ימי לבנון: סטאלין

סטאלין היה הכלב הראשון שהגיע למוצב שלנו, ואי אפשר לומר שהצבא לא התאמץ בשבילו. כשאנחנו היינו מגיעים בטרמפים או בהקפצות מאולתרות לשער בגדר - סוואנה לבנה, גדולה וממוזגת של "עוקץ" היתה מביאה את סטאלין ואת רותם, הכלבן שלו, פונקט עד לשער כמו קינגים. רותם עצמו, אגב, היה מדוגם ומזווד מעל ומעבר לכל לוחם אחר במוצב, עם גישה חלומית ובלתי מוגבלת לציודים במחנה סירקין. אני לא ממש זוכר במה סעד סטאלין את לבו, אבל אם אספקת המזון שלו יישרה קו עם שאר תנאי השירות להם זכה, אני מניח שבעוד אנו התמודדנו בחדר האוכל עם תסכולי השירות של ניסים הטבח – סטאלין המנוול היה בולס מעדנות נתחי אנטריקוט עם נגיעות קוויאר.

הבעיה עם סטאלין היתה, איך נאמר בעדינות, שהבחור סרב להפנים את הציפיות שצה"ל תלה בו. פחות בעדינות נוכל פשוט לקבוע שכנרמז בשמו מדובר היה בכלב סטלן, נצנצן על, שאמנם הסתער בחדווה על שלל הפינוקים שהונחו למפתנו אבל בנקודה זו עצמה תמה חדוות ההסתערות שלו. סטאלין פשוט התעקש להישאר חיית מחמד. ענייני רעל, וואסאח וראבאק, לחם חוקו של כל לוחם שמכבד את עצמו, היו ממנו והלאה. לסיורים המבצעיים סביב המוצב התייחס כמו לטיול בחוף פרישמן, שבר - שלא לומר, ניפץ - כל כלל בסיסי של חיילות ושדאות ונטה הרבה יותר לדגום שיחים ולרדוף אחרי גמלי שלמה מאשר לאתר מחבלים כיאה וכנדרש.

בשורה התחתונה, סטאלין לא היה הסטיקלייט הכי זוהר באפוד, ורק כדי לא לפגוע בשמה הטוב של "עוקץ" נימנע כאן מלקבוע מפורשות שמדובר היה באינפנטיל גמור וחסר תקנה. במוצב שלנו התארחו מדי פעם לוחמים מיחידות מיוחדות לפני מבצעים חודרי קו אדום. הכלבים שהביאו איתם התייחסו לסטאלין בזלזול מוחלט בואכה התעלמות. אני זוכר בבהירות שני כלבי רוח יפהפיים של היחס"פ מביטים בחבר מסירקין בבוז השמור ללוחמי שייטת שנתקלו במקרה בשק"מיסט בדרך למבצע בהרי השוף.

נוסף על שלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, היה סטאלין גם טיפוס בלתי צפוי בעליל. העובדה הזו כשלעצמה דווקא פעלה לטובתי, אגב, בשבתי כחובש מוצב. בסוף כל "כוננות עם שחר" היה אסף המ"פ מפיל לי כמה מתנדבים עפוצים כדי שאתרגל עירוי. באופן כללי הייתי צלף ורידים לא רע בכלל, ובבה"ד עשר אפילו יצאתי שבת בזכות עירוי מוצלח עם כפפות בוטיליות (כפפות התפלצת של חליפת האב"כ). אממה, השחר ואני מעולם לא היינו חברים טובים במיוחד, ובסוף כל כוננות עם שחר הפגנתי סימני חיים זהים פחות או יותר לאלה של חיילי הדמה שתגברו את הסוללה הצפונית. קיצורם של דברים, ככל שפשטה השמועה על בעיות המוטוריקה העדינה שלי בשש לפנות בוקר - הלכה מצבת המתנדבים שלי והידלדלה. כמעט ועמדנו, אסף ואני, בפני שוקת שבורה, עד שבא סטאלין ולרשימת ההתנדבויות בתום הכוננות התווסף התפקיד הלא נחשק "מחבל". ה"מחבל" היה צריך, פשוטו כמשמעו, להתחבא בנקודה כלשהי על הסוללה, לחכות שסטאלין יואיל בטובו לאתר אותו ולהתפלל בכל מאדו שלאויל השעיר לא יתחשק לשם שינוי להגדיל ראש ולעשות בו שפטים. מפה לשם התור להתנדב אצלי התאושש פלאים וסטאלין זכה לקבל ממני טפיחה של הכרת תודה על השכם.

ויהי היום, ואיזה אלוף מזדמן הודיע שיגיע לבקר במוצב. המ"פ אירגן לכבוד האורח רם המעלה תצוגת תכלית חיילית מרשימה, שבין חלקיה הוטל על סטאלין לאתר מחבל ביש מזל אל מול עיניו המשתאות של הקצין הבכיר ובכך להצדיק את קיומו הטפילי משהו במצבת הכוח. היום הגדול הגיע, והאלוף התייצב על הסוללה נרגש ומצוחצח נוכח השואו שאורגן לכבודו. רותם התכופף, לחש כמה מילות אהבה ועידוד על אוזנו של סטאלין, טפח על אחוריו המדושנים ופקד "פוסתו!". סטאלין, מצדו, תלה ברותם עיני עגל ולא זז ממקומו. רק ב"פוסתו!" החמישי והנואש הואיל הבחור לקום ממקומו ולהתחיל להתקדם. כולנו עמדנו מאחוריו ופכרנו את אצבעותינו בחרדה ובתקווה. רותם החיוור התפלל בלחש לאלוהי הכלבים וסטאלין מצדו החל לתפוס תאוצה ולשעוט אל עבר עמית, ה"מחבל" האומלל שהצטנף בתנוחת עובר באיזו שפנייה בעודו תוהה מדוע לא הואילו החברים הנחמדים מהנח"ל לספר לו בבקו"ם גם על חווית השירות הספציפית הזו. אבל אז, חמישה מטר בדיוק לפני עמית המחשב את קצו לאחור, חתך שונרא, חתול-הבית הערס של המוצב ואויבו המושבע של סטאלין, את מסלול ההסתערות. אל מול עיני האלוף הנדהמות זנח סטאלין באחת את חובתו החיילית להגן על יישובי הצפון, את מורשת הניצחון של צה"ל, את ערכי החתירה למגע ואת רוח הלחימה המפעמת בעמנו עוד מימי יהודה המכבי ובר כוכבא, הסתער על שונרא כאילו אין מחר ודפק בעקבותיו לא פחות מארבעה רונדלים סביב המוצב.

למחרת, בשעה עלומה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ובחרישיות מבצעית ראשונה במספר וראויה לציון, עלו רותם וסטאלין על האביר-שלגון, דילגו ממנו בשקט מופתי אל הסוואנה הלבנה שחיכתה להם על הגדר, ולא נראו עוד במוצב לעולם.