והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 7 בנובמבר 2019

...

בנערותו היה היהודי נמלא מבוכת מתבגרים עזה בשעת ההקפות בבית הכנסת. אביו, גבר בשיא אונו, היה מפזז ומכרכר אז בכל עוז לפני ה', מנהם כזאב ב"מפי אל" ושואג כארי ב"האדרת והאמונה" ומקפץ כאייל בצו-ווימען צו-ווימען, וכל זאת לא בשיפולי ההקפה אלא במרכזה ממש.
היהודי לא ידע את נפשו. בבואת בת קול דמיכל בת שאול היתה יוצאת אז מקרבו (הגם שאת סגור פיו לא ההינה לפרוץ) ומנהמת במרירות, לא עליכם ועלינו, הנה מה נכבד אבא אשר נגלה היום לעיני הבנות השוות מהסניף שבעזרת הנשים כהיגלות אחד הריקים. וכבר היה נס סר ונכלם מן המעגל ופניו לא היו לו עוד, ואף בפרוסת הקיגל המהבילה שהיתה נושאת לו אמו כמנחת פיוס מן הקידוש דחתן בראשית לא היה כדי לנחמו.

ובפרוש שמחת תורה דהשתא, חזר היהודי לבית הכנסת של ימי בחרותו וילדיו עמו. שני בניו הגדולים, חסונים כארזים, משני צדיו. הקטן, עופר איילים, כעטרת חן על כתפיו. בתו נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, מבעד לחלון העזרה. והנה אביו, זקן ושבע ימים, עודנו פוסע אל מרכז המעגל כמימים ימימה ונושא קולו לפני ה' ב"מפי אל" וב"האדרת והאמונה" ובצו-ווימען צו-ווימען. ומשום שתש כוחו כבר איננו מקפץ ומכרכר בכל עוז אלא מנתר מעט על עמדו כמסת רגליו ועל פניו נהרה. והיהודי שוב אינו נכלם ואינו נס אלא עומד מחויך אצל אביו וידו על כתפו והוא מחווה באצבעו על דף המחזור ואומר בקול רך הנה אבא, עכשיו הלקח והליבוב.