והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 19 ביוני 2010

רחלי


לצורך הענין בואו נקרא לה רחל, או רחלי.
רחלי היא תלמידת כיתה ח' ב"מגמה הכללית" בבית הספר בית יעקב בעמנואל. לא, אל תנסו להיזכר. לא קראנו עליה מילה אחת בפולמוס המתמשך סביב פרשת ההפרדה. לא עליה ולא על חברותיה לכיתה. 

כל כך הרבה מלל נשפך סביב הפרשיה הזו. על מי לא קראנו, בעצם? על "הרבנים הגאונים" ועל לוחכי פנכותיהם; על "העסקנים החשובים" מכל הצדדים; על הבנות מהמגמה החסידית שנאלצו לשבת שבועות שלמים בבית (!!); על האמהות החסידיות הבוכיות והאומללות, שבעליהן נשלחים לכלא; על ילדי האסירים, מייבבים ומניפים שלטי "אבא - אני אהיה חזק" מול שערי מעשיהו (אגב, כשאני יוצא לחודש מילואים פעם בשנה - הילדים שלי איכשהו מסתדרים גם בלי שלטים קורעי לב ודמעות שליש, אבל ניחא. ענין של סגנון) וכמובן על האסירים עצמם, "שליחי הציבור הקדושים", שלבשו לכבוד יום מאסרם באקישטע ושטריימל, עטו על גופם סרטים א-לה מלכּוֹת יופי ולא נחה דעתם עד שגם עטרו את פרקי ידיהם העדינים באזיקים סמליים. 

על כל אלה הלוא קראנו עד זרא. אז בואו נדבר קצת על רחלי.

רחלי גרה בעמנואל משנולדה ולומדת בבית יעקב המקומי עוד מכיתה א'. תעודותיה מראות הצטיינות יתרה בלימודים. הליכותיה קצרו עם השנים שבחים ומחמאות לרוב.
רחלי יודעת היטב שהיא ממוצא ספרדי. כשאתה גר בעיר כמו עמנואל אתה לומד את זה מהר מאד. היא גם ספגה פה ושם הערות ועלבונות הקשורות במוצאה, ומישהי אפילו קראה לה פעם "ספרדג'וקית", אבל רחלי לא התרגשה. אלו היו בעיניה כעננים קטנים המסתירים לרגע קט את השמש. היא אפילו השתדלה ללמד זכות על העולבות, ממש כמו שלימדוה מורותיה מספריהם והנהגותיהם של הרבנים הגדולים (והאשכנזים), הניבטים אליה מדי יום מן התמונות במסדרונות בית הספר.

לקראת סוף שנת הלימודים תשס"ז משהו החל להתרחש סביב רחלי. תכונה ערה ניכרה בבית ספרה. עסקנים חמורי סבר נכנסו ויצאו. אנשי הנהלה התלחשו ביניהם, משמשו בזקנם והניפו בהתלהבות את ידיהם אנה ואנה. וכששנת הלימודים תשס"ח עמדה בפתח כבר יצאה השמועה בעיר הקטנה: כל כיתה בבית הספר (בית ספר של מאה וחמישים תלמידות בסך הכל) חולקה לשתי מגמות: המגמה הכללית והמגמה החסידית. גדר עטויית ברזנט הוקמה בן לילה לאורך חצר בית הספר. קיר חוצץ נבנה באחת בטבור המסדרון הפנימי.

הסיבה להקמת המגמה החסידית, כפי שהסבירו מקימיה בלהט, היתה לאפשר לתלמידות החפצות בכך ליהנות מרמה רוחנית גבוהה יותר. אך בניגוד למה שניתן היה לשער לאור הכרזה מעין זו - לא נערכו אליה כל מבחני התאמה או קבלה. ההזמנות אליה חולקו באישון ליל, ולבוקר נודע: למגמה המיוחסת צורפו כל התלמידות האשכנזיות (למעט בודדות המשתייכות לחינוך המיוחד) וכן אי אלו יוצאות עדות המזרח, שאיתרע מזלן להיוולד להורים מקושרים. רחלי וחברותיה נותרו בכיתה ה"רגילה". על חברותיהן לכיתה עד לפני חודשיים נאסר לדבר עמן, פן ירעיפו עליהן חלילה "השפעה שלילית" ויפגמו ברמתן הרוחנית החדשה. רחלי לא הצליחה להבין בשום אופן על איזו השפעה שלילית מדובר. היא גם לא ידעה להיכן להוליך את תדהמתה. אבא הסתגר בתוך עצמו. עיני אמא דמעו ושתקו. הילדות האחרות בכיתה נראו נפחדות ונבוכות בדיוק כמוה. והמחנכת? את המחנכת לא העזה אפילו לשאול. הן בעלה היה ממקימי הגדר...

צללים ישנים וחבויים התעצמו באחת לנגד עיני רחלי. כתם שחור הלך והתפשט מעגלים מעגלים בתוך נפשה פנימה. פקעת דוקרת הלכה ותפחה בגרונה, ללא מוצא. 

למן שנת הלימודים תשס"ח, הפכה רחלי רשמית לאיום חינוכי, והיא אפילו לא ידעה שהיא כזו. היא חשה מלוכלכת, דחויה ומושפלת. פניה מאדימות מבושה, הסיטה מבטה מטה כל אימת שנתקלה ברחוב במי מחברותיה לכיתה עד לפני כמה חודשים; בוהה בהפסקות ביריעות הברזנט שעל הגדר, בחנה חזור ובחון את התנהגותה בשנים שקדמו להפרדה, מנסה להבין: מה פסול מצאו בה? מדוע סימנו אותה והבדילוה?

בתפילותיה התחננה בדמעות להסרת הענן השחור והמאיים שהתעבה מול שמש חייה, אך הללו חזרו ריקם.

ואז, לקראת סוף שנת הלימודים תש"ע, אחרי שלוש שנות בושה והשפלה שאין להן תכלה ואומדן - גבר הלחץ הציבורי והמשפטי על מחוללי ההפרדה, ורחלי וחברותיה הפכו מסתם איום חינוכי לַאויב בהתגלמותו. שכניה לבנין זעקו בגרון ניחר "שמע ישראל" והכריזו כי לעולם לא יוותרו על זכותם להיבדל ממנה; ילדים מסולסלי פיאות שאביהם נידון למאסר הביטו בה ברחוב במשטמה גלויה; מאות אלפי אנשים בראשות "גדולי הדור" מהתמונות בבית הספר התאספו ברחובות קריה, זעקו והתנדנדו בסילודים וגלגלו עיניהם כלפי שמיא לנוכח שמד ה"רחליות" החדש שניחת על ראשיהם; בני עירה - עטורי שטריימלים וסרטים - עמדו על הבמה והכריזו בקול ניחר כי איש לא יפחידם וכי גם אם ייגזרו עליהם הנוראות שבגזירות הם לא ייכנעו, וימסרו את נפשם כמעשה אבותיהם הקדושים והטהורים שבכל הדורות, ולא ייתנו בשום פנים ואופן לבנותיהן ללמוד עם רחלי, כי בנפשם היא! נחילי "בני התורה" הריעו להם באקסטזה. ורחלי צופה, שותקת.
כמה פעמים נרמסת נשמה?

לו הייתי יכול, הייתי מחבק את רחלי ומאמצה אל לבי, ואומר לה כי תחת כנפיו הבלתי נראות של הצדק היא תמה וברה כחמה, ומעניה יירשו גהינום.

יום חמישי, 17 ביוני 2010

מכתב לאחותי

מכתב לאחותי, היושבת אי שם בחדר קטן בדירה לא גדולה, קרוב לודאי צפופה וצנועה למראה.
מכתב לאחותי, היושבת ספונה בחדרה מזה שבועות וחודשים, דמעות של בושה וכאב והשפלה נספגות בכריתה יום ולילה, ללא חשך.
מכתב לאחותי, שהשמחה וההתרגשות שגאו בה לקראת עלייתה לכיתה א', התנפצו כקצף זב אל סלעי לב האבן של מנהלת בית הספר באזור מגוריה, אשר נים לא זע בפניה כאשר העבירתה שבעה מדורי גהינום של חקירה ודקדוק ושאלונים ותקנונים (כי הסכנה הרוחנית הטמונה בילדות בנות שש הלוא היא מן המפורסמות) ואז שלחה אותה בלי הינד עפעף הביתה, להישרף יום יום בכאבה.

מכתב לאחותי, שציפתה בנפש כלה להגיע לסמינר הנחשב יחד עם חברותיה הטובות מבית הספר היסודי. ציוניה מן הגבוהים בכיתתה, הוריה אנשים תמימים וישרי דרך וטובי לב - אבל מכסת שלושים האחוזים כבר מלאה, ויותר מכך הן לא יכול הסמינר לספוג. "עם הפרענקים הכי טובים אנחנו כבר נחנקים פה" סח 'המשגיח הרוחני' ל'מנהלת החינוכית' וחתם את גורלה של אחותי לבושה ולהשפלה שאינן כלות עולמית.

מכתב לאחותי, אחת מני מאות רבות, תמה וזכה כאבן הספיר לטוהר, אשר בני בליעל ערלי לב - רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות מתברקת בידם - הטיחו בה, בפניה ושלא בפניה, כי רמתה הרוחנית ירודה, כי הטלוויזיה שמסתמא יש לה בבית בטח פועלת גם בשבת, כי היא מועדת "לקלקל" ו"להוריד" ו"להשפיע לרעה" ו"להכניס אוירה רחובית" ("ופשוט שיש לה בבית גם אינטרנט, כנגד דעת הגדוילים", לחש חצקל ליענקל וגִלגל עיניו וצקצק בלשונו. אמנם, אם היה לך אינטרנט בבית, אחותי, היית ודאי יכולה לגלוש בין עשרות הפורומים החסידיים, באידיש ובעברית, המציפים את הרשת - גם בעניינים שהצנעה יפה להם. אבל שומרי משמרת הקודש הרי לא גולשים באינטרנט, חלילה. הודעותיהם הרי נכתבות בדיו של סת"ם ונחתמות בחותם ברית קודש ונשלחות לרשת על כנפי השכינה).

הטיחו, ולא נתנו את הדין. השליכו ארצה ביד גסה מאוויים זכים ומפרכסים מעשה יום ביומו - ואין מוחה. איש לא שח גוו לאסוף את מררתך, אחותי, להקים את כבודך הרמוס מעפר.
ובעודך נשנקת בכאבך יום אחר יום, חודש אחר חודש, שמעת לפתע קול בודד בעלטה. לאחר שנים של שתיקה והשתקה אזר איש אמיץ אחד מתניו ויחד עם רבו החליט לתבוע את עלבונך. תבעו, ועלתה בידם. עמדו מול נחשול משתלח של שקרים ושנאה ודיבה ולא קמו ולא זעו ממנו.
"הלוא שפכו את דמן" אמר הרב בשקט למשלחת העסקנים החרדה שהתפתלה מולו, "שפכו את דמן ועכשיו צריך לעשות תיקון".
"אהבת ישראל, כולם מטיפים לה ואני מחפשה בנרות", רעם שופט אמיץ וישר-דרך את פסוקו ושלח את המעוולים והחומצים למקום הראוי להם.
ולרגע קצר אחד בקעה קרן אור את אפלת חייך.

לרגע קצר אחד, כי במשנהו כבר נזעקו לחלל האויר זעקות "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים", וכל גדולי הדור ופוסקיו ומאוריו - אותם שחונכת משחר ימייך לכבד ולהוקיר ולהלל ולהעריץ - קמו ובאו מכל קצוות ארץ והתייצבו באחת לצדם של שופכי דמך ודם חברותייך, שותי הדמעות לרווייה מהצד הנכון של הקיר. "הרבנים הגאונים", אשר אין לזכור מתי יצאה לאחרונה מבית מדרשם פסיקה אחת של צדק רושף, בוער, אמיתי; "גדולי הדור", אשר חצרותיהם עמלות ככוורות על עסקי כשרות פלאפונים וחשש לִפתית וחיטוטי קברים ופלפולי גרביונים, שבו ודרסו את נשמתך מעשה שבשגרה. והיום הם יעמדו בראש חסידיהם בחוצות קריה ויגלגלו עיניהם למרום ויתנענעו כאחוזי תזזית ויקללו בכל פה את קומץ מגינייך ו"יקדשו שם שמיים" על גווך השחוח ו"ימסרו את הנפש" על זכותם להמשיך ולרמוס את נפשך באין מפריע.

והאלוהים יבקש את נרדף.