עשר עובדות, השערות ומחשבות סביב שואה, משפחה וזיכרון

1. רוד ון ניסטלרוי היה אגדת כדורגל בשנות ה-90 וה-2000. הוא שיחק במנצ'סטר יונייטד ובריאל מדריד אבל מזוהה יותר מכל עם פ.ס.וו. איינדהובן, המועדון שגידל אותו.
לברטה ון אודן, בת הזקונים של אדריאנוס ומריה ון דן ברג, מצילי אבי במלחמה, והיחידה שעודנה בחיים (היא בת 90) יש אחיין בשם רוד ון ניסטלרוי, שכבר סיפרתי עליו כאן בפוסט קודם לא מזמן. לפני הכל נגנבתי מזה שקוראים לו בדיוק, אבל בדיוק, כמו אגדת הכדורגל ההיא. "כן, זה נכון", כתב לי, "תמיד שאלו אותי איך זה מרגיש לחלוק איתו את אותו שם. עניתי להם שאם כבר זו שאלה שצריך לשאול אותו לגביי".

2. מעת שנחנכה אנדרטת השמות החדשה באמסטרדם, מקדיש רוד, שאיננו יהודי אך בן משפחה לכל דבר ועניין, זמן ומאמץ מרובים לתעד את משפחתנו המורחבת, שנספתה יחד עם רוב רובה של יהדות הולנד באושוויץ ובסוביבור. בתיבת המייל שלי נחתו עוד ועוד מיילים ממנו, עם תצלומי שמות, מסמכים ורשימות. כל מייל שכתב נחתם על ידו בציווי זהה: אסור שאף אחד יישכח.
הרשומה נכתבת כנגזרת של הציווי הזה.

3. באופן טבעי כתבתי כאן לא מעט על סבי וסבתי. לכל אחד מהם היו שלושה אחים. בכל משפחה נספו שלושה אחים ואחד ניצל.
אלי, אח של סבא, חש כנראה בסכנה המתקרבת והפליג לאנגליה ממש רגע לפני שנסגרו השערים.
מרגרט, אחות של סבתא, היתה בין הבודדים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז ווסטרבורק בצפון הולנד ולהתחבא עד סוף המלחמה. שניהם שרדו את המלחמה בגופם אך לא לגמרי בנפשם. וכי אפשר לצפות אחרת?

4. ארבעת האחים האחרים, הרמן ומאוריץ אחי אבא, ויעקב ומריאנה אחי סבתא, לא ניצלו. הם הועלו על המשלוח הענק שיצא מווסטרבורק לאושוויץ בסוף ספטמבר 1942. מצד אחד, בניגוד לסוביבור - בו נספו סבי וסבתי, ואשר כשעתיים מרגע שבאת בשעריו כבר לא היית עוד בין החיים - באושוויץ היתה סלקציה. מצד שני, ידוע שמשלוחי הענק שהגיעו לאושוויץ ממערב אירופה בתקופה זו נלקחו על פי רוב מיד להשמדה.
אין לי דרך לדעת מה עלה בגורל דודי אבא מרגע שהגיעו לאושוויץ. נותר לי רק לקוות שסבלו כמה שפחות לפני שהובלו אלי מיתה משונה.

5. סבי וסבתי הספיקו להביא לעולם בן אחד, וממנו יש להם שישה נכדים ועשרים וחמישה נינות ונינים, כן ירבו (האחרון נולד לפני כמה שבועות) הנושאים בלבם ובתודעתם את זכרון סבא אורי וסבתא שרה. אולם ארבעת דודי אבא שנספו מעולם לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם, מה שמעצים בעיניי אף יותר את הציווי לזכור ולא לשכוח; שחיו כאן פעם, שאהבו ונאהבו, שקיוו ונכזבו, ששמחו וכאבו. שהתקיימו בעולם.

6. הרמן-חיים, אחיו הגדול של סבא, היה בן 52 כשנספה. כשאר בני המשפחה (למעט סבא המורד שפתח חנות תקליטים במרכז אמסטרדם) עסק גם הוא בליטוש יהלומים. בעמוד המוקדש לו באתר הזיכרון של יהודי הולנד מובא דו"ח רשמי של משטרת אמסטרדם (בתמונות. תודה Laura על העזרה בתרגום) ובו מתואר כיצד פסע הרמן בליל חורף אחד במרכז העיר מרושת התעלות, ומפאת החשיכה חשב שעלה על גשרון אך בפועל מעד וצנח אל המים הקפואים. באמסטרדם המרובעת זו היתה כבר עילה להנפקת דו"ח רשמי אודות האינסידנט, אבל כך לפחות הרווחנו דרישת שלום בודדת (ומשעשעת) מהרמן של החיים הנורמליים, אמנם קצת יותר מחצי שנה לאחר הכיבוש הגרמני אך לפני תחילת טירוף הגירוש וההשמדה.
שמו השני של אחי, אליכל, הוא חיים, על שמו.

7. מאוריץ-משה, קטן מסבא בשלוש שנים, היה בן 37 כשנספה. מהתמונה היחידה שנותרה לנו ממנו ניבט קלסתר עז, יהודי מאד. גם הוא, כאחיו וכמרבית בני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, ליטש יהלומים למחייתו. כאמור לעיל, גם הוא, כאחיו הגדול הרמן, מעולם לא נישא. אולי היתה זו העובדה שאיבדו את הוריהם בגיל צעיר (סבא וסבתא רבא, דוד חיים רודריגז גארסיא ורבקה לבית מורפורגו, נפטרו בגיל צעיר יחסית לפני המלחמה) שתרמה לכך שהתקשו למצוא את מקומם בעולם ולהקים משפחה בעצמם.
בתחילה חשש אבי שלא יהיו לו מספיק צאצאים לקרוא להם בשמות כל קרוביו שנספו, ולכן נתן לאחי הצעיר דעאל את השם "יעשה", הלחם של יעקב (ויירה, עליו אספר מיד) ומשה.

8. יעקב ויירה היה אחיה הקטן של סבתא שרה, סך הכל בן 20 כשנספה. לאחרונה התגלגלה לידינו תמונה יקרת המציאות (מצורפת לפוסט זה) של חלק מבני משפחת ויירה, כנראה סביב אירועי החתונה של הבת מרגרט (היא ובעלה שרדו את המלחמה). בשורה הראשונה, עומד משמאל, רציני וחמור סבר, סבא רבא יוסף ויירה, שאני נושא את שמו. לידו הזוג הצעיר, מימין להם סבתא רבא חוה ויירה לבית דה רוסה ולידה, נמוך קומה ושחור שיער, יעקב בן זקוניה (המצולמים בשורה השניה הם אורחים וקרובים. איני יודע מה עלה בגורלם(.
זו התמונה היחידה של יעקב ויירה שנמצאת בידינו. מעבר לתמונה הזו, ולעובדה ששם החיבה שלו היה יאפּי, איני יודע עליו דבר.

9. מריאנה-מרים היתה גדולה מיעקב בשנתיים וקטנה מסבתא שרה בשש שנים. היא נספתה בגיל 22, בשיא פריחתה, לפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה. מה שצובט את לבי יותר מכל הוא שלא נשארה לנו אפילו תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה. כאילו לא די בכך שהיה אדם ונכרת באבו ואיננו עוד, ואף לא הותיר אחריו צאצאים, או כתובים, או כל דבר אחר שיעיד מכלי ראשון על ישותו ועל עצם קיומו בעולם - גם דבר בסיסי כל כך כמראה קלסתר פניו נעלם מאתנו.

10. כשנולדה בתי הבכורה נתקף אבי שנית בבהלת ההנצחה שכבר הביאה אותו בעבר להלחים כמה שמות יחד, וביקש שאקרא לה מרוה, הלחם של מרים וחוה, אם ובתה, סבתו ודודתו. אמרתי לו שאין צורך, נביא לו שבט יפה כמו שביקש ויהיו לנו מספיק ילדות וילדים לשאת את שמות כל קרוביו. ובאמת, שחקיה אחותי הגדולה קראה לבת הזקונים שלה טלאל חוה, ואילו אני, בגאווה גדולה, קראתי לבתי בכורתי נעמה מרים, והצבתי יד לזכרה של מריאנה-מרים ויירה, "שֵׁם עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

הרשומה הזו מוקדשת לרוד היקר, בן משפחתי, ששב ולימד אותי פרק בהלכות זיכרון.
ככל שעוד אנשים יידעו ויקראו על הרמן ומאוריץ, יעקב ומריאנה - יקבלו קיומם וזכרונם משנה חיות ותוקף.

מעורב ירושלמי, סתיו 2021, מקבץ ג' ואחרון

החסיד ליד היציאה מהכותל המערבי, שראה אותי הולך אחורנית כמקובל ואמר לי "זו ממש בעיה המנהג הזה. כל פעם שאני רוצה ללכת הביתה אני מסתובב עם הפנים לכותל ומתחיל ללכת אחורה ואז הקוידשבורכו מציץ בי מהחרכים של האבנים, ממש כמו בשיר השירים, ואומר לי אבל למה אתה כבר הולך מוישה דוביד, תישאר עוד קצת. וככה עוד פעם ועוד פעם עד שבסוף אני נשאר פה כל היום ונהיה לי בעיות בשלום בית".

האמריקאי המבוגר בכניסה לשוק הפתוח במחניודה שישב על כיסא נמוך של אבלים ופרט עלי נבל. זקן ופיאות סבוכים פרא זה באלה, כובע בוקרים שחור, מעיל זברה בלוי של רב-ארל'כים. כמה חוצניקיות מצחקקות נעמדו סביבו וביקשו שינגן משהו שמח, "שנוכל לרקוד קצת". ממתי מנגנים משהו שמח על נבל, חשבתי לעצמי, אבל הבעל מנגן עצמו השתהה לרגע, ואז אמר בשקט "המנגינות השמחות כבר נעלמו לי מזמן". החבורה הצוהלת נמלכה והמשיכה בדרכה, אבל בחורה בהירה אחת בסריג ורוד הרצינה פתאום, נתפרדה מדבוקתה, התיישבה על המדרכה לצדו ואמרה "אז תנגן לי משהו מהעומקים של הלב שלך".

הבחור שישב באישון לילה על המדרגות שיורדות מרחוב הצבי לרחוב יפו ודיבר בטלפון, מיטלטליו פזורים סביבו, ולפתע נשא קולו בבכיה "שתדעי, שתדעי, שאף אחד לא יאהב אותך כמוני".

היהודי השובב ברחוב אגריפס מול השוק. טלית קטן של צמר, בלויה ומוכתמת, מעל חולצתו; מקטורנו מהוה ופתוח למחצה. זקנו ופיאותיו לבנים. רק עין אחת לו וזיק ממזרי מאד בוער בה. לידו עומדת אשתו, מחזיקה עגלת קניות עמוסה. ממבטה העייף ניכר שהיא בעלת ניסיון ארוך שנים עם בעלה התכשיט. התכשיט, מצדו, מנסה שוב ושוב לבוא בדברים עם שתי עלמות חן שהתיישבו לסעוד בשולחן ליד, והיא, מצדה, קוראת לו שיעזוב אותן כבר ויחזור לעמוד לידה. "היא מקנאה לי", הוא אומר להן, קורץ בעינו האחת וחוזר לסורו. כך כמה וכמה פעמים וזעמה כבר הולך ותופח. "מה יש, אני אוהב את כל עם ישראל, גם הבנים וגם הבנות", הוא מצטדק בפניה, ואז, רגע לפני הפיצוץ, מוצא סולם יצירתי מאד לרדת בעזרתו מהעץ. "מחילה מכבודכן", הוא שב ופונה אל שתי העלמות, מצביע על גברתן אקראי במעיל עור שחור שצעד לכיווננו, "מחילה מכבודכן, אבל פשוט המאפיה בדיוק באה לחסל אותי, אז אני חייב להיעלם עכשיו", ואז נותן יד לאשתו ואומר לה "יאללה קנאית שלי, בואי נברח מפה מהר".

הצליין הקוריאני בויה דולורוזה עם הצלב הגדול על גבו. כל כך היה מכוֵון בסילודין מיט הייליגע גוישע כוונעס, עד שנתבלבל וסטה ממסלול הייסורים לאיזו סמטה צדדית. וכשהעמדתי אותו על טעותו יכולתי לראות בחוש ממש כיצד עמלים גלגלי השיניים בתוככי ראשו להכריע בסוגיה האם יוכל להמשיך ממקום טעותו או שמא נפסלה לו כל הצעדה והוא צריך, יחד עם הצלב עשרה קילו שעל גבו, לחזור אחר כבוד על עקבותיו להתחיל את הכל מהתחלה.

הברסלבר המתוק שרקד בעיזוז עם חבריו ברחבה שבין התחנה המרכזית לרכבת הקלה, ואז, כשעמדתי ברמזור, איגף אותי מעורפי, תחב לתוך ידי את הפיתקא קדישא וצעק לי באוזן "יאללה שניגאל כבר!!!". וואלה מתאים לי אש להיגאל, אמרתי לו, אני בפנים.

מעורב ירושלמי, סתיו 2021, מקבץ ב'

הנזיר הרוסי כביר הגוף ברחוב שלומציון המלכה שנקרעה לו הגומיה של הקוקו מתחת לכובע הכמרים השחור, ובתנועות גמלוניות ונבוכות ניסה לאסוף איכשהו את שיערו הארוך. וילדה בצמה ארוכה וסרפן ג'ינס שישבה עם משפחתה בקפה קדוש ניגשה אליו ונתנה לו גומיה משלה. הנזיר בחן לרגע את הגומיה הוורודה, חייך חיוך גדול מתחת לזקן, ואז התכופף מלוא קומתו אל הילדה והצמיד את שתי כפות ידיו זו לזו בתנועת תודה.

הבחור שעמד על המדרכה בצומת אהליאב-ירמיהו, היכן שנהגי האוטובוסים שיוצאים מהתחנה המרכזית מסובבים את ההגה הגדול שמאלה לכיוון היציאה מהעיר, ובכל פעם שאוטובוס חדש החל את הפניה הביט בריכוז בנהג וסובב הגה דמיוני גדול בין ידיו.

הנערה שדילגה אל חברותיה במדרחוב וצהלה "הוא קנה לי פלאפל! הוא קנה לי פלאפל!". וכשאחת החברות שאלה אותה אם המחזר ידע גם לבקש מהמוכר לשים בפיתה את מה שהיא אוהבת - סבבה על עומדה, פתחה את הפיתה, בחנה בחון היטב את תכולתה, נאנחה ואמרה, ספק לחברותיה ספק לעצמה, "אוי ואבוי לי, הכל בדיוק הפוך", ותוך שניה נצטהלה שוב "אבל לא אכפת לי! הוא קנה לי פלאפל! הוא קנה לי פלאפל!".

הלום הקרב השדוף, אפור שיער ופרוע זקן, לבוש חולצת גולני ירוקה צהובה, קעקועים בכחול דהוי מכסים את כל זרועותיו ומבטו תהום חשיכה, שהסתובב בכניסה לתחנה המרכזית ושאל את העוברים והשבים אם הם יודעים במקרה איפה זה ההסעות ללבנון.

מוכר השווארמה שקיבל במאור פנים ובחיוך גדול את האישה המבוגרת בבגדים המרופטים ואמר "הנה כבר מגיעה המנה הרגילה גיברת חנה". וכשנתן לה את המנה העטופה והיא שאלה בשקט אם הוא זוכר לרשום לה, ענה "בטח גיברת חנה איזו שאלה. רושם, רושם, כמו בכל יום, הנה תראי", ואז הוציא עט וקשקש תנועת רישום על משטח העבודה המתכתי שנחבא מעיניה, מאחורי הסלטים. עיניי ראו ולא זר.

שני הברסלברים הצעירים שבאו עם שולחן מתקפל לפתוח בסטת נ-נח ליד דוכן הפיס בכניסה לשוק הפתוח במחניודה ואז בעל הדוכן פצח בצעקות רמות שלא יעזו להקים את הבסטה ליד הדוכן שלו כי זה מבריח לו לקוחות. ואחרי שנסוגו אחורנית סינן לי אחד מהם "תראה מה זה בלבלות של יהודי. רבי נחמן היה סוגר לו כבר היום את הפרנסה לכל החודש וההוא אומר לנו לזוז".

הנער והנערה, אולי בני עשרים אולי פחות, שעמדו ממש צמוד אלי בקרון הרכבת הקלה העמוס להתפקע. והיא נטלה את ידו ושמה על בטנה ואמרה "מרגיש"? והוא ענה "איך מרגיש? עוד לא עבר חודש". והיא אמרה "אני יודעת, מרגיש?" והוא חייך ואמר "מרגיש, מרגיש". והיא שאלה "אתה לא פוחד?" והוא ענה "פוחד, בטח שפוחד". אז מה נעשה, שאלה. והוא הביט בעיניים טובות אל תוך עיניה ואמר "נראה לי שנפחד ביחד".

מעורב ירושלמי, סתיו 2021, מקבץ א'

האיש המבוגר ברכבת הקלה שידע רק לנבוח, כנראה סוג של תסמונת טורט חריפה, ונבח לעברי איזה חצי דקה עד שהבנתי שנפלו לי המפתחות כשהוצאתי את הרב-קו ורק הוא שם לב לכך וניסה לומר לי. וכשהודיתי לו בחום חייך ונבח נביחה קצרה, אבל בטח התכוון לומר "בכיף גבר".

הסקסופוניסטית בכיכר ציון, שבשיא הטבעיות עברה מסאמר טיים של אלה פיצג'רלד לניגון ארבע בבות של האדמו"ר הזקן מחב"ד והזכירה לי את הדיסקים האקלקטיים שהייתי מכין פעם, שיהיו לי ברכב.

חבורת הנערות והנערים שהתקבצה מסביב לפסנתר במדרחוב והפסנתרן אמר "בואו נשיר את 'מה אתה רוצה ממני' של חנן בן ארי ובכל פעם נעלה סולם". ובסולם הרביעי או החמישי כולם כבר התפקעו מצחוק ורק הבחור השחום והצנום שעמד ליד הפסנתר המשיך לשיר בכוונה ודמעות זלגו מעיניו.

האיש במחנה יהודה שרץ בשוק הפתוח עם משטח סופגניות ענק על כתפו ואז נתקל במישהו והמשטח עף וכל הסופגניות התפזרו על האספלט והוא כרע ברך בייאוש בטבור מפלתן ואז הרים עיניו אל השמיים וצרח "שׁוּף!!! שׁוּף!!! שׁוּף!!!".

האיש הזקן שישב לידי על הספסל בכיכר באוהל משה והביט נכחו בשתיקה ולפתע פנה אלי ואמר לי "אשתי נפטרה לפני חודשיים ואני כל כך מתגעגע אליה. אולי יש לך איזה רעיון בשבילי מה אני יכול לעשות שלא יכאב לי ככה?".

הפועל הערבי בבנין החדש שבונים בפינת אגריפס קינג ג'ורג' (או בירושלמית - המלך קינג ג'ורג') שכיבה לפתע את מערבל הבטון הרועש וכשמנהל העבודה החל לצעוק עליו מה לעזאזל הוא עושה החווה בידו כלפי פועל שעמד בצד חגור גארטל והתפלל מנחה ואמר "תגיד לי, אתה לא רואה שהוא מתפלל?".

הכלה שבאה להצטלם בבוסתן הספרדי בנחלאות עם חברותיה הצוהלות וצעקה באושר "אני כל כך רוצה לברך את כל מי שנמצא פה!". ואז רצה אלי בשמלתה הארוכה הלבנה ואמרה "אפשר אולי לברך אותך?" ולפני שהספקתי לענות סמכה את ידיה על ראשי מבלי געת ובירכה אותי דקה ארוכה.

העמדה של שון העצוב

תמיד כשיש לי מעט זמן אחרי פגישות עבודה או סידורים בצפון הגולן, אני עולה להר בנטל לשטוף קצת את הנפש. ביום של ראות טובה מרחיב הנוף מפסגתו את הלב. במזרח, מוצב האו"ם ומאחוריו קונייטרה הישנה, זו שהסורים בחרו להשאירה בחורבנה כ"סמל נצחי לתוקפנות הישראלית". בדרום, שורות הגפנים הנטועות לאורך עיקול הכביש שמצפון לאנדרטת כוח נתי, הולכות ומזהיבות בימי ראשית הסתיו, ומולן, נקודה קטנה של אבן שחורה, פסל נדיה כהן הצופה אל פני סוריה, ילדיה נחבאים מאחורי גבה והיא עומדת ומחכה לאלי בעלה שישוב. במערב קיבוץ מרום גולן ממעוף הציפור. ובצפון החרמון השגיב, אפור וקירח, נטול אדרתו הלבנה.

בעמדה המזרחית של התל עומדים שני חיילים אירים מכוח שמירת השלום של האו"ם. עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה החזיקו חיילי הכוח את המוצב שעל הגבול, אבל כשהתחיל הבלגאן החליטו שעם כל הכבוד לשמירת השלום האזורי, שלומם האישי מעניין אותם טיפ טיפה יותר, ונסוגו מגמה אחורנית, אל קו התילים של הגולן הישראלי.
את האו"מניקים מכוח השלום אני רואה לפעמים גם בתור בסניף הבנק בקצרין, תמיד בארשת טרודה ומתוחה. אני מניח שענייני משכורות, חשבונות וכספים מדאיגים אנשים מכל העולם במידה שווה מאד.

בניגוד לחיילים הנפאלים שאיישו את העמדה בביקורי הקודם, שהיו מבוגרים וחמורי סבר, החיילים האירים מהיום הם צעירים ושטותניקים. אני מברך אותם לשלום והם נענים לי בלבביות ומיד מפנים לי מקום בעמדה. "אני איאן וזה קולין, נעים מאד". אני מביט מזרחה, אל העמק המוריק, ושואל אותם מה המשימה שהוגדרה להם. קולין מפהק פיהוק גדול. "הו, זה פשוט מאד, מיסטר, לשמור על כל העצים בגזרה, שלא יזוזו ושלא יעשו בעיות. אתה הרי יודע איך עצים אוהבים לעשות בעיות לפעמים". אני מחייך, תוהה איך הם לא מתחרפנים, ואיאן משיב לי שכל זמן שהסמל משוכנע שבמימיות שלהם יש מים ולא בירה הכל בסדר, ואז קורץ קריצה שאינה משתמעת לשני פנים.

בתעלה הצפונית לכיוון החרמון אני רואה חייל נוסף, בגבו אלינו. לא הכרתי את העמדה הזו, אני אומר. נכון, אומר איאן, היא לא היתה פה קודם. המצאנו אותה בשביל שון העצוב וזו העמדה שלו עכשיו.
הרמתי את עצמי אל דופן התעלה, התיישבתי על שק חול וביקשתי הסבר.

דִ'יס אִיז פּוּר שׁוֹן, הצביע איאן על החייל שבעמדה הצפונית, ולפני חודש נשבר לו הלב. עכשיו, כמו שאתה רואה אותו כזה ז'לוב, שון יש לו לב של ציפור קטנה. מאז שזה קרה לו הוא לא ממש איתנו, אבל הסמל שלנו, בגלל שהוא לא בנאדם, ממשיך לחפש אותו ולסנג'ר אותו ולרדת לחייו. מה נסגר איתך, חתיכת אידיוט? אתה לא מבין שהבחור נשבר לו הלב?

עזוב, הפטיר קולין, כדי להבין איך זה מרגיש צריך שיאהבו אותך קודם, ואני די בטוח שאת הסמל שלנו אף אחת לא אהבה אף פעם. כן, הנהן איאן, טיפוס בלתי אהיב בעליל. עכשיו אני, המשיך בלהט, אני בכלל הייתי קובע חוק שמי שנשבר לו הלב צריך לקבל גימ"לים לפחות לחודש, אבל אף אחד לא שואל אותי כידוע, אז כדי להרחיק את הסמל מהגב של שון סיפרנו למפקד שלנו כמה סיפורים יפים על האיומים מהגזרה הצפונית שהתצפית שלנו לא מכסה מפה, קיבלנו עוד עמדה על ההר, והיא רק של שון עכשיו. וככה הוא הוא יושב כל היום מול ההר ושותק. הרי כמו שאנחנו שומרים על העצים צריך גם מישהו שישמור על ההר, לא? איאן שירבב את ראשו אל מחוץ לעמדה וצעק בחיבה "שון, היי שון! אתה מקפיד לבדוק כל כמה דקות שההר לא זז? לדעתי אתה לא ערני מספיק והוא עושה לך קונצים". שון שתק. אפילו לא הסתובב. מסכן, נאנח קולין, אבל כאן הוא יכול לפחות להתאבל בשקט.

משהו חמר בי. נפרדתי לשלום משני הג'ינג'ים העליזים, ירדתי מהסוללה ונכנסתי לקופי ענן, בית הקפה החביב שעל פסגת ההר. בקופי ענן מוכרים על הדלפק כדורי שוקולד גדולים ומשובחים. ביקשתי מהמוכר לארוז לי ארבעה. במחשבה של רגע לקחתי מפית, כתבתי עליה "Tomorrow is a new day", קיפלתי והכנסתי לקופסת הקרטון.
עליתי לסוללה הצפונית וניגשתי אל העמדה של שון העצוב. שון, אולי החייל הענק ביותר שראיתי מעודי, נשא אלי עיניים מופתעות, הולם הכאב משתקף אלי ממבטו כצל שחור.
הנחתי את הקופסה עם כדורי השוקולד על דופן העמדה, טפחתי על שכמו, ואז הסתובבתי והלכתי בלי לומר מילה.

שלום כהן ומלחמתו בטחנת הרוח

 

אתמול, בט' בחשוון, כך קראתי בעיתון, חל יום הולדתו ה-237 של מונטיפיורי, ומשום מקום נזכרתי לפתע איך כילדים הגענו פעם לטחנת הקמח במשכנות שאננים וראינו בחור שדוף בג'ינס דהוי וחולצת טריקו מהוהה, עיניו שחורות ובוערות, סובב מכל הכיוונים את הטחנה הנעולה ובגדול פשוט מנסה לפרוץ לתוכה בדרכים שונות ומשונות. לזמן מה הבטנו משועשעים בניסיונות הפריצה הגמלוניים שלו, שכן חרף היותנו רכים בשנים כבר היינו מנוסים מספיק כדי להתענג על שלל המשוגעים שעירנו האהובה בזקה בנדיבות רבה על שגרת חיינו. לבסוף מישהו מאיתנו הרהיב עוז ושאל אותו לפשר מעשיו.

הבחור עצר באחת, כאילו רק חיכה להישאל. ברוב פאתוס ובהטעמה ביקש מכולנו להתאסף סביבו, ואז עלה על עמודון אבן, הוציא שטר מרוט של שקל מכיס מכנסיו, הצביע על דמותו של מונטיפיורי שעל השטר ופצח בנאום חוצב להבות על כמה זה לא ייתכן ובלתי נסבל ולא יעלה על הדעת שעומדת לה טחנת קמח יפה כל כך בלב ירושלים אבל כנפיה אף פעם לא נעות, וכמה צער בטח יש לאדון מונטיפיורי בקבר שלו בגלל זה, ושיספרו למישהו אחר שאי אפשר לתקן את זה, ושהוא פנה אלף פעמים לעירייה והתחנן שרק יתנו לו להיכנס והוא מסדר את זה צ'יק צ'אק אבל אף אחד שם לא סופר אותו, ואיך לא השאירו לו ברירה אלא לקחת את העניינים לידיים "ממש כמו שאתם רואים".

הנואם סקר בעיניים בוחנות את קהל מאזיניו הצעיר, מנסה לזהות ניצני זעזוע מתבקשים, ומשהללו בוששו לבוא ספק כפיו בייאוש, ירד מהעמודון וחזר להקיף כחתול את הטחנה. לאחר עוד כמה דקות של ניסיונות עקרים בעט בתסכול בחיפוי האבן והוסיף קללה עסיסית. "השם שלי שלום כהן ואני עוד יחזור להנה והכנפיים האלה יזוזו בסוף, ימות העולם!!", צעק אל שמי ירושלים האפורים והשותקים, ואז ניתר ונעלם בין השיחים.

אין לי דרך לזכור בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבירור שהמרכבה של מונטיפיורי עמדה אז באכסנייתה הישנה, מאחורי סורגי מתכת, ולא בכלוב זכוכית מחוסמת כמו היום. משמע, סיפורנו התרחש לפני שמצית אלמוני העלה אותה באש בשנת 1986, ועד היום אני מסתפק שמא היה זה שלום כהן - האיש שהגדיר מחדש את הביטוי "נלחם בטחנות רוח" - שמרוב ייאוש ותסכול, או אולי בניסיון כושל למשוך תשומת לב למאבקו חסר הפשרות, שילח אש במרכבה המהודרת. אבל אין לי באמת שום דרך לדעת את זה.

היום, כשאני מכיר קצת יותר את ההיסטוריה שלה, אני יודע שאין סיכוי בעולם שכנפי הנוי הדקורטיביות שהודבקו לטחנה לאחר מלחמת ששת הימים היו זזות מילימטר גם אם שלום היה מקבל כרטיס חופשי חודשי אל תוככי קרביה. ובינינו, גם הכנפיים המקוריות מהמאה ה-19 לא זזו יותר מדי - ככה זה כשאתה בונה טחנת רוח במקום מסוים בלי לבדוק אם יש בו מספיק, ובכן, רוח - ואפילו וולפנזון, הטוחן שקנה אותה, התייאש לבסוף ועבר לטחון קמח בעזרת בעלי חיים שמתייצבים כל בוקר לעבודה ומחתימים כרטיס, ולא דופקים ברז מתי שמתחשק כמו הרוח הירושלמית הסוררת, נעדרת מוסר העבודה האלמנטרי.

ושמועה שמעתי שבשנים האחרונות שופצה הטחנה מחדש ושוחזרו כנפיה המקוריות. ומדי פעם, כך גולה לאוזני מכלי ראשון, הן אפילו נעות ממש. ומכוח הסימפטיה המולדת והעקבית שאני רוחש למשוגעי עירי, אני מקווה ששלום כהן, שצריך להיות היום כבן 60 לפחות, עוד מסתובב כאן בינינו ועודכן בהתפתחויות המסעירות אודות הטחנה אהובת נפשו ואולי אף בא לצפות במו עיניו בהתגשמות חזונו, ולבו התרחב ונמלא ונפשו מצאה מנוחה.
"ואף על פי כן - נוע תנוע".