יום הזכרון תשע"ב - פסקול פנימי

עזרא עקירב. בשנת 1990 נפל בנו עמית ברמת הגולן. לאחר הלוויה השאיר עזרא ליד הקבר הטרי אסימון וכמה שקלים, שעמית יוכל להתקשר כשישוב ואבא יבוא לאסוף אותו מבית הקברות. משלא חזר, עבר עזרא לגור לידו. כל יום מימות השנה בא אצל קברו, הקדים ונשק לשיש הקר ואז רכן אל בנו ודיבר עמו. בקיץ שפך מים על המצבה, שלא יהיה לעמית חם. בחורף הדליק נרות, שלא יהיה לו קר וחשוך. בלילות פסח ערך את ליל הסדר על הקבר, עם מצות ויין, מזמין את החיילים המתים להצטרף.
פחות משנתיים לאחר מכן שמע באישון ליל דפיקה נוספת בדלת ביתו. מאז, כשהוא מסיים לדבר עם עמית, הוא קם ממקומו, פוסע כמה צעדים ובא לבקר את אביעד.

ניסים גיני. המשמרת של ניסים, קשר ותצפיתן במלחמת השחרור, הסתיימה זה מכבר, והוא ירד מן העמדה שלו ברובע היהודי ופנה לחזור אל ביתו. משבושש מחליפו להגיע שב אל עמדתו. תנועה חשודה בחוץ גרמה לו להוציא את ראשו לרגע מעבר לקיר המגונן. כדורו של הצלף הירדני פילח את לסתו ויצא מעורפו. בהעדר מנות דם ברובע הנצור - מת ניסים מפצעיו יום לאחר מכן. הוא נקבר עם אחיו לנשק בקבר אחים זמני, ולאחר מכן שבו ונטמנו שרידיו בחלקה הצבאית בהר הזיתים. גופתו זוהתה לפי שיני החלב שבפיו. בן עשר שנים היה בנופלו.

ביאנקה שחרור. בוקר קיצי בחצר הבנק הבינלאומי בקרית משה. אני זקוק לכמה ערֵבים כדי לקבל מהבנק הלוואה ממשלתית למימון לימודיי, וביאנקה, כמו תמיד, מתייצבת כמו שעון. מחייכת, עיניה טובות. שפת הגוף שלה מחווה מעין מבוכה, כאילו ביקשה היא ממני לסייע לה באיזה ענין ולא להיפך.

מקטנותי, נעדר דודים ביולוגיים משל עצמי - הפכה ביאנקה להיות דודתי בפועל. החיים לא תמיד חייכו אליה, אבל זה לא מנע מביאנקה להיות מעיין נובע של נתינה. לילדיה, למשפחתה, לחברותיה, לאחיי, לי, ומן הסתם לכל אחד אחר שביקש. אני משער, במידה רבה של בטחון, כי גם כשעלתה על קו 14 ההוא היתה ביאנקה בדרכה לעזור למישהו.

ירון אמיתי. ירון לא חשב לרגע להפסיק להתנדב כחובש בגדוד צנחני המילואים שלו גם לאחר שעבר את גיל ארבעים, ולא היסס לשניה כשנכנס לשדות הקרב בלבנון בגיל בו הפכו חברים בני דורו סבים לנכדים. עשרים וחמש שנים קודם לכן, בזמן שירותו הסדיר, כתב ירון ברשימותיו "אני ציוני בלי מרכאות". מאז התנוססה האמירה הכנה והישירה הזו מעל יריעת חייו, ולבסוף גם מעל מארת מותו. נפל בכפר קנטרה במלחמת לבנון השניה. בן ארבעים וחמש בנופלו.

יעקב אזולאי. "קובי, אתה איש יקר. באמת הראית רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל עכשיו סע הביתה, אנשים רוצים קצינים אורגניים", אמר המח"ט לסרן יעקב אזולאי בשטח ההתכנסות, לאחר שהאחרון, קצין משטרה הפטור ממילואים, הפך שולחנות בחטיבה ודרש להסתפח כמפקד לאחת מהיחידות הלוחמות. כמה ימים לאחר מכן, בעיצומו של מבצע חומת מגן, נתקל בו בג'נין. זרקת אותי דרך הדלת, חשבת שלא אחזור דרך החלון? אמר לו אזולאי בחיוך ממזרי, ואז יצא למשימת חילוץ פצועים ונפל בקרב.

דניאלה הילר, יושבת בקרון הרכבת מתל אביב לדימונה וחובקת בשקט בובה גדולה, מאלה שעומדות בחלונות ראווה של חנויות בגדים. הנוסעים בקרון מגניבים מבטיהם ומגחכים נכחה, אבל דניאלה מתעלמת. היא חייבת להביא את הבובה בשלום הביתה כדי להלביש אותה במדים של דניאל, שיהיה לה מה לחבק.

בארי חזק, נושא עיניו אל שמי סיני השחורים ותובע מאלוהיו במפגיע להתגלות ולהילחם לצדו.

ארז שטרק, חש במכה המטלטלת את היסעור ומבין מיד, ויודע כי חרף מאמציו לא עמד בהבטחתו.

עמי משולמי זוחל, שרוף ומרוסק, ממטע הזיתים בלבנון אל ביתו. עקב בצד אגודל, מטר אחרי מטר, במסע הארוך הביתה, אל רעייתו, ואל בתם הנובטת ברחמה.

שלמה שימל יושב אצל קבר בנו יניב ומבקש ממנו בשקט ובנעימות וביישוב הדעת, כאב היושב עם בנו בבית קפה ביום שמשי, להעניק לו מתנה לרגל יום נישואיו הארבעים וחמישה ולבוא לבקרו בחלום.

גיורא פישר, אכול געגועים לבנו מרום, מבקש משיטיון הזקנה להקדים ולהכות בו כבר כעת.

אחיו ואחיותיו של גבריאל חוטר שרים מחובקים על קברו הפתוח "אל תשמחי, אויבתי לי, כי נפלתי - קמתי".

פתילי ציצית לבנים משתלשלים מארבע כנפות ארונו של גדי.

החיוך של אודי.

החלום של וִים

וים (וילהלמוס) לוננברג הוא קרוב משפחה. הוא לא נמנה על חברי הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם או על קהילת יהודי מילאנו ולמעשה גם יהודי איננו, אבל קשר עמוק קושר בינינו ובינו. סבו וסבתו, אנדריאנוס ומריה ואן דר ברג, היו זוג האיכרים האמיצים ורחבי הלב שהחביאו את אבי בזמן השואה והצילו את חייו.

את וים פגשתי כבר לפני כמה שנים, כשבא יחד עם משפחתו המורחבת לטקס הסרת הלוט מעל הלוח שהוקדש לסבו וסבתו במוזיאון יד ושם. אבל בערב שביעי של פסח האחרון ישב בסלון בית הוריי וים אחר. בקושי זיהיתי אותו בהתחלה. שזוף, חסון, עטוי בנדנה אדומה וזיק אישציפורי ממזרי בעיניו.

וים, מסתבר, נפרד מאשתו לקראת סוף העשור השישי לחייו. את הכסף שנשאר בחלקו לא השקיע בבנק או בנדל"ן אלא במשאית מרצדס שנת 82' מעודפי הצבא הגרמני ובאופנוע כבד של BMW. במשך שנה תמימה צייד וזיווד את הבייבי שרכש, התקין בה מערכת חשמל שניזונה מפאנל סולארי על הגג, מיטה מתקפלת, מקרר ומיקרוגל, כיריים חשמליות, מערכת ניווט משוכללת, רמפה חשמלית מגניבה בטירוף עבור האופנוע שלו, סככה שנגללת מחוץ לדופן המרכב ואפילו טוש נשלף למקלחת תחת כיפת השמיים. את המשאית צבע בצבעים מתרוננים של תכלת וצהוב. על דלת הנהג כתב "התיבה של וים". על דופן אחת צייר את מפת הגלובוס, כדי שיוכל לסמן עליה את מסעותיו. על הדופן השניה צייר פורטרטים של שלושת ילדיו. לבסוף, מעל הדלת האחורית, כתב באותיות גדולות "MY DREAMS COME TRUE", ואז יצא אל הדרך מבלי להביט לאחור לשניה.

נכון לעכשיו צלחה התיבה של וים את מרוקו, אירופה (בלופ מרהיב שכלל את סקנדינביה ומרכז היבשת) קפריסין, מצרים וישראל. בקפריסין רץ את המרתון הלאומי של האי כשהוא יחף. במדבר סהרה עצר לשלושה חודשים כדי להקשיב לשקט. כעת מתכוון הבן-דוד ההולנדי ההיפי שלי להפליג בתיבה שלו עד להודו, סין ונפאל בנסיעת דוך דרך ירדן, עיראק, איראן ואפגניסטן. אתה לא מפחד? אני שואל אותו. מה פתאום, הוא מכריז בעליצות, אני מאמין באלוהים ולכן יודע בידיעה גמורה שיש חיים אחרי המוות. גם הודעתי לילדים שלי (אני מדמיין את שלושת צאצאיו פעורי הפה מנסים לעכל את התכניות החדשות של אבא) שביום מותי הם מוזמנים לפתוח שמפניה על חשבון הירושה ולחגוג כמו שצריך. אני לא חושש משום דבר ומאף אחד. היה לי אויב אחד - השגרה שהובילה אותי בדרך הארוכה והמשמימה ישר לזרועותיה המקומטות של הזיקנה - אבל ניצחתי אותו בנוק אאוט. אני צעיר כפי שמעולם לא הייתי וחופשי כפי שמעולם לא הייתי וחיוני כפי שמעולם לא הייתי. אין לי יומן, וגם לו היה לי - היו דפיו ריקים. אין לי תכניות לא למחר ולא לעוד חודש ולא לעוד שנה. אני חי את הרגע, את הכאן והעכשיו.

לפני שאנחנו נפרדים אני מפציר בו לכתוב לנו על המסע המופלא שלו - בלוג, יומן, עדכונים בפייסבוק, משהו. אבל וים לא בקטע של תיעוד ואנחנו מסכמים חגיגית שכאשר אתעדכן ממנו אשתדל להעלות את מקצת רשמיו כאן. 

בשעה שהשורות הללו נכתבות נוסע לו איש חולם ומאושר במשאית צהובה ועליזה. עיניו בולעות את מראות הדרך, ריאותיו נושמות מלוא עומקן, ידיו מתופפות על ההגה הגדול. המרצדס המזדקנת אולי משרכת דרכיה בכבדות בכבישים הפתלתלים של הסהר הפורה, אבל נפשו המתרוננת של הנהג שלה טסה אל-על במהירות האור.

דרך צלחה, אישציפור הולנדי מתוק. מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור, אל תסטה - כדי שתוכל לחזור.

ספיישל מפי עוללים II

והפעם - פנים חדשות במדור: ינון אורי (הרגע בן ארבע)

ללא מילים (תכתובת סלולרית ביני ובין נעמה בת השמונה)

"אחחחחח, אלה החיים!" (יונתן, כל אימת שהוא מבסוט חלאס)

"אני עוד חי חי חי, כן אני עוד חי!" (יונתן מדברר את הבלון שלו מעט אחרי שהבלונים של נעמה וינון שבקו חיים לכל חי)

יונתן: אמא, נגני את השיר הזה שוב!

נעמה: אבל יוני, לפני שניה אמרת שאתה לא אוהב אותו!

יונתן: אז מה? אני בן אדם משתנה...

אבא: נעמלי, גשי רגע למטבח. צריך כאן עזרה עם הבישולים לשבת.

נעמה (עמוק באייפון): מה אתה רוצה? אני חותכת פירות לסלט!

אבא: מצטער, גבירתי, אבל פרוט נינג'ה לא נחשב...

(אחרי מפגש עם סופרת הילדים גלילה רון פדר)

אבא: נעמלי, שמתי את הדף עם ההקדשה והחתימה של גלילה בכיס שלך.

נעמה: מה פתאום בכיס שלי? אבא, אתה חייב לשמור עליו אצלך, או אולי בכלל בבנק. הוא שווה הון תועפות!!

יונתן: אבא, גמרתי לשתות. הנה, קח את הבקבוק

אבא: מיד, מתוקי

יונתן: אבא, נו!

אבא: רגע, אני מחפש את הכובע שלך

יונתן: אז קדימה, אני לא נעשה יותר צעיר בינתיים

ינון: אבא, בשבת נאכל חלה?

אבא: לא, עדין נאכל מצה

ינון: אוף, נמאס לי כבר מצות. אני רוצה חלה!

אבא: מצטער, מתוקי.

ינון: טוב, אז בוא נעשה אנ-דנ-דינו...

אבא: ינון, אל תיגע בשקע! חשמל!
ינון: אתה חשמל בעצמך

אבא: הנה, ינוני, קשרתי לך את הנעל

ינון: תודה, אבא!

אבא: בבקשה! אוח, אתה מתוק...

ינון: (מחייך) והנה המשקפי שמש שלך שחיפשת מקודם

אבא: תודה, ינוני!

ינון: בבקשה! אוח, אתה מתוק...

מאֵרת המכפלה

לפני ארבעים וארבע שנים בדיוק, ערב פסח תשכ"ח, שכרה קבוצת רבנים ואנשי רוח בראשות משה לוינגר את מלון פארק בחברון "רק לפסח". בליל בסדר שערכו בעיר התארחו קציני צבא ואנשי המנהל האזרחי, ומפה לשם שב לו ריח הגאולה המשכר של 1967 ונישא באויר הקריר. כשנגמר החג והחברים (הו, ההפתעה) רצו להישאר עוד קצת, נעתרה להם הממשלה והסכימה לבחון הקמת יישוב יהודי מעל לעיר. ובעוד קוי המתאר של קרית ארבע הולכים ומשורטטים, נטו שריה - ובראשם יגאל אלון, שהפך לוביסט נלהב של החברונאים החדשים - לאפשר לאחרונים להישאר בבנין המושל עד לבניית השכונה הראשונה בתחומי העיר החדשה.

אבל המתנחלים רצו כמובן גם וגם, וכדרכם בקודש קבעו בינתיים עוד עובדה ועוד עובדה בלב חברון. ראש הממשלה אשכול צוטט אז במין אבחנה נבואית שכוחה יפה עד היום: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים וכך העמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין, קטן כגדול, תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה", קבע. "אם לא למעלה מזה". אינני יודע אם אשכול בחר במתכוון בניסוח מעודן או שפשוט היה נאיבי כמו רוב השרים שלו.

לעתים די קרובות, כמו אחרי השבוע האחרון למשל, אני תוהה מה עבר בראשו של יגאל אלון, איש תנועת העבודה, כשאיפשר לחבורה ההיא של לוינגר, עם המבט הזורח בעיניים, להקים דה-פקטו יישוב יהודי בלב העיר הפלסטינית השניה בגודלה ביהודה ושומרון. היו שאמרו כי היתה זו תוצאה של תחרות סמויה בינו לבין משה דיין סביב מינוף פירות הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני עצמי סבור כי אלון נפל, כמו רבים וטובים סביבו, בקסמי האשליה המשכרת והמשקרת של תוצאות המלחמה. כך או כך, אין לי ספק כי לו היה קם לתחיה ורואה את פירות מעשיו - היה רץ חזרה לקברו, מתחפר בו עמוק עמוק, ואז מתהפך בתוכו בקצב סל"דים של מנוע סילון.

ארבעים וארבע שנים אחרי, ערב פסח תשע"ב, ובחברון עולם כמנהגו נוהג. מאה אלף דולר קיבל רק המתווך בעסקת "בית המכפלה", לפי הפרסומים בתקשורת, ולנו נותר רק לנחש כמה שמו המתנחלים על הבית עצמו. מאיפה הכסף? אין לי מושג, אבל איכשהו יש לי תחושה שבכתובת ממנה נשלח הצ'ק לא נחתו מעולם מעטפות חומות עם משולש אדום. אני מביט בעיני המתנחלים המפונים אחרי שסיימו לקלל את אמותיהם, נשותיהם ובתיהם של קציני ושוטרי המדינה שלהם, ומזהה בהן כאב אמיתי. לשיטתם, הם אשכרה הפסידו בית במערכה הגדולה על העיר. ונניח לרגע, אני תוהה ביני לביני, שהיו מצליחים להחזיק את הבנין הספציפי הזה (כפי שודאי יקרה ממילא בעתיד הקרוב) - מה השלב הבא בתכנית? לקנות את כל העיר, בית אחרי בית? לייהד עיר של מאתיים אלף פלסטינים? האם זהו החזון שמוביל את האנשים הללו?

ב"ארץ המתנחלים" עוכרת השלווה של חיים יבין מצולמים בניה של משפחה פלסטינית מתל רומידה, שאיתרע מזלם להגריל את המרזל-בויז בתור שכנים ומאז הם חיים בכלוב פשוטו כמשמעו. רשתות ברזל סוגרות על ביתם מכל הכיוונים כדי לנסות ולסכל (בהצלחה חלקית מאד) את מדיניות העינוי-פינוי של שכניהם. על רקע המכלאה האנושית הזו מראיין יבין תושבת נינוחה מן השכונה היהודית שעל התל. "יודע איך אנחנו קוראים לחלונות שמשקיפים על העיר הערבית?", היא שואלת ומיד עונה, "חלונות מוטיבציה. הנוף שנשקף מהם מזכיר לנו את המלאכה שעלינו לגמור". על פניה נשמעת הפנינה הזו כבבואה של הדמות ההזויה שהנפיקה אותה ותו לא, אבל אם בוחנים את המגמה העקבית של אנשי היישוב היהודי בחברון בענייני נדל"ן - כלל לא מן הנמנע כי יש בקרבם לא מעטים שהחזון הזה מדריך את צעדיהם באופן מעשי מאד.

קניית בתים בשטח H2 בעיר (זה הסובב את היישוב היהודי בה, על שלוחותיו השונות והמתרבות) היא משימה פשוטה בהרבה ממה שנראה, אגב. אף משפחה פלסטינית לא צריכה להזמין חברת הובלה בתום המכירה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהבתים הללו עומדים ריקים כבר שנים. איש כמובן לא העלה את יושביהם על משאיות או משהו כזה. חלילה. זה הלוא צעד לא מוסרי ולא יהודי. הפלסטינים פשוט נושלו מהם בשיטת הסלאמי הישנה והטובה של מתנחלי חברון, שעובדת יופי כבר שנים רבות על עשרות אלפי תושבי העיר שנשברו ועזבו את בתיהם נוכח הפעילות הצבאית התמידית, סגירת צירי התנועה הראשיים לתנועה פלסטינית, סגירתם דה-פקטו של השוק העירוני המרכזי ושל מרכז העיר על מאות החנויות שפעלו בו, תפיסת בתיהם לצורך מיקום עמדות שולטות ועוד כהנה וכהנה תופעות שוליות על זה הדרך. נו ביגי. כל אלו הן אמנם פעולות הכרחיות לשמירה על בטחון יהודי העיר, אין חולק. וכל כך למה? כי למרבה התדהמה התברר, שהפלסטינים לא נפלו מאוהבים על כתפי שכניהם החדשים, והרצחניים שבהם אף ניסו ומנסים לפגוע בהם ובילדיהם בכל הזדמנות. מי למען השם יכול היה לשער דבר כזה מראש? אולי באמת צריך להקים שכונות יהודיות נוספות, בלב, נניח, קלקיליה, טולכרם או ג'נין, כדי לבדוק אם זהו אשכרה המצב בכללי או שחברון היא סתם סרבנית דו-קיום לא מייצגת.

ארבעים וארבע שנים, ואיש לא חושב אפילו לעצור את האיוולת וחוסר התוחלת הגלומות בעצם הרעיון של התיישבות יהודית דווקאית בלב עיר פלסטינית צפופה. מספרים שרבין שקל לפנות את המתנחלים מן העיר אחרי טבח גולדשטיין, אבל חזר בו ברגע האחרון ובכך הותיר את הקללה הרובצת על עיר האבות על כנה. קללה, כי כל ההשתטחויות והמערות שבעולם לא שוות את המחיר המוסרי שהעיר הזו גובה מאתנו; את העוול היומיומי שנעשה בתחומיה לאנשים חיים מאד בשמם של מצבות וקברים; את המתיישבים הללו, שממיטים עלינו, כעם וכחברה, חרפה נוראה. ומערת המכפלה? היא יכלה להישאר שטח מקודש ומפורז, וכל החפץ בכך יכול היה להגיע אליה גם מבלי לקפח את ביתם ופרנסתם וחרותם וכבודם של עשרות אלפים על הדרך.

בשעה שקנה את המערה השתחווה אברהם אבינו פעמיים אפיים ארצה בפני עם הארץ, וזאת בשעה שהיה נשיא אלהים בקרבם. מעניין מה היה אומר לו היה קם לתחיה ורואה כיצד מתנהגים אלו שרוממות זכרו וקברו על שפתיהם כלפי עם הארץ שבקרבו הם חיים; מעניין כיצד היה חש המונותיאיסט הראשון נוכח התפיסה הפרימיטיבית, הסמי-אלילית, שלפיה "זיקה היסטורית-תרבותית = כמה שיותר נדל"ן" ואשר בשמה מכשירים ממשיכי-דרכו-בעיני-עצמם כל עוולה וכל שרץ.

***

לפני חמש עשרה שנה, בהיותי חייל בסדיר, הצטרפתי לישיבת ההסדר שלי לשבת 'חיי שרה' בחברון - "שבת של התרוממות הרוח בעיר האבות". מאז, למעט שבת חתן של חבר טוב ממנה פשוט לא יכולתי להבריז, לא שבתי עוד אל העיר הזו.

את רישומיי מהשבת ההיא ביטאתי בשיר שכתבתי מיד לאחר מכן. בוסרי ככל שיהיה - הוא נכתב בלב דואב. המציאות שהוא מתאר, למרבה חוסר ההפתעה - לא רק שלא שככה, אלא אף הלכה והחריפה מאז.

אוֹרְחִים לָכֶם, יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן
לְחוֹנֵן עֲפַרְכֶם בָּאוּ
רוֹמְמוֹת זִכְרְכֶם בִּגְרוֹנָם
תְּחַדּוּ בְּשִׂמְחָה אֶת פְּנֵיהֶם!
הֲלֹא תָּגֵל אַבְרָהָם
בְּאוּשְׁפִּיזִין שֶׁלְּךָ, מַכֵּי אֲחֵיהֶם
הֵלֹא תָּרֹנוּ, יִצְחָק, יַעֲקֹב
בַּמְּקַלְּלִים, בַּיּוֹרְקִים לְלֹא מִצְמוּץ
בְּפַרְצוּפֵי הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם
קוּמִי, שָׂרָה, שׁוּרִי וּרְאִי
הֲבְּנוֹתַיִךְ הֵן אֵלֶּה, הַנּוֹאֲצוֹת, הַשּׂוֹטְמוֹת?
שְׁמֵךְ רָהוּט עַל שִׂפְתֵיהֶן, מְחֻלָּל
הַבֵּטְנָה רִבְקָה, לֵאָה
בַּמְּנַכְּסוֹת זִכְרְכֶן, כָּל כְּבוֹדָן בְּנוֹת מֶלֶך חוּצָה
בַּשְּׁבִיסִים, בַּשְּׂמָלוֹת הָאֲרֻכּוֹת
שֶׁאֵינָן אֲרֻכּוֹת מַסְפִּיק לְכַסּוֹת אֶת
הַחֶרְפָּה.
**
וּמִבַּעַד לְהֶנֶף אֶגְרוֹפִים
וּבֵינוֹת לְהֵדֵי הַצְּוָחוֹת
קִינָה דַּקָּה עוֹלָה, בּוֹקַעַת
מִסְּגוֹר כָּתְלֵי כּוּכִים קַדְמוֹנִים
קִינָה עֲמֻקָּה, עֲתִיקָה
מַרְעִידָה נִימֵי נֶפֶשׁ
נוֹקֶבֶת עַד הַשִּׁתִּין
תּוֹבַעַת עֶלְבּוֹן, כּוֹאֶבֶת, נִדְהֶמֶת
'מִי בִּקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?
רְמֹס חֲצֵרַי...'