והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 3 במאי 2020

ימי לבנון: על הניסים



ניסים הטבח ולבנון לא היו חברים טובים, בלשון המעטה.
ניסים לא אהב חוקים, ובלבנון היו לא מעט כאלה. את המתפסים של ה-M16 הארוך שלו, למשל, החליט ניסים לעטוף הרמטית באיזולירבנד שחור. עד היום לא לגמרי ברור לי למה. כולנו הזהרנו אותו חזור והזהר שזה חונק את הגזים ושבסוף יתפוצץ לו הנשק בידיים, אבל הבחור אהב את ההברקה העיצובית שלו אהבה עזה ומשונה וסרב להיפרד ממנה.
מה שמביא אותנו לנקודה השניה. ניסים היה יורה כמו עז עיוורת עם פרקינסון. מדי פעם היינו מארגנים מטווח מאולתר מול סוללת עפר סמוכה למוצב. כל אחד היה מציב לעצמו על הסוללה בקבוקים ופחיות בסגנון חופשי. מניסים ביקשו "רק תפגע בסוללה, עיוני. לא צריך יותר" ובכל זאת הבנאדם הצליח לפספס כל כדור וכדור. מחסניות שלמות היו שורקות להן בכיף מקנה הנשק שלו גבוה מעל סוללת העפר בדרכן אל יעד לא נודע.
ניסים גם לא אהב צפיפות, ובלבנון היינו ישנים כמו סרדינים על מיטות שלוש קומות לכל אורך החד"ב. בנוסף לשלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, הרעימו נחירותיו של ניסים כמו חדר מכונות של סטי"ל. הלוחמים המותשים ניסו בתחילה כל פטנט אפשרי, ולבסוף החלו פשוט לזרוק עליו נעליים כדי שישנה תנוחה. מילא נעליים קלות, את אלה הגולגולת האנושית עוד יכולה לספוג איכשהו, אלא שניסים האומלל הגריל מיטה דווקא בחד"ב של השריונרים.
אבל מה ששבר את גב הגמל היו היציאות הביתה. טבחים הלוא עושים שבוע-שבוע, תנאי שירות שיסודתו בהררי קודש ואין לגעת בו כמלוא נימה. אבל הקולגות של ניסים לא ששו במיוחד לעלות ללבנון והאחרון נטחן בהחלפות כמה פעמים יותר מדי, עד שנמאס לו סופית וחגיגית.
לשיחה עמי, חובש המוצב, הגיע ניסים חמוש בשופרא דשופרא של האספקה שעלתה למוצב באותו בוקר, כמחווה של רצון טוב. שמע חובשוס, שח לי ובעיניו הייאוש הטמיר, לא באה לי טוב לבנון. מה אני צריך לעשות כדי לרדת מפה? הסרתי את המכסה מעוד מילקי ונאנחתי. שמע חבּיבּי, שחתי לו בכנות, האמת שחוץ מלחטוף כדור או רסיס אין הרבה מה לעשות. השטיקים הרגילים מהארץ לא ממש עובדים כאן. מצד שני, אם תמשיך עם הקטע של האיזולירבנד על המתפסים יכול מאד להיות שתרד מפה, אבל אני לא יכול להתחייב לגבי מצב הצבירה.
ניסים לא התייאש. יום יום חזר אלי עם רעיונות חדשים, כל אחד הזוי ומופרך מקודמו. כמה עוד נשאר לך פה, אמרתי לו לבסוף, כמה חודשים? בוא פשוט תעבור את זה כמו גבר וזהו. כמו גבר קאטלק, נהם ניסים במרירות, ואז יכולתי כמעט לשמוע בחוש את זמזום נורת האאוריקה שנדלקה אי שם במעמקי ראשו. הפוך גוטה, אמר לבסוף במבט צופן סוד, אני באמת אהיה גבר וככה גם ארד מפה.
בלילה נטל ניסים את הסכין הגדולה של השניצלים, נתן כפיס עץ גדול בפיו ודפק לעצמו חתך נאה ועמוק מאד בגב היד, מהפרק ועד למרפק. כפיס העץ נטחן לאבק בין שיניו, אבל הבחור לא הוציא הגה מפיו שעה שפילט לעצמו את הזרוע כמו קרפיון לשבת.
למחרת, על סיפון הספארי, נופף לי ניסים יד חבושה לשלום. "כמו גבר ועל הרגליים!", הכריז בתרועת ניצחון. נופפתי לו בחזרה ואז פניתי למטבח, לקחתי את הסכין הגדולה והחבאתי אותה עמוק בתוך ארגזי החבישה בנאפ"ל. אם יתחשק למחליף של ניסים להכין שניצלים לצהריים הוא יצטרך לדבר איתי קודם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה