ימי לבנון: הסוטול של איציק

כרכום, 1997. לילה.
משחק קלפים סוער בחד"ב. כרגיל, מישהו שיחק אותה, מישהו אכל אותה, ושני המישהואים לא חלקו דעה משותפת באשר להשתלשלות האירועים. אלא שהפעם קוטעים את הויכוח הרגיל צרורות ירי ארוכים מכיוון העמדה הצפונית. רגע שקט אחד של עיבוד מידע, ובמשנהו כולם עפים לעמדות כפגזים הנורים מלוע תותח. אני רץ לנאפ"ל, שבדיוק עבר ממסדרון החד"ב האפלולי לחדר האוכל המבוטן שקיבלנו חדש מהניילונים (חדר האוכל הקודם, אם במקרה הסתקרנתם, היה פריקינג מכולה, מעוטרת יפה יפה מכל עבריה בחורים שקדחו בה הרסיסים הלוהטים של הפצמ"רים).

בחדר האוכל אור הפלורוסנטים לבן בוהק. לך תדע מה יביא לפתחי האירוע הזה. פורס את כל האלונקות, פינת קשים פינת בינוניים פינת קלים. בחייאת אלוהים תן להיות מובטל הפעם.

אחרי זמן שנראה כנצח מגיע בטיסה לחדר האוכל, כיוסיין בולט בסרבל שיריון, התותחן של אחד מצוותי המגחים. לא ממש הספקתי להכיר אותו, הגיע כמחליף רק לפני יומיים. לצורך הסיפור נקרא לו איציק. אחריו, במקומות 2-5, מגיעים, מתנשפים, ארבעת נושאי האלונקה שלו.

הנה עוד סצנת לבנון הזויה בשבילכם. איציק מקיף את חלל חדר האוכל בריצת משוכות, מחזיק את זרועו האחת בידו האחרת. טס במהירות האור. אחריו, כושלים, ארבעת האלונקאים ועבדכם, מנסים להבריך אותו ארצה ולהבין מה לעזאזל קורה פה. בסיבוב החמישי אני מצליח להשיג את האצן ולאחוז בכתפיו. שני אלונקאים אוחזים ברגליו ועוזרים לי להשכיב אותו על אחת האלונקות בנאפ"ל. מה מתברר? בלחץ ההקפצה נתפסה לאיציק היד בצידוד הצריח או בסדן התותח והפכה לגוש כחול-סגול וחסר צורה בעליל. בודק דופק. יש, אין חסימה. חבישה, קיבוע והיידה לארץ, אבל מה עושים עם הכאבים? קודם הם גרמו לאומלל לשבור שיא אולימפי במשוכות ספסלים, עכשיו הם מקפיצים אותו על האלונקה כמו לברק על מחבת.

מוכנית אני שולף מכיס החולצה את ערכת המורפיום הקדושה, זו שלאבד אותה מזכה אותך בחודשיים פרימיום בכלא ארבע. מכין סירטה אחת בכל יד. מבין ערפילי הכאב איציק עוד מצליח להבחין במחטים השלופות ומנסה למנוע ממני להפגיש בינן לבין בשרו העדין, ממלמל משהו על פחד ממחטים. לא, באמת עכשיו? הופה תראה ציפור, אני אומר לו, מצביע על תקרת הבטון, ואז דופק לו שתי סירטות מלאות, אחת בכל ירך.

איציק תופס סוטול עמוק תוך חצי דקה. אני באמת צריך לדגום את המורפיום הזה פעם. יאללה, חובש, מקבע, מדווח והופה לאביר שלגון. והנה, בפתח האביר, צרה חדשה. הכיפה של איציק הלכה לאיבוד ובלי כיפה הוא לא מוכן להתפנות. בחישוב רווח-הפסד מהיר אני מוריד את הכיפה מראשי, מצמיד לו אותה יפה יפה עם הסיכה, נותן לו נשיקה על הלחי ומברך אותו לשלום. אבל חברה שלי סרגה לי אותה, הוא מוחה נמרצות מבעד לענני הסוטול הוורדרדים. גם את זאת חברה שלי סרגה לי, סיננתי, וזה עוד יעלה לי ביוקר, אז עכשיו עוף לי סוף סוף מהעיניים ותהיה לי בריא, שחמורוב.

ארבע הערות לסיום:

1. החברה לקחה ברוח טובה (שלי, לא יודע לגבי הבחורה של איציק).

2. הכיפה מעולם לא נמצאה (איציק, אם אתה קורא את זה תדע שחיפשתי מלאן).

3. בלהט האירוע נעלמו שתי סירטות המורפיום הריקות, מה שכמעט ושלח אותי לחודשיים פרימיום בכלא ארבע בכל זאת. בסוף חמקתי מזה איכשהו.

4. הצרורות? הורידו חזיר בר או שניים. או אולי שרקו מעל שונרא, חתול הבית הערס שלנו. או אולי סתם כיסחו איזה שיח שזז מהר מדי ברוח. מחבלים, בכל אופן, לא היו שם באותו לילה.