***
לפני
כמה ימים ראיתי את "בופור" עם הגדולים שלי. רציתי לנסות להעביר להם איך
זה מרגיש להילחם עם אויב שלעולם אינך רואה, להחזיק קו מול אורב הסמוי מן העין.
תכלס קצת הרסתי להם את הצפיה, כל חצי דקה נדרך, צועק "בול! בול ככה היה
גם אצלנו! אתם מבינים?! בול!"
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.
***
בשרשור
תגובות לפוסט שכתבתי בקבוצה מתברר לי שדוד, חברי מהתיכון, עלה לכרכום בדיוק
כשירדתי משם. הוא סיפר לי שבשמירות, מול ירוק משכר ביום ובתוך ערפל שחור בלילה,
היה שר ניגונים חסידיים מבית סבא כדי להרוג את הזמן (שיטה מוצלחת הרבה יותר, אגב,
מזו שפיתחתי אני באותן עמדות עצמן: גילוף בעץ. לא לגמרי ברור מה חשבתי לעצמי, אבל
כבר ביצירה הראשונה גילפתי את האצבע שלי בצורה הזו שהייתי צריך לדפוק תחבושת-אישית
כוננות מהאפוד כדי לתקן את הנזקים).
***
סבא
של דוד, שרגא פייבל דופלט, הסתתר בבלגיה בזמן המלחמה. כשמלשין בלגי איים לחשוף את
מחבואו חנק אותו למוות בידיים חשופות. אחרי המלחמה שב הביתה, העיף מבט קצר בהפיכה
שהשאירו השכנים הגויים בהעדרו כשניסו לשווא למצוא את היהלומים מהעסק המשפחתי, ואז
חשף את המחבוא שבקיר, הוציא את היהלומים שחיכו לשובו וחזר לסחור בהם עוד באותו
שבוע. מאז עבד ושתק, עבד ושתק. רק ניגוני חצר רוז'ין של בית אבא נבעו מחדרי לבו
ופרצו את סגור פיו.
***
בצורה
שאין לי שום דרך להסביר, הכל התחבר לי בראש למין פסיפס יהודי אחד. רוז'ין וכרכום,
המלחמה ללא שם שלנו ושרידי המלחמה ההיא. סבא שר מבין חומות שתיקתו באנטוורפן, נכדו
שר בעמדה המבוטנת בלבנון, "רַבְרְבִין עוֹבְדָךְ וְתַקִּיפִין, מָכֵךְ
רָמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין, לוּ יִחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין, לָא יֵעֹל
גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָא". כמה יופי טמון בבריח הדורות הזה. כמה הדר,
כמה ערגה וכיסופים.
***
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.
"לְמקְדְּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, אֲתַר דִי בֵהּ
יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין, וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין,
בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה