל השולחנות כמויות אדירות של אוכל ואין ספור בקבוקי יין ושמפניה. את האנרגיות במסעדה קשה לי להעביר במילים. בכל רגע נתון מרים מישהו כוס נפילים מלאה יין עד גדותיה ושואג בעברית תקנית "לחיים!!!" (חוץ מפיירו, כמובן, שמבחינתו גם הרמת כוסית של חולין מחייבת את אמירת השם המפורש). עשרות אנשים, לא את כולם הכרתי עד הערב, מברכים אותי, את יִשְׂרָאֶלֶה, את גֶ'רוּסָלֶמֶה הקדושה, את תֵּלְאַבִיבֶה וחופיה, ונענים בקולות תרועה שמרעידים את קירות החדר.

בבקבוק היין העשרים ומשהו משתחררים אחרוני הכבלים וכל הנוכחים יוצאים בריקוד רכבת משוגע בין השולחנות, כאשר הקטרים אחראים על פתיחת השמפניות שעוד נותרו סגורות. רק כאשר רב המלצרים מגיע, חיוור משהו, ומודיע שעוד דקה לוקחים למסעדה שלו את הרישיון - חוזרת הרכבת לתחנת הבית. מה אומר לכם, עברתי כבר כמה מסיבות פרידה בחיי, אבל כזו טרם היתה לי ואולי גם לא תהיה.

קשה עלי מאד פרידת בני בארי הנפלאים. מחוץ למסעדה נזכר ג'וליאנו שנשאר עוד ארגז שמפניות ברכב שלו. הארגז מובא אחר כבוד לברזלים עליהם אנו מסבים ומושמד עד תום. בראש סחרחר ונפש מאושרת, מניף כוס יין אחרונה, אני מבטיח חגיגית לכולם שעוד נשוב וניפגש.  

4. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, מנווט ג'וזפה במיומנות את הפיאט 500 האדומה בינות לרכבים הצובאים על שדה התעופה הקטן של בארי. בתוך השדה כבר מתמרק לו בשמש האפוליינית העולה מטוס האיירבוס של KLM, שיישאני, דרך אמסטרדם, בחזרה אל ארץ הקודש. כמה שעות מאוחר יותר כבר נפרשים מרבדי הזיתים, צריחי הכנסיות ותכול מי האדריאטי מלוא האופק מבעד לחלון המטוס המעוגל. להתראות אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! היית טובה אלי כל כך. תהיי בטוחה שאשוב. 

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה רביעית בסדרה

מוקדם בבוקר בקאזה דה לוצ'ליני, אחרי ארוחה קלה (מקושקשת עם מוצרלה, אלא מה. במסע האפולייני שלי אכלתי יותר מוצרלות משאכלתי כל חיי) - מרי לו מזמינה אותי לקטוף עצמונית מגינת הירק של החווה כמה קישואי ענק למזכרת. קשה עלי הפרידה מהקאזה הציורית, אבל מעבר לפינה כבר מחכה לנו טראני, עירו של "ישעיהו הזקן", בעל התוספות רי"ד ואחת הסיבות המרכזיות למסע שלי.

עוד קודם לכן אנו מסיירים במרטינה-פרנקה היפהפייה, הסמוכה לקאזה, מהערים העתיקות המרשימות באפוליה ובאיטליה כולה. תוך כדי שיטוט בסמטאות הלבנות אנו שומעים מתוך אחד הבתים זמרת אופרה צעירה מתאמנת על האופרטה "הלנה היפה" (של בן עמנו ז'אק אופנבך). בתגובה נעמדת החבורה העליזה שלי מתחת לחלון, מריעה שוב ושוב "בראבה!" ומתעקשת כי על הזמרת לצאת אל קהל מעריציה. זו מצדה מתביישת כדבעי, ואז, לקול מחאות המאזינים בסמטה, גם ממלאת פיה מים. בינתיים יוצאת האם הזועמת אל הגזוזטרה כדי לגעור בחבורה שלא מפסיקה למחוא כפיים, אך כשהיא מעריכה את הכוחות העומדים מולה היא סבה על עמדה ונסוגה במהירות חזרה אל הבית פנימה. לאט לאט מתרצה הבת וחוזרת להתאמן לקול תשואות החברים, אבל מסגור ביתה אינה יוצאת. בסופו של דבר פורצים ג'וזפה ואנדריאה אל הבית פנימה, משחדים את האם עם אחד מבקבוקי היין שלקחו כצידה לדרך מקאזה דה לוצ'ליני ומשכנעים את העלמה הביישנית לצאת למרפסת אל קהלה המריע. 

כשאנו מגיעים לפיאצה פְּלֶבִּישִׁיטוֹ במרכז העיר העתיקה של מרטינה-פרנקה ומתיישבים לפלטת גבינות ו(עוד) כוס יין, אנו נקלעים, שלא בטובתנו, לריב גריאטרי חריף בין ג'יאמבטיסטה לפבריציו. הראשון הוא הבעלים של בית הקפה המפורסם "טריפולי" הסמוך לכיכר. השני, כך למדנו, הוא אחד מלקוחותיו הקבועים. גילם המצטבר של שני הנצים נושק לדעתי למאתיים, מה שלא מפריע להם לעמוד זה מול זה כשני טווסים בחלסטרה ולנופף במקלות ההליכה שלהם כבחרבות ממורטות. עילת הריב, כך אנו מתעדכנים מן המלצר שלנו, היא הערה-אחת-יותר-מדי של פבריציו אודות ההידרדרות בטיב הקפה המוגש ב"טריפולי" בחודשים האחרונים. ג'יאמבטיסטה, מסתבר, לא יכול היה לשאת את הפגיעה בשמו הטוב ודרש מהמתלונן עז הפנים לעזוב ולא לשוב עוד לעולם. פבריציו, לעומתו, הודיע קבל עם ועולם כי מצדו ישוב העולם לתוהו ובוהו אך הוא מכסאו הקבוע לא יקום ולא ינוע. בסוף מובאת אל הזירה אחר כבוד אשת המורד, את כסא הגלגלים שלה נוהג בחיל וברעדה בנו של ג'יאמבטיסטה. "ואי א קאזה", היא פוקדת קצרות בהרמת קול פסקנית. "הביתה". פבריציו מחזיר בהכנעה את מקלו לנדנו, קם בעמל רב ונשבע בכל היקר והקדוש לו שאל קפה טריפולי לא ישוב עוד לעולם. ג'יאמבטיסטה מצדו, עומד כדון קישוט כפוף על משמר בית הקפה שלו, מלווה בצעקות רמות את גוו המתרחק של פבריציו המובס ומאחל לו שישתה "קפה אשפתות אמריקני" (ג'וזפה מתרגם לי סימולטנית את הדרמה) עד יום מותו.

לא רחוק מפיאצה פְּלֶבִּישִׁיטוֹ שוכן עוד אתר חובה במרטינה-פרנקה: פאלאצו דוקאלה (ארמון הדוכס): אולמות על אולמות על אולמות, כל קירותיהם מצוירים ביד אמן מתקרה ועד רצפה, נברשות ענק תלויות מתקרותיהם ודלתות מוזהבות מחברות ביניהם. שכיית חמדה אמיתית שחזותה החיצונית לא באמת מעידה על מכמניה. בזמן ביקורינו בפאלאצו מוצגת בו גם תערוכת חפצי אמנות וכלי בית שעיצב פאבלו פיקאסו המנוח - עוד חגיגה לעיניים, בבחינת תפוחי זהב במשכיות כסף. 

ממרטינה-פרנקה, שחוט של חן וחסד משוך עליה, אנו נוסעים בעיקוף גדול מדרום לבארי אל טראני הנעימה, גם היא עיר נמל כבארי אך קטנה ויפה ממנה. בנמל של טראני מתיישבת כל החבורה על פלטות דגים עצומות וחמישה כדי יין במסעדת דייגים פשוטה וטעימה להפליא. אני מביט על הסירות והספינות העוגנות מולי ומדמיין את רבי ישעיהו הזקן, אי שם במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה, מגיע אל אותו נמל עצמו ועולה במתינות על ספינת המפרש הגדולה שתיקח אותו אל אחד מיעדי מסעותיו הרבים: ונציה או אלכסנדריה, קושטא או ארץ ישראל (בה ביקר פעמיים).

שבעים ומבוסמים קלות אנו חוזרים לטראני העתיקה ואל הרובע היהודי שהשתמר בה בשלמותו. ארבעה בתי כנסת היו פעילים כאן בתקופת הפריחה של קהילת טראני. כולם נגזלו על ידי הכנסייה אחרי גירוש היהודים במאה ה-16. שניים אבדו ואינם עוד (אם כי איתרנו את מקום הימצאו של אחד מהם. האם המגרעת באבן המשקוף הימני היא מקום המזוזה שלו?). שלישי עודנו משמש ככנסייה אך בלחץ פעילים מקומיים הוסב בחלקו למוזיאון המוקדש ליהדות אפוליה (לצערי היה סגור בזמן ביקורנו). בית הכנסת הרביעי, סקולה נובה שמו, הפך גם הוא כנסייה כאחיו, אך בראשית שנות האלפיים חזר בשעה טובה ומרגשת לייעודו המקורי. דרך "רחוב היהודים" (כך הוא קרוי עד היום) אנו מגיעים אליו בשעת אחר צהריים נעימה. מבנה בית הכנסת, הנחשב לאחד מן העתיקים באירופה, מרשים מאד, עם תקרה קשתית גבוהה והיכלית אבן שנשתמרה באורח פלא לאורך כל שנות גלותו. ביאנקה, המדריכה הלא יהודייה שפותחת את המקום בהתנדבות מדי יום ביומו, מספרת לנו את סיפורו המיוחד של בית הכנסת שחזר הביתה: המזבח שהפך בימה; ספסלי הכנסייה שנותרו על כנם; ציור המריה הקדושה מעל ארון הקודש, שהכנסייה סירבה לפרק או למחוק, ולכן מכוסה כעת בפרוכת; פעמון הכנסייה שנותר על כנו, אך כעת מעטר מגן דוד גדול את מסגרתו (האגדה המקומית מספרת כי אברהם זקילו, מיהודי העיר האחרונים, הוא זה שטיפס על הגג הגבוה הוריד את הצלב מעל הפעמון באישון ליל, ואז, בחלקו השני של המבצע, טיפס שוב אל הגג ועיטר אותו במגן דוד) והמקווה העתיק, אשר המדרגות אליו עדיין ניכרות בקומת המרתף של המוסך המקומי השוכן מתחת לבית הכנסת.

נרגשים מן החוויה המיוחדת בטראני אנו שבים לבניין הקהילה בבארי. להרצאה שלי מתייצבים עשרות אנשים, כולל כאלה שהאנגלית לא שגורה על פיהם. אני פותח את דבריי בקביעה של רבינו תם שציטטתי לאלאונורות עוד בארץ הקודש, "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטראנטו" ומזהה התרגשות של ממש עוברת בקהל שומעיי. אני מספר להם על חיי הקהילה התוססים בטראני; על בית העלמין היהודי בבארי ושלט הברכה שנחקק בשעריו על ידי פליטי מלחמת העולם השנייה בדרכם לארץ ישראל, אסירי תודה לעיר המארחת עולמית את מתיהם; על הטבח האכזרי ביהודי לצ'ה במאה ה-15 ועל רבי ישעיה דיטראני, הסופר והפוסק; המנהיג הרוחני הנודד, שפרש מצודתו לא רק על יהודי דרום איטליה אלא גם על אחיהם בצפון המגף ועל קהילות רבות נוספות באגן הים התיכון כולו. יחד גם למדנו שניים מפירושיו לתורה ואף קינחנו בבית מתוך הפיוט "איכה שפתיי אהיה פותח" שכתב כפתיחה לסליחות של הימים הנוראים.  

על אף שמארחיי המדהימים לא הניחוני לשאוף רוח במסע המתרונן שלי, לא כל שכן להתכונן כראוי להרצאתי, נראה היה כי זו נתקבלה ברצון ונשאה חן בקרב שומעיה. כל הנוכחים באו ללחוץ את ידי בסיומה, ורבים אף נותרו באולם לשאלני בכה ובכה.

מחר הוא היום האחרון שלי בבארי, וברשומה שאייחד לו יסופר על מסיבות פרידה סוערות, ריקודים חורכי רחבות, גלונים של יין וגם חוויה אמסטרדמית מסעירת נפש אחת. עוד מעט נגמר, הישארו בסביבה. 

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שלישית בסדרה

כמו אנשי בארי, גם הנוף בעמק איטריה מזכיר מאד את הנופים הארץ-ישראליים, וביתר ייחוד את הכפרים הפלסטינים ביהודה ושומרון. אדמה חומה-אדומה, עצי זית ותאנה, שקד ואורן, וקילומטרים על קילומטרים של גדרות אבן נמוכות, דומות מאד לטרסות אצלנו, בנויות במשלב מדויק של אבנים טבעיות ללא כל חומר מדביק ביניהן.

הטכניקה המיוחדת הזו, של משלב אבנים טבעי, מפגינה רק את קצה ביטויה בגדרות האבן שבצידי הדרכים. לידי שלמות של ממש היא מגיעה בסמל הארכיטקטוני המובהק של אפוליה: הטְרוּלִי (וביחיד: טְרוּלוֹ). מבני אבן עגולים ועבי כותל בעלי גג חרוטי העשוי רעפי אבן המונחים זה על זה במלאכת מחשבת, ללא גרם אחד של טיט או מלט. האגדה המקובלת מספרת שגגות הטרולי נבנו כך בכוונת מכוון, כדי שיהיה אפשר לפרקם בקלות בהגיע גובי המס (שכן בית ללא גג לא נחשב כבית לצרכי מיסוי).

בניגוד לצפון איטליה, באפוליה כמעט ואין נהרות זורמים על פני הקרקע (המים חותרים מטה דרך סלעי הגיר) ולכן כולל הטרולו גם יחידת איסוף מים אורגנית. מי הגשמים זורמים במורד הגג החרוטי דרך פתחים ייעודיים לתוך מובילי מים הקבועים בתוך הקיר העבה היישר אל בור המים שנמצא בחוץ.

באחד מרובעי אָלְבֶּרוֹבֶּלוֹ, עיירה יפה בטבור העמק, יש ריכוז נפלא של טרוּלי (ראו בתמונה). קצת כמו כפר דרדסים גדול עשוי אבן. אנו משוטטים בסמטאות היפות. גגות הטרולי מתחילים כבר מגובה הראש, מה שמאפשר לבחון את טכניקת הרעפים הייחודית הזו מקרוב.

התחנה הבאה שלנו היא צ'לייה, עיירה קטנה על אחת מן הגבעות המקיפות את העמק. רוברטו (שאת המעגל החברתי המחבר אותו לחבר'ה שלנו לא ממש הצלחתי להבין, אבל תוך חמש דקות הפכנו חברים ותיקים) מחכה לנו על הווספה שלו ומדריך אותנו בסמטאות צ'לייה אל מסעדת אוסטֶריה דל קפיטולו של משפחת אלברטלי. כאן אני מבין לראשונה את ההגדרה האפוליינית ל"לפתוח שולחן". חמשת האלברטלים, כולל פאפא ומאמא בני התשעים, חוגרים סינרים, נעלמים לחצי שעה במטבח רחב הידיים ואז מתחילים להוציא החוצה מנות על גבי מנות על גבי מנות, כשבין שלל הקערות מוצבים אינספור כדים (!) של יין אדום מקומי. כשהשולחן מאיים לקרוס מרוב אוכל מורידים האלברטלים סינרים ומצטרפים גם הם אלינו. באבו אלברטלי הזקן מניף את ידו לסמן שקט, מברך את הסלבטורה והחגיגה מתחילה (ג'וזפה: "רוברטו, מה אתה עושה? אתה לא יודע שחַנִיאֵלֶה לא אוכל חזיר?". רוברטו: "מאיפה לי לדעת? הנה, חַנִיאֵלֶה, קח פסטה". ג'וזפה: "רוברטו! בחייך!! לא עדכנו אותך שחַנִיאֵלֶה לא אוכל פחמימות כרגע?!?". רוברטו: "בשם ישו הצלוב, אפשר בבקשה לדעת מה חַנִיאֵלֶה כן יכול לאכול?". חַנִיאֵלֶה: "הנה, יש פה סלט מוצ...". ג'וזפה: "רוברטו, קדימה! תעביר לו את הרולדת סוס". חַנִיאֵלֶה (בעילפון קל): "ס...סוס? יכול להיות שאמרת סוס?". ג'וזפה: "אה, אממממ.... אז ארנבת אולי?").

אחרי עשרים מנות פתיחה, מספר זהה של עיקריות וחמש עשרה כדי יין החבורה מחליטה שאפשר להמשיך. מבוסמים קלות אנו קופצים לביקור באחוזה המשפחתית הנפלאה של רוברטו מחוץ לצ'לייה (שמונה דונם מעוררי קנאה של זיתים, תאנים, שקדים ואגסים ובמרכזם - סמוך לבית אבן חדש ורחב ידיים שבנה רוברטו במו ידיו, כולל שני בורות מים דנדשים - הטְרוּלוֹ העתיק של סבי סבו. עשרה מטרים מעוגלים בהם חיו לא פחות משמונה נפשות. גומחה אחת להורים וגומחה שניה לששת [!] ילדיהם). משם אנו ממשיכים לחווה המדהימה לא פחות של מריה לואיזה (מרי לו, בפי החברים) שנקראת קָאזָה דֶּה לוּצֶ'לִינִי, על שם ציפור שיר מקומית. כשהשמש שוקעת על שדות השעורה המזהיבים הפרושים מלוא האופק, אנחנו מתכנסים, יחד עם חברים נוספים שהגיעו בינתיים מבארי בשיטת החבר-מביא-חבר המפורסמת שלה, לסדנת הכנת פסטה מקמח שעורים תוצרת החווה (מרי לו: "חַנִיאֵלֶה היקר, לא יכול להיות שאמא שלך ממילאנו ומעולם לא הכנת פסטה בידיים").

אני לא יודע אם ניסיתם פעם להכין בצק ביחס קמח/מים מאד מסוים ואז גם ללוש אותו בטכניקה מאד מסוימת וכל זה כששלושים זוגות עיניים נעוצות בכם. האמינו לי, זה די מלחיץ. את כתר ההלחצות קוטף איש לבן שיער ומתוקתק למשעי, לפי מראהו לפחות פרופסור באוניברסיטה, שנעמד מולי כמו מנתח לב ותיק מול הסטאז'ר שלו ובוחן בעיון רב את הבצק היוצא מתחת ידיי. טיפין טיפין אני מעניק לו בראשי את הכינוי סרג'יו דה לה נודניקו.  דעתו של דה לה נודניקו דנן אינה נוחה מהאופן בו אני לש את הבצק והוא לא מפסיק לתקן אותי. אני מנסה לרמוז לו שהוא מוזמן אחר כבוד ליטול את המשימה על עצמו אבל סרג'יו מצדו חזק יותר בהערות ופחות ברמזים. הלחץ עושה את שלו והפסטה שלי מתחילה להיראות כמו תוצר של סדנת בצקים בצהרון של מתנ"ס. אבל בסוף מרי לו מצילה אותי ואת הבצק המתדרדר גם יחד, שולחת את דה לה נודניקו לעזור לרוזה במטבח, קובעת בקריצה "אתה תישאר בענייני הרוח. את הקמח תשאיר לי" ובתנועות ידיים מיומנות מפליאה ליצור קונכיות עדינות מבצק השעורים הגס.

לאחר שמרי לו מעניקה לי (לצליל מחיאות הכפיים הנלהבות של דה לה נודניקו, ששב בינתיים מהמטבח של רוזה בלתי מעודכן בעליל בהתפתחויות הדרמטיות) שקית מהודרת עם הפסטה שכביכול הכנתי, היא מעמידה שולחן בפתח המטבח ומתחילה להוציא לנו מנות ענק בזו אחר זו. גם כאן היין מגיע בכדים, הפעם בשני צבעים, והכוסות מורמות שוב ושוב בשאגות "לחיים". מחר יש לי הרצאה והחבר'ה האלה פשוט לא מפסיקים למלא לי את הצלחת במוצרלות (ג'וזפה, עודנו על משמר התזונה שלי: "רוברטו, מה יהיה איתך? תזיז את העוגות האלה! אסור לחַנִיאֵלֶה סוכר!!") ואת הכוס ביין. את הסרטים הדוקומנטריים שמקרין דָוִידֶה, ההיסטוריון הצעיר של הקהילה, על החיים בכפרי אפוליה בראשית המאה הקודמת, אני כבר רואה במטושטש. לאחר שאני מודה לכולם על כוס יין אחרונה אני צונח כאבן שאין לה הופכין על המיטה רחבת הידיים בטרולו הפרטי (!) שמרי לו הכינה עבורי. אפוליה אהובתי, את פשוט טובה מדי אלי.

מחר מחכה לי ההרצאה שלשמה הובאתי הנה מלכתחילה, ועוד קודם לה ביקור מרגש בטראני. עירו של "ישעיהו הזקן". עוד במחסנית: מרטינה פרנקה היפהפיה, זמרת אופרטות ביישנית, פבלו פיקאסו ופלאצה דוקאלי, אקשן גריאטרי ב"קפה טריפולי", קדושים ומומיות בדומו של בארי, נשף ריקודים ואפטר פארטי משוגע בבארי וחוויה מדמיעה באמסטרדם. הישארו בסביבה.