והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 28 באוקטובר 2018

החברותא

ירושלים. באוטובוס בדרך לאמא בשערי צדק, מתיישב אקראית ליד יהודי חרדי מזוקן אוחז גמרא גדולה. שתי דקות לאחר מכן הוא פונה אלי ותוהה אם אני מדבר אנגלית. כשאני עונה בחיוב הוא שואל בטבעיות גמורה את עבדכם הנאמן, יהודי גלוי ראש לכל הדעות, מה לדעתי הפשט ב"מנא אמינא לה? דקתני: ילדה - תאכל; היכי דמי? אילימא דדיימא מעלמא, ילדה אמאי תאכל? אלא לאו מיניה דיימא ולא דיימא מעלמא, ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא - בתרא דידיה שדינן ליה, הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא - לא כל שכן".

ומפה לשם בטל האוטובוס ובטלו נוסעיו ובטלו התחנות ובטלה העיר ושאונה וסאונה. רק שני יהודים אומצים בכל מאודם לרדת לפשרה של סוגיה במסכת יבמות.
ולא היתה לי שמחה גדולה כהתרת ספקותיה.
ויא אללה כמה שאני אוהב את העיר הזו.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

אושפיזא דדוד

בייחוד קשה על היהודי השינה בגפו. ולא בדין תקשה עליו? הן כבר נכתב בריש בראשית "זכר ונקבה ברא אותם", דהיינו מחוברים ממש עד לנסירתם. ואף אם מחוברים היו מגבם, מכל מקום לאחר שנוסרו ודאי שבו ונתחברו מלפנים. ולא זו אף זו שמהון להון כבר נמנו וגמרו העולם כי יתחברו האיש והאישה בשנתם פנים אל גב, הנקרא ספונינ"ג בשפת לעז, ותיקון גדול הוא להנסירה ודי בזה למבין.

ובעבור שלעתים יוצאת מלפניו יתברך הגזירה שינום היהודי בגפו, התקין לו בצדי מיטתו רמקולין זעירין לנגן בהם מיני ניגונים מדי עלותו על יצועו, למען יפנה היום ויניסו הצלילים מחשבותיו והרהוריו ועקת לבו. ומן הרמקולין נישאים ועולים הצלילים אל חלל חדרו, ומשם אל חדרי נשמתו, ואם זכה - נפרשת עליהם רשת חלומו. ובכמה הופעות כבר ביקר היהודי בחלומותיו בגין זה? אין לדעת. וכל הופעה מיוחדת מחברתה בכמה וכמה דרכים (ודי אם ניזכר בהטיש של ר' צבי יהודה הטפילד דמטאליקה עליו כבר כתבנו כאן פעם) ומרחיבה נפשו בכמה וכמה אופנים.

ואמנם חסד גדול גמל לו העליון לפני כמה לילות, בשעה שניגן בהרמקולין הנזכרים את י' ניגוני הצד האפל של הירח טרם שנפלה עליו תרדמה. כי לא זו בלבד שזכה להופעה מלאה של פינק פלויד מתחת למרפסת ביתו בעצם חג הסוכות, אלא שלאחריה אף נענה גיבור נעוריו ה"ה דייויד גילמור להתארח בסוכתו, ועוד בליל אושפיזא דדוד! ("הלוא בסופו של דבר כולנו הדייוידים שבכל העולם קרויים על שמו, הלא כן?", ישוח למארחו מאוחר יותר ואז יתוודה בפניו בבדיחות הדעת כי על אף שמנגן הוא בכמה וכמה כלים, אל הפריטה עלי נבל טרם הגיע).

 ואין צורך לומר שנזדרז היהודי לכבד את אורחו והושיבו בראש השולחן, ואילו הלה מצדו חייך והאיר פניו לכל סובביו וכחלוף כמה רגעים כבר היה משוחח עמם בנחת ובהרחבת הדעת ובמבטא היותר משובב. ומדי פעם היה האורח מביט סביבו בהתפעלות על הסוכה ועל נויה ועל ענפי הסכך הרעננים ודורש בשבח הארעיות והחזרה אל הטבע היקרות ללבו עד מאד ("הכי לחינם קבעתי את אולפני בסירה ואת משכני בכפרים?") ותוהה באזני היהודי כיצד זה לא שמע מימיו על החג המופלא הזה. והיהודי מצדו ננער והשיב כי אמנם אין חביב עליו מחג הסוכות, אולם האורח הביט בו בעיניים טובות ואמר "ובכל זאת דוק של עצב משוך עליך". והיהודי נתוודה בפני אורחו כי היטיב ראות, שכן יום הולדתו יחול יום אחר צאת החג, ומהו יום הולדתו של אדם אם לא יום של חשבון נפש ובחינת מערכי לב?

 או אז אחז האורח ביד היהודי והביט אל תוך עיניו ואמר "ברשותך אומר לך כמה דברים, תובנות מאיש לא צעיר כשי ליום הולדתך". היהודי הנהן והאורח סיפר לו כיצד זה חמישים שנה שהוא מנגן על במות ענק ועדיין לפני כל הופעה והופעה מתברקים הפחדים בבטנו. וכיצד מצד האמת העיקר אינו לברוח מן הפחד כי אם להכיר בו ואז לגבור עליו.
ועוד אמר לו, העולם שיניים רבות וחדות לו, וכל אחד צריך למצוא לו שפה משלו לנהם בה לעומתן בשעה שהן נחשפות למולו.
ועוד הוסיף ואמר, כי כל כמה שאנו סבורים כי נוכל לגעגוע ליקירינו בזמן שלא יהיו עוד עמנו, למעשה איננו יודעים דבר וחצי דבר על עומקו ועל גליו ועל משבריו. וכמה חשוב לנצור בלבנו כל רגע ורגע מהווייתם ומקרבתם, כי בבוא היום נזדקק לרגעים הללו כאוויר לנשימה.
ולבסוף חתם וסיפר על שמונת ילדיו ועד כמה כל הפרסום והתהילה והתקליטים וההופעות שבעולם לא הסבו ולא יסבו לו את האושר כמו אחר צהריים אחד בחיק טבע מוקף בילדיי. שים אותם לפני הכל, הפציר, אל תתן ליום בודד לעבור מבלי לחקוק את פלאיותם על כתלי נשמתך ובלי להרעיף עליהם מעומקי אהבתך.

היהודי הנהן אל אורחו הטוב ועיניו אמרו תודה. לרגע נדדו מחשבותיו ובמשנהו ננער ואמר, ספק לעצמו ספק לאורחיו, "ובכל זאת ממצוות ושמחת בחגך אין אנו פטורים" והלך אל ביתו ונטל את ביאנקה, גיטרת הבית, והפקיד אותה בידי האושפיז האמונות. והנה כבר היו מסבים הוא ואורחיו כל הלילה ושרים ומשיחים בנעימות ובלב שוקק ובמתיקות נפלאה. 

וכשעלתה השמש בחלונו הקיץ היהודי משנתו. המחשב שעל השידה, שחצב מאליו את דרכו במחוזות הרביעיה, ניגן כעת את "comfortably numbed" בהופעה חיה בפומפיי והיהודי נזכר מיד בחלומו, לבו מתרחב ונמלא. מצג המחשב ניבט אליו האושפיז מסוכתו, הגיטרה שבידיו מנהמת ומייללת, מעזה פניה כנגד שיניים נעלמות.
היהודי חייך. "א גיט מועד, דייויד", אמר לדמות המרצדת על המסך, ואז מחה את קורי השינה מעיניו וקם לעמל יומו.

 

יום שבת, 13 באוקטובר 2018

על הגבורה

הציור הזה תלוי בסלון בבית הוריי משחר ילדותי. ציור בצבעי שמן של איש מבוגר עוטה מצנפת שחורה. עד לפני כמה ימים כלל לא הכרתי את העדות ההיסטורית המסתתרת מאחוריו. רק הערה אגבית של אבי הביאה אותי להסירו מן הקיר ולקרוא את ההקדשה המודבקת לו מגבו וכתובה הולנדית בזו הלשון: "מזכרת מזמן המחבוא שלנו, מ-27.11.1942 עד 15.5.1945. יוליוס ומארי מונאט".
מכאן כבר קצרה הדרך לחקור את הסיפור שמאחורי הציור.

את הזוג מונאט החביאו אנטון וקלרה בנטלאר, הוריו המאמצים של אבי (שנותר יתום משני הוריו אחרי המלחמה. קלרה היתה בת דודה של סבי, אבי אבא, שבשל היותה נשואה לגוי וחשוכת ילדים לא נלקחה להשמדה).
מלבד יוליוס ומארי מונאט החביאו אנטון וקלרה עוד שני זוגות יהודים, איזידור וסלמה אפשטיין ובן ומארי בוסבום. שישה בני אדם, בליבה של אמסטרדם (בלוק אחד ממקום מחבואה של משפחת פרנק) למשך שנתיים וחצי!
לכל זוג מתחבאים היה מקום מסתור משלו בדירה הגדולה (שבחזיתה בית המלאכה לייצור מזוודות של הזוג בנטלאר) אליו חשו כל אימת שסכנה התקרבה. זוג אחד התחבא מתחת למיטה בחדר השינה, זוג נוסף במחסן העורות וזוג שלישי במטבח שבקומת המרתף.

מעבר לסיכון העצום שבהחבאת השישה בלב עיר הבירה הכבושה (גזר דינם של המחביאים היה שווה מאד לגורל היהודים שהחביאו) התווסף גם האתגר המורכב לכלכלם במשך פרק זמן כה ארוך, אתגר שהפך לקושי עצום בחורף האיום של 1944 בו מתו מרעב ומקור אלפי הולנדים תחת מצור גרמני. אבי מספר כי כדי להאכיל את היהודים שהחביא היה אנטון צועד עשרות קילומטרים בקור הנורא לאזור חקלאי מרוחק, ממלא שקים עם פקעות צבעונים (שהפכו מקור מזון בצוק העתים) ושב לביתו שבעיר כשהשקים המלאים על גבו, מזון למסתתרים. כך שוב ושוב ושוב, בהתמדה ובמסירות ללא גבול.
אגב, אותו רעב עצמו דחף הולנדים רבים להסגיר יהודים מסתתרים תמורת חבילות סוכר וקמח שהעניקו הנאצים למלשינים. כדי להסיר מבית בנטלאר כל עננת חשד נהגה קלרה (שעבדה בגרמניה לפני המלחמה) להזמין חיילי וורמכאט לסעוד על שולחנה ולפטפט ולהתלוצץ עמם, כל זאת כאשר מטרים ספורים מהם מתחבאים שלושת הזוגות.

לאחר המלחמה היו כולם עסוקים בלשקם את עצמם (הזוגות מונאט ואפשטיין איבדו את בניהם הצעירים במחצבת המוות של מטהאוזן). נושא הנצחת פועלם של מסתירי היהודים טרם התפתח בזמנו ובינתיים הלכו השישה לבית עולמם. בהיעדר עדות ישירה לא ניתן היה עוד בחלוף השנים להכיר באנטון וקלרה כחסידי אומות העולם חרף גבורתם (ההקדשה שעל ציור השמן לא התקבלה כראייה מספקת) והם אינם מונצחים ככאלה בשום מקום.
המעט שאני יכול לעשות עבור האנשים האמיצים הללו, שכאמור גם גידלו את אבי אחרי המלחמה, הוא לספר את סיפורם.
ביד ושם ניתן למצוא את פסל חסיד אומות העולם האלמוני, החולק כבוד לכל מצילי בני עמנו שנותרו באלמוניותם. נזכור וננצור בלבנו את זכרם של אלה אשר סרבו לעמוד מנגד והאירו בעוז רוחם את הנוראה שבאפלות.


בתמונות: ההקדשה שמאחורי הציור, אנטון וקלרה בנטלאר בבית המלאכה שלהם, יוליוס ומארי מונאט (משמאל, יחד עם מציליהם, קלרה ואנטון, בביקור משותף ביריד דייגים לאחר המלחמה. הילד במרכז הוא אבי) ופסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם.