ימי לבנון: במקום בו תחרוש המחרשה

מוצב כרכום, הגזרה המערבית, 1997.

ביקורת רפואה אוגדתית מגלה שבציוד הכוננות במוצב חסר ארגז נוזלים לפי התקן החדש. מי טרח לעדכן את עבדכם, חובש המוצב, בעצם קיומו של התקן החדש? אף אחד, כמובן. האם העובדה הזניחה הזו עזרה לי לא לקבל 35 יום ריתוק? קדחת עזרה. במילון צה"ל, תחת ההגדרה "תסמונת הש.ג." תוכלו למצוא תמונה שלי אחרי המשפט, יוצא ממשרד הסמח"ט אבל וחפוי ראש.

קצין ארגון הרפואה של החטיבה, שהבין שחטפתי על לא עוול בכפי, ארגן לי להעביר חלק מהריתוק בתאג"ד החטיבתי. חדר נורמלי, ארבע מיטות וטלוויזיה, שק"ם, מכולת ביישוב הקרוב. צימר לכל דבר.

אבל ביום ארור אחד קוטעת הקפצה את אווירת הנופש. התנגשות חזיתית בין רכב משפחתי לסמיטריילר על כביש הצפון, כמה קילומטרים מערבית למפקדת החטיבה.

על הכביש אבא וילד פצועים קל. אמא פצועה קשה אך בהכרה מלאה. ילדה קטנה עם פגיעת ראש. בפגיעות ראש חשוב מאד לשמור על קשר עם הפצוע. אני שואל את האמא לשמה של הילדה. היא עונה לי, ואז, בתוך כאבי התופת מתחילה לזעוק שם אחר, גם הוא של ילדה, שוב ושוב ושוב. לא הבנתי. שיערתי שאולי התבלבלה תחת אשדות הכאב וההלם.

כמו בפגיעות ראש, מצבה של הילדה מתעתע. לרגעים נראה שתשרוד את הפציעה, אבל ההידרדרות המהירה כבר אורבת לנו מעבר לפינה. אנו נותנים את כל מה שיש לנו. מסוק מגיע ומפנה אותה לרמב"ם. מעט מאוחר יותר הולמות החדשות הקשות כצור. נכשלנו. הקטנה איננה. למן אותו יום נורא ועד היום תשוב לבקר בשחורים שבחלומותיי.

למחרת, בעיתון, מגיעה כמו בוקס לבטן התשובה לשאלת שני השמות מאמש. בת נוספת היתה למשפחה שהתנפצה אמש על הסמיטריילר ואת שמה זעקה האם הפצועה על הכביש שוב ושוב ללא חשך. היא נהרגה כמה שנים קודם לכן מפגיעת קטיושה כששיחקה בחצר הבית במושב שעל הגבול.
לפעמים אלוהים קופץ מעל הפופיק של עצמו...

בבית הכנסת של זרעית בליל שבת חורפי אחד סיפר לי בדמעות אדם מבוגר על שכניו למושב, איש ואישה צעירים שחזרו לביתם משמחה משפחתית, ספגו פגיעה ישירה של רקטת נ"ט ממארב מחבלים שחצו את הגבול ונהרגו במקום. בטרמפ שתפסתי פעם בצומת כח סיפרה לי הנהגת בקול חנוק על הפיגוע באוטובוס התלמידים בו נסעה כילדה סמוך לאביבים, שרודף אותה כצל שחור כל חייה.

עשרות עשרות אזרחים נפלו ביישובי גבול לבנון. אחינו, לוחמים על אזרחי, שלחמו לצדנו שכם אל שכם: אנו שומרים על הגבול מצדו האחד, והם, מצדו האחר, משרטטים את תוואו בלהבי מחרשותיהם וביסודות ביתם ובשגרת חייהם ובקברים הרעננים שכרו באדמתם.
נשים וגברים, זקנים וילדים רכים. לוחמים.

המילים הללו מוקדשות להם.