הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק שני (ואחרון לבינתיים)

"להאיר לרבים - במקומות האפלים":
פורים תשנ"ו, שיעור ב', ממש לפני גיוס. היינו אמורים ללכת לקרוא מגילה ולשמח במרכז קליטה כלשהו, ואז היכו החדשות: פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר.
למרבה הצער, פיגועים קשים לא היו ענין זר בתקופה ההיא, אבל הפיגוע הזה פשוט גמר אותי. את כולנו. אולי היה זה מספר הילדים הגבוה בין הקרבנות; אולי המכה האכזרית אל החוֹמש בערב חג, בעיצומן של השמחה וההתרגשות ברחובות. לא יכולתי לנשום.
ברגיל לא הייתי מרואי פני הרב ביחידות. ידעתי שיש לו מספיק עומס גם בלי השאלות שלי, ומצד האמת גם לא היה לי צורך כלשהו שעלה כדי הטרחתו. אבל באותו יום, ממש לפני הנסיעה למרכז הקליטה, חרגתי ממנהגי ובאתי אליו, פשוט כדי לבקש חיזוק. לא ידעתי איך אוכל לשמח אחרים כשכולי כבוי ורצוץ.
והרב ניחם וחיזק אותי דקות ארוכות במילים עמוקות וחמות, כמנהגו הטוב. קמתי ונסעתי.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי באותו ערב עם עשרות הילדים המתוקים שהמתינו לנו בציפייה גדולה במרכז הקליטה. משהו עם המחזָה, או אולי משחק תפקידים סביב סיפור המגילה. אבל אני זוכר שהחלטתי להתעלות מתחושת השבר שאפפה אותי, שנטלתי את מושכות ההפעלה ונתתי את כל מה שהיה לי, שזו היתה הצלחה גדולה ושהילדים היו בשמיים.
מאיפה הבאת את זה, שאל אותי אחר כך חבר יקר שידע איך התרסקתי קודם. שתקתי. אם אתה קורא את השורות הללו, עכשיו אתה יודע מאיפה.

הידד במעלה:
חזי המתרחב כשהייתי רואה את הרב מגיע לשטח; למחנות הקיץ ולסמינריונים ולשבתות ארגון, מחליף במכונית את חולצתו המכופתרת לחולצה התכולה עם השרוכים הכחולים וסמל בני עקיבא על החזה, והולך לדבר עם החניכים והמדריכים בכל מקום שנתבקש, כאחד מהם.
ואיך אמרתי לעצמי בגאווה (ואני בכלל עזראי שערק): הוא ראש הישיבה שלי, האיש הזה.

תאריך עברי:
הרב תמיד עודד אותנו להשתמש בתאריך העברי, לא רק בראשי מכתבים או מסמכים אלא גם בטפסים רשמיים ואפילו בשיקים בנקאיים. "למה לא, בעצם?", הכריז, "הנה, אני כותב תאריך עברי על שיקים מאז ומתמיד ומעולם לא חזר לי שיק!", ואז הוסיף בקריצה מחויכת "לפחות לא מהסיבה הזו".

קומזיץ:
לפני הגיוס אנחנו עורכים קומזיץ גדול לכל בני השיעור (בתקופה ההיא גדלנו לכדי עשרות רבות).
מדורה גדולה ליד הפנימיה החדשה, גיטרות, שירים ותפוחי אדמה בנייר כסף.
הרב, כבר אז כבן ששים וחמש שנים, מגיע לכבדנו בנוכחותו, יושב איתנו בשיא הטבעיות על האדמה, מתכבד בקרטושקעס, נותן קולו בשיר ולקינוח מעביר לנו שיעור על השיר "אני ואתה נשנה את העולם".

הנני:
נקודה בה נוכחנו כבר במהלך החודשים הראשונים שלנו בישיבה:
הרב לא אומר לא.
לאף אחד.
אף פעם.
זו אינה מליצה אלא אמת פשוטה. קודם ישיב בחיוב, ואז ייתן למזכיר ולנהג לשבור את הראש איך להכניס את כל התחייבויותיו אל סד זמנים נתון של עשרים וארבע שעות. בינינו לבין עצמנו היינו צוחקים שעמי, נהגו הנאמן, עובר השתלמויות מקצועיות במסלולי הגראנד פרי ושבקרביה של הפיג'ו 405 שלו הותקן קרוב לוודאי מנוע סילון תקני.
חתונות של תלמידים, שמחות של בוגרים, הלוויות וניחומים (להבדיל), עזרה ליחידים, עזרה למשפחות, ייעוץ, הכוונה, תמיכה, כתף, חסד, צדקה, ביקורי חיילים, צרכי ציבור, צרכי יישוב, צרכי ישיבה, גיור לאומי, פסקי הלכה. חברותא עם תלמיד שביקש.
דין אחד לשועי ארץ ולאחרון התלמידים: הנני.

כי זה כל האדם:
לב לב לב לב לב אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.
זו כל עצמוּת הרב כולה, ואידך פירושא הוא.
על לוח המודעות בכניסה לבית המדרש בישיבה תלה אמש מישהו דף A4 עם מילה אחת מודפסת באותיות גדולות ושחורות לכל רוחבו.
מילה אחת. כל התחושות כולן.
"יַתְמוּת".

הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק ראשון

"תסלחו לי על הביטוי":
מידות טובות לרוב למדתי מהרב ומאורחותיו. אחת מהן - לשון נקייה.
הרב הקפיד מאד על נקיות לשונו. אינספור פעמים יכולנו לשמוע אותו אומר בטבעיות גמורה משפטים כמו "הרי זה ממש, תסלחו לי על הביטוי, נורא ואיום".

תשומת לב:
פעם ביקש ממני מכר קרוב, בחור שהחיים לא הקלו עמו, לקשר בינו לבין הרב ועשיתי כן. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. מאז, בכל פעם שהייתי פוגש ברב בשמחות ובאירועים, גם שנים רבות אחרי שקמתי מספסלי הישיבה, היה קודם כל דורש בשלומי ואז מוסיף ושואל "ומה שלום הבחור הפלוני ההוא?". מעולם לא שכח.

מילתא דבדיחותא:
הרב היה מתבל את שיעוריו בבדיחות (לעתים רק יושבי השורות הראשונות היו מצליחים לשמוע את הבדיחה וצחוקם היה מעביר אחורנית גלי הדף סקרניים לאורך השורות "מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר??").
בדיחה אהובה עליו, שבעיניי גם משקפת יפה את סלידתו מענייני כבוד:
שני רבנים תקועים בפקק תנועה בלונדון.
בשלב כלשהו השוטר מסמן להם לנסוע ואומר לרב שעל ההגה "go on, go on".
קדימה, אומר הרב השני לחברו, למה אתה לא מתקדם? הוא אמר לך לנסוע.
הוא לא דיבר אלי, ענה הנהג, אני הגוֹאוֹן הגוֹדוֹל.

בית מדרש:
הגולנצ'יקים בשיעור שלי קיבלו מתישהו בשירותם הצבאי משימת לוקסוס, ללוות אנשי שב"כ מיחידה 504 במכוניות מרצדס אזרחיות בתוך לבנון. בתקופת המשימה שיכנו אותם במלון צפון בקריית שמונה. מעין עולם הבא. בעגה הצבאית קוראים לתקופת זוּלה כמו זו בשם שאיננו בשפה נקייה, אשר אצלנו הבני"שים עבר גיור לחומרא והפך ל"בית מדרש".
יום אחד מגיע הרב לבקר, נכנס לבית הכנסת היפה של מלון צפון, שהחבר'ה הפכו לישיבה זוטא, מביט סביב, פורש ידיו ואומר "פששששששש, איזה ב-י-ת מ-ד-ר-ש יש לכם פה".
(הוא כמובן לא התחיל להבין - עוד ביטוי שלו, אגב - למה כולם מולו מחניקים צחוק כבוש. אני בטוח שגם לו היו מסבירים לו לא היה מבין. כה נקיה היתה דעתו).

פורים:
פורים תשנ"ה, הראשון בישיבה. הולכים לקבל את פני הרב בביתו. הוא לבוש באקישטע חסידי ושטריימל (שהולמים אותו מאד) מניף את ידיו באוויר, אחת מהן אוחזת בקבוק יין גדול, והשמחה מתחילה.
שלושה שבועות לפני כן איבדנו חבר קרוב בתאונת דרכים קשה, ובפורים, דווקא בתוך שמחת החג, שב הכאב הנורא, צף ועלה.
גם בתוך המעגלים הסוערים והשמחה המדבקת ידע הרב לתמרן בין אחריותו כלפי מאות תלמידי הישיבה האחרים לבין הצורך לשבת איתנו על שפת השבר. אלבום התמונות שלי מלא בתמונות שלו מחבק אותנו, כואבים ודומעים, קרוב קרוב אליו בטבור המעגל.

בנין עדי עד:
הרב ערך את החופות של כולנו. מאות מאות תלמידיו. כל שהיינו צריכים לעשות מצדנו הוא לעדכן את המזכיר שלו בתאריך, וזהו.
אני זוכר חופה אחת שהתקיימה בחוץ, כמנהג אחינו בני עדות אשכנז. גשם זירזף, נספג בבד הקטיפה של החופה, התנקז לו אל טבורה, בדיוק באמצע של המגן דוד, ומשם זלג כטל חרמון היישר על קודקודו של הרב. הרב, מצדו, לא נע ולא זע ממקום עומדו. כשהוא הולך ומסתפג, המשיך את החופה כרגיל, עד לברכה החותמת שהיתה שגורה בפיו עבור כל זוג וזוג:
יהי רצון, שימלא הקב"ה כל משאלות לבכם לטובה
יהי רצון, שיהא ביתכם בניין עדי עד.

אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו: הרב דרוקמן זצ"ל

ביום רביעי, כ"ט בטבת תשנ"ד, שרר ערפל כבד בהרי ירושלים. כשחזר האלוף נחמיה תמרי, אלוף פיקוד המרכז, מתחקיר בטחוני - נקלע מסוקו למצוקה בשל הראות הלקויה, הסתבך בכבלי חשמל והתרסק על מגרש המסדרים של הפיקוד. כל נוסעי המסוק נספו.
זה היה היום השני של שבוע הישיבה שלי (שבוע בו שוהים תלמידי ישיבות תיכוניות/תיכונים דתיים בישיבות בהן הם שוקלים ללמוד בעתיד) בישיבת ההסדר אור-עציון. הלילה לא היה משהו, בהתחשב בכך שישנתי על מזרון לרוחב רצפת חדר פנימייה בעל שמונה מיטות, אבל החוויה המפוקפקת ההיא התמסמסה נוכח ההתרגשות שבהשתתפות בשיעורו של ראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן.

את קירות חדר השיעורים בבית ראש הישיבה כיסו ספריות ממסד ועד טפחות, והספרים שגדשו אותן היו עמוסי סימניות. התלמידים, ואני בתוכם, ישבו צפופים ודחוקים, אחזו מחברות ועטים והמתינו.
באיחור של כמה דקות נכנס הרב לחדר, עיניו אדומות ולחות. לא הבנו מה קרה. ידענו על האסון בפיקוד מרכז אך איש לא חשב לקשר זאת לרב או לשיעור. הרב פתח את פיו וניסה לדבר אך לא הצליח. "הלא תדעו", אמר לאחר כמה דקות בקול מרוסק לתלמידים ההמומים שישבו מולו, "הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הרב, וכדרכן של היכרויות ראשונות - הותירה בי חותם עמוק. באותו ערב חורפי בחדר השיעורים, כמו גם בפעמים רבות לאחר מכן, כתלמידים מן המניין, יכולנו לחוש בעוצמה את לבו הטוב פועם למולנו, חם ושופע, כן ורגיש, ללא כל קליפה של אגו או מחיצת בושה.
שנותיי בישיבה, ודאי אלו שבאו אחריהן, חידדו הבדלים רבים בתפיסת עולמי אל מול זו שלו, אך אהבתי הגדולה לרבי נותרה בעינה, לא תלויה בדבר. הוא ערך את הקידושין בחתונתי, הקשיב בסבלנות לשאלותיי ודרש בחום בשלומי ובשלום הקרובים לי כל אימת שפגש בי - גם שנים לאחר שקמתי מספסלי בית המדרש.

גם ראשי ישיבה נערצים ואהובים הם בני אדם, וגם הם טועים. כשהכשילו, להבנתי, לבו הטוב - מעולם לא חששתי לומר זאת, ובפעם אחת גם הייתי בין יוזמי וכותבי מכתב מחאה שיועד אליו לאחר החלטה מסוימת שיצאה מאתו. לא ראיתי שום סתירה בין אהבה לביקורת. כאב לי מאד כשראיתי בוגרים אחרים נוקטים מילים קשות כנגדו או משמיטים את תוארו. חלקי מעולם לא היה עמהם.

שלום לעפרך, מרן ראש הישיבה, מורי ורבי האהוב והטוב. מורי בחכמה ורבי במידות טובות. כמה נכון וראוי לקרוא עליך את המילים ששמעתי מפיך כשראיתיך לראשונה, לפני עשרים ותשע שנים.
הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל.

בתמונה: רב ותלמידו.

...

לידי בטיילת תל אביב זוג צעיר עם עגלת תינוק, מרוטים ועייפים כמו טנקיסטים אחרי פריסת זחל. מדובר, זיהיתי מיד, בסיבוב ההרדמה הקדוש, זה שהררי הררים של שפיות הדעת תלויים בו. מבחינת הזוג הטרוט, זאת היה לי ברור מאד, בטל העולם ובטל שאונו ובטלו בריותיו ועצר מהלכו, ורק דבר אחד קיים ועומד בו כרגע, תמצית הכוסף אליה עורגת כל ישותם: שנת היורש.

אלא שהיורש, מצדו, החליט דווקא לקום, כי למה לא בעצם, ונשא קולו בבכיה רמה. האם הצעירה הרימה עיניים מבוהלות אל בעלה, לאמור "מוצץ! עכשיו!!". המוצץ, מצדו, כדרך בני מינו הנבזיים, התחכם להיעלם לו דווקא כשגורל הלילה כולו מונח היה על כף המאזניים, לשבט או לחסד. הגבר, אימת הלילה הלבן נושפת בעורפו, פשוט התיישב כמות שהוא על רצפת הטיילת, לקח את תיק הצד של אשתו, ניער בפראות את כל תכולתו על הרצפה והחל לנבור בה נואשות. סוף דבר, המוצץ נמצא, התינוק נרדם, להורים שלום (לפחות בינתיים).

כל הזמן הזה התבוננתי בהם מהצד בהזדהות של אמת, ואז גם נזכרתי בפעם ההיא שלא הצלחנו למצוא בכל הבית ולו מוצץ אחד לרפואה מבין שלל מוצצי הבכורה. השעה היתה הרבה אחרי חצות הליל. היה ברור לשנינו כי יעלו עשבים בלחיינו לפני שהיורשת תירדם ללא הפקק האנושי הטמיר ונעלם. הבטנו זה בזו ללא מילים, בינינו זורחת ועולה הבנה בהירה מאד: כל שנותר לנו עכשיו הוא המוצא האחרון, זה שלאחריו הייאוש המוחלט. המצדה של הפתרונות. המוצץ שבגן.

הגן בקיבוץ שבו גרנו היה בית חד קומתי בשיפולי הדשא הגדול. לא בדיוק שוד הכספת הגדול בבנק המרכזי של שווייץ. גררתי כיסא קטן מחצר המשחקים, נכנסתי חלק דרך החלון, קטפתי את המוצץ המיוחל מתא החיתולים של שליטת הלילה ובאתי לקפוץ חזרה מהחלון הביתה; אל השינה, אל הגאולה.
עד היום אינני יודע מה בדיוק גרם לאזעקה שהצלחתי לא להפעיל בהלוך להיזכר להזדעק בחזור. אבל, ייאמר לזכותה, כי לאחר שכבר נזכרה למלא את חובתה - ללא ספק נתנה עבודה יפה. תוך שניה וחצי כבר האיר עלי איש ניידת הביטחון של הקיבוץ, נפיל בעל שפם אדירים, בפנסו האימתני.

ישוב בבושת פנים על אדן החלון, כיאה למי שנכשל כישלון חרוץ בבוחן בסיסי שלב א' בקורס פורצים, רגל בפנים רגל בחוץ, סוככתי על עיניי מול הסנוורים שהיכו בי, הרמתי לאט לאט את שתי ידיי באוויר, ואז נופפתי מעדנות במוצץ הארור אנה ואנה. שומר הלילה, מצדו, הבליע חיוך גדול, סב על עמדו, צעד אל ארון החשמל, ניתק את האזעקה, רעם "לילה טוב, גבר", נכנס לרכבו המהבהב כחלחלות ונסע לדרכו בלי לומר מילה.

שתי החרבות של ישועה לוי

על הספסל הארוך בקרון הרכבת הקלה ישב איש כבד גוף עם כיפת בד מהוהה ומשקפיים שחורים עבי מסגרת. הוא ברך את כל אנשי הקרון בבוקר טוב ואז קינח בפרץ צחוק ארוך ועז. כך שוב ושוב. מה יש? תצחקו גם אתם, סנט במשובה בנוסעים, כמה שיותר יותר טוב.
רבים מנמעני ברכתו נבוכו, הסיטו מבט. אני דווקא אהבתי והחזרתי חיוך גדול. האיש, מצדו, נענה בהתלהבות, פינה לי מקום לידו ואז שאל, אתה לא יודע מי אני?
לא, עניתי, האמת שלא.
אני ישועה לוי הפייטן, הכריז, לא מכיר? עושה חתונות, בר מצוות, שבתות, מה שאתה רק רוצה. הנה, קח טעימה:
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִשְׂמַח מֹשֶׁהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶה (ישועה מגלה באיחור ניכר שבחר בסולם גבוה מדי ועובר לפלצט נואש).
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶאֶאֶלְקוֹ

מישהו בקהל השבוי שבקרון החל לרטון בקול נוכח ההופעה הבלתי צפויה. מה קרה? כולה טעימה, הצטדק ישועה לעומתו, אפילו ל"ומה נתת לו" לא הגעתי.
אני מצטער, שב ופנה אלי, נעצור כאן. בעיות עם הקהל כמו שאתה רואה, וחוץ מזה אני גם צריך לרדת. נמשיך בפעם אחרת.
גם אני צריך לרדת, אמרתי, הכל בסדר. בפעם אחרת.

ירדנו שנינו בתחנה המרכזית. כשעמדתי ברמזור חשתי טפיחה על שכמי. זה היה ישועה.
תודה שהקשבת לי, אמר, ואני לא באמת פייטן אמיתי. סתם אמרתי.
אתה שר יפה מאד, אמרתי, ומהלב. וזה מה שחשוב.
ישועה הביט בי בהשתאות. אתה חושב? הרבה אנשים לועגים עליי, גם על הצחוק וגם על השירים, אבל שתדע לך שאלה שתי החרבות שלי ואיתן אני נלחם בחושך, אחת בכל יד, כמו דוד המלך, ושאם לא היה לי את החרבות האלה - הוא כבר היה מנצח אותי ממזמן. ובכל זאת, הנה, ראית, לא כולם אוהבים. אתה חושב שאני צריך להפסיק?
לא, עניתי, מה פתאום. אל תפסיק. אל תפסיק אף פעם. 

מג'די מוּד

לכל שבת יש מוצאי שבת, וכל טיול שלכת מרהיב עין ומרחיב לבב באצבע הגליל (רוצו, תיכף נגמר) הלוא מוכרח הוא להסתיים בפיתולי כביש 91 המטפס מגשר בנות יעקב מזרחה, הביתה.
מה יש בכביש הזה שמושך אליו שבעים וחמישה אחוז מכלל מובילי הטנקים בארץ - באמת שנשגב ממני, אבל כש(שוב) מצאנו את עצמנו משתרכים מאחורי מוביל אשר כזה במשך כמעט חצי שעה במהירות של חשופית בהנגאובר, ממש רגע לפני שהתחלתי לאבד את זה רשמית וחגיגית, נזכרתי בשיעור שקיבלתי לפני קצת יותר משמונה שנים, חייכתי ונכנסתי למג'די מוּד.

בצוק איתן היינו מגויסים בצו שמונה חודש וחצי עגול, כי גם אחרי שכבר נגמר המבצע עוד העז הגדוד המחליף לטחון אותנו בשמירה. ביום השחרור הייתי גמור וחבוט כערבה בהושענא רבה ורק רציתי הביתה. אחד הקצינים בימ"ח זרק משהו על מוביל טנקים שאמור להעלות בשעות הקרובות טנק של הגדוד לאיזו משימת אימון בגולן, ושאל בגיחוך אם ארצה לתפוס איתו טרמפ ליממה הקרובהם. צחוק צחוק, אבל הייתי כל כך מותש ועייף שכבר לא היה אכפת לי מכלום. זה עם גלגלים? זה נוסע? אני בפנים. 50 קמ"ש ומעלה זה לפריבילגים.

כששאלתי את מג'די הנהג אם זה בסדר מצדו שאצטרף אליו הוא נדהם לרגע, אך במשנהו ננסכה כל ישותו עוז ותעצומות נוכח העובדה שמישהו אשכרה ביקש מרצונו החופשי לתפוס טרמפ על המוביל שלו. נרגש כחתן ביום חופתו פתח לכבודי ברוב טקס ורתת את דלת הענק של מושב האורחים, פינה בעסק גדול מקום של כבוד לצ'ימידן המאובק שלי על הספסל האחורי של קבינת האדירים שלו, ואז עלה והתיישב לצדי במושב הנהג בעיניים נוצצות כמו ילד בטיול שנתי לאילת.
מאחר ואני הייתי במצב צבירה היכן שהוא על הסקאלה שבין נוזלי לגז, ומאחר ובן שיחי העולץ הפגין מצדו מאתיים וארבעים כוחות סוס של מרץ וחדוות עלומים - מכאן ואילך ניתנת רשות הדיבור (בראשי פרקים ובקיצור הכרחי) למג'די, האיש ותפלצת הפלדה.

פינוקים:
ברוך הבא למוביל שלי, עיוני. משום מה אנשים חושבים שזה עונש לנסוע איתי ולכן אף אחד לא עושה את זה, אבל זאת בעיה שלהם, לא שלי. הם אולי לא יודעים מה הם מפסידים אבל אתה תיכף תדע. ועכשיו, כנס למג'די מוּד, תתרווח לך בכיף במושב, פתח את המקרר פה לידך וקח לך משם מה שאתה רוצה. יש לך פה לפחות חמישה סוגי סנדביצ'ים. חטיפים ומשקאות כמה שבא לך, כיד המלך. נו, אז מה אתה אומר? פתאום לבלות הרבה זמן בממלכה של מג'די לא נשמע כמו רעיון כל כך גרוע, אה? ככה זה בכל נסיעה אצלי. את זה תספר לחברים שלך אחר כך.

נתונים:
תשמע, הטריילר שלי לבד זה 20 טון. הטנק מאחורה עוד שבעים, וזה אם הוא לא בזיווד מלא. תשעים טון, ותראה שרוב הזמן אנחנו דווקא במהירות ממש אחלה (אני מציץ על לוח המחוונים. 30 קמ"ש) ואתה צריך לראות איך אני דוהר כשאין לי טנק מאחורה. אם הייתי רוצה גם פרייבטים הייתי יכול לעקוף! למה, מישהו יכול על המנוע של הדבר הזה? רק מה, צריך להיזהר איתו. בכל זאת, זה לא קאיה פיקנטו.

ילדות:
מגיל שלוש ידעתי שאני הולך להיות נהג של מוביל טנקים. כל הילדים בכפר שיחקו עם מטוסים וטנקים וצוללות, רק אני העמסתי טנקים קטנים מפלסטיק על משאיות קטנים מפלסטיק. היה לי ביקוש גדול כי תכלס הייתי הילד היחיד במערך הלוגיסטי, אתה מבין? את כל השאר זה פחות עניין, אבל בלי המובילים צעצוע שלי איך הטנקים צעצוע שלהם היו מגיעים לרמפות, אה? אז הנה, אתה רואה, הכל נשאר בדיוק אותו דבר. שכן שלי שהיה משחק איתי הוא היום סמג"ד בשריון, בטח יום אחד יהיה המח"ט שלכם, ואני פה על המוביל, בדיוק כמו אז. וואלה, לפעמים החיים יותר פשוטים ממה שנראה.

עליות:
כולם אומרים לנו שבעליות אנחנו לא זזים. אני אומר הפוך, תראה איזה משקל אני סוחב ועדיין מביא אותה יפה חזק ואלגנטי, ואפילו במהירות סבירה לגמרי. מה, לא ככה? (אני מביט לרגע החוצה דרך החלון הגדול. אם הייתי יורד עכשיו מהטריילר והולך לצדו ברגל בקצב של טיול שבת אחרי הצ'ולענט - סיכוי טוב שהייתי עוקף אותו).
בעליות, כל איפה שיש שול אני יורד לשול, ואיפה שאין אני מפרגן סימונים לנהגים שמאחוריי, אם הם יכולים לעקוף או לא. אז תעשה לי טובה, חובשוס, בפעם הבאה שתשמע מישהו מקלל אותנו, בשקט או בקול, תגיד לו שאנחנו עם הנהגים האחרים, לא נגדם, טוב? לא יפה לומר עלינו ככה.

מג'די מוּד:
תשמע חובשוס, המדינה הזאת - כמה קטנה ככה צפופה. לא צריך לסחוב טנק על הגב כדי לזחול על הכביש ב-20 קמ"ש. עכשיו, תן לי להגיד לך משהו. אולי עשרים אחוז מהפעמים אנשים באמת ממהרים לאיזשהו מקום ונדפקים מהפקק, או ממני. אבל שמונים אחוז סתם מתעצבנים. העוד עשר עשרים שלושים דקות האלה לא ישנו להם שום דבר חשוב ביום שלהם, בטח לא בחיים שלהם. ואני אומר, במקום להתעצבן, כנסו למג'די-מוּד. תהנו מהלאט, תסתכלו החוצה - בזהירות, כן? - ותראו דברים שלא הייתם רואים אחרת. שימו שיר טוב במערכת, תתרווחו קצת במושב, תחזיקו יד לאישה, תאכלו משהו קטן. בקיצור, כנסו לקצב של סוס ועגלה, מה קרה? הרי במדינה הזאת כולנו מתרוצצים כל היום כמו עכברים על גלגל. אז הנה, קיבלתם הזדמנות, תהנו מהלאט. זה כמו השבת של הכביש. מג'די מוּד זה ה-דבר אחי, אתה עוד תודה לי על זה. ועכשיו פתח ת'מקרר וקח לך טעמי. 

...

 

לאחרונה יצא לי להגיע כמה וכמה פעמים לדלפק גבינות אחד בסופרמרקט מסוים בשעה מסוימת.
לא מדובר בעניין סודי או מסעיר במיוחד. פשוט יצא שיש שם מבצע כדאי למדי ומתמשך למדי על גבינה מסוימת (רמז: אנחנו חצי איטלקים) שעפה אצלנו בבית כמו לחמניות של אנג'ל בשבע בבוקר, כך שבדרך הביתה מהעבודה, בשעת ערב מאוחרת, אני משתדל לסור לשם ולקנות ממנה כהנה וכהנה בגבולות המבצע.
ובאמת לקח אולי פעמיים או שלוש עד שהגברת מהגבינות קלטה את הרפטטיביות שבעניין ופנתה לחתוך עבורי את גבינת חלומותיי בלי לומר מילה. אבל הגברת מהגבינות היא לא הגיבורה היחידה של הסיפור הזה...

כבר בביקורי הראשון או השני הבחנתי בשרת של הסופר, מזוקן וגדל מידות, עם כובע בייסבול מהוה לראשו, מבצע תמרונים עדינים וזהירים - מהסוג שחסידים מושבעים של אהבה לא יכולים בשום פנים לטעות בהם - לכיוון דוכן הגבינות. עד מהרה הבהיק המעבר הסמוך לדוכן כמבואת ארמון ווינזדור, והויטרינה התעשייתית של מקרר הגבינות זהרה כיהלום שבטבור כתר המלכה.

עקב בצד אגודל, כגשושית גדולה ומסורבלת של כיסופים, צמצם השרת אט אט את המרחק בינו לבין משאת לבו מדוכן הגבינות. מיום ליום הלכו מעגלי מכונת הניקיון שלו והצטמצמו עוד ועוד סביב היעד, עד שבאחד מביקוריי האחרונים כבר מצאתי את הגברת מהגבינות מספרת למחזרה בתנועות ידיים גדולות ובצבעים עזים אודות הרגלי הטעימה המפותחים של לקוחה אחת מהעיירה, אשר לא הותירה גבינה אחת בדוכן שלא ביקשה לדגום אך בסוף תמיד נטשה ברגע האמת וחזרה לבגוד עם הבשרים של הקצב מהדוכן ליד. צחוק עמוק ומתגלגל התפרץ ממעמקי חזהו הרחב של השרת, ואילו הגברת מהגבינות הסתפקה בחיוך דק ועדין, כיאה לליידי אמיתית, אך עיניה נצצו.

וכשהגעתי שוב לפני יומיים, ממש רגע לפני שהסופר נסגר, מצאתי אותם ישובים על שני שרפרפים קטנים בפינת הדוכן; השרת, מחויך ועצום עיניים, פער את פיו, והגברת מהגבינות הניחה חתיכות קטנות של גבינה על לשונו לזיהוי - ללא ספק מבחן האהבה הגדול של מוכרות הגבינה שבכל הזמנים.
עמדתי שם כמה שניות, חוכך האם להפר את קסמו של הרגע רק בגלל כמה פרוסות של מוצרלה מעושנת במבצע, ולבסוף סבתי על עמדי, הלכתי למקרר הגדול שממול ולקחתי לאבּנה עם שמן זית.

בקופה שאלה אותי הקופאית למה אני מחייך ככה. "סתם", עניתי לה, "מחייך לחיי האהבה". "א-נו טוב, בטח שלחיי האהבה", צחקה, מרימה כוסית דמיונית בתנועה לאה של סוף משמרת, " באמת איפה היינו בלי אהבה, תגיד לי". לרגע סחף הרהור מחויך את תודעתה, ובמשנהו ננערה ואמרה "א-נו טוב, אז אתה רוצה שקית?".

(איור: לקסיקה)

הזקן והסוס

עצי הזית מימין לכביש המטפס מעמק החולה אל הגולן מתנועעים ברוח במופע מתחלף של ירוק וכסוף. מולם מתמרק מפל סער לקראת אשדות המים האדירות שתשאגנה בקרוב בינות למצוקיו ומזמין אותנו לבוא שוב עוד מעט כדי לחזות בו במלוא תפארתו.
שביל עפר מסתעף מהכביש אל עבר עין פית.

עין פית היה כפר סורי עלווי עשיר על צלע הרמה, צופה על פני העמק והרי נפתלי. במלחמת ששת הימים נכבש בידי חטיבה 8 (גילוי נאות: עבדכם מילואימניק גאה בחטיבה) במסגרת הקרב הקשה לכיבוש מוצבי קלע וזעורה, ננטש וחרב.
הבתים שמורים יחסית, ועושרו של הכפר עודנו ניכר לעין. על מרפסתו החרבה של אחד מהם תצפית רומנטית סמי-סודית ומושלמת על השקיעה הבוערת היורדת כשמיכה על אצבע הגליל והרי נפתלי.
המעיין של הכפר, זה שהעניק לו את שמו, הוא בעיניי אחד המעיינות היפים בגולן. מימיו, קפואים וצלולים כקריסטל, מפכים בתוך מבנה מקורה בעל כיפה גדולה, וסביבו עצי תאנה ושיחי פטל לרוב.

ליד המעיין סוס זקן וכחוש. זו כבר פעם שניה שאני נתקל בתופעה המכוערת הזו. אנשים מבין תושבי הכפרים בסביבה שולחים סוסים זקנים אל מותם בעין פית, ללא כל מזון, טיפול או מחסה.
המטיילת טובת הלב שאיתי מוציאה מיד את שק התפוחים שהבאנו עמנו מהדוכן במפל סער ופורסת את תוכנו למרגלות הסוס הזקן. הוא טורף אותם ברעבתנות, אבל זה רחוק מלהספיק.

טנדר חבוט מיטלטל בדרך העפר וחונה ברחבת המעיין. סב ונכדו יוצאים ממנו, פורקים ערימות מספוא ועורכים אותן סביב מקום עומדו של הסוס. העברית של הנכד טובה והוא מספר לי בעיניים מושפלות לאדמה כי מי שהביא לפה את הסוס הזקן הוא אביו, וכי הסוס הוא של סבו, אבי אמו, שהגיע איתו בטנדר. הסב, מסתבר, ניסה בכל כוחו להשאיר את הסוס בכפר, ומשעה שכשל במערכה מול חתנו - ביקש בחשאי מנכדו שייקחהו מדי יום אל סוסו האהוב מתחת לאפו של האב.

הנכד פנה אל המעיין כדי לשאוב מים אל השוקת המאולתרת, ואילו הסבא אימץ את ראשו של הסוס הזקן אל חיקו וליטף אותו ביד אוהבת. בזוויותיהן של ארבע העיניים הסמוכות זו לזו, שתיים גדולות ושתיים קטנות, תפחו אגלים עגולים, רוטטים.
הנכד סיים בינתיים את למלא את השוקת ועמד בסבלנות בצד. אחרי כמה דקות התקרב אל הסב וטפח בעדינות על שכמו לזרזו. הסב נישק את הסוס על מצחו, ואז פנה לרדת, כבד נפש וגוף, אל רחבת המעיין, נסמך לעתים על נכדו, והם נכנסו לטנדר ונסעו.

שלהי תשרי תשפ"ג: טסט במסעדה

הגשם הראשון שטף בלילה את האוויר והוא צלול ורענן. עוד מעט יבוא הירוק ויניס את החום-צהוב המשתרע כמרבד מלוא רוחב העין. בצדי הדרכים בחורי ישיבות בשחור ולבן, נעלי שבת ושקיות של סופר, מנסים לאצור עוד כמה חוויות לפני הישימון הגדול של זמן חורף.
שורות הגפנים מתחת להר בנטל, מול הפסל של נדיה כהן, כבר נצבעות בצבעים עזים של כתום ואדום. הסתיו מקדים את אותותיו השנה. לאורך ולרוחב המישורים הגדולים שמול עיניי טמונות פקעות של זיכרון וחמדה וגעגוע.

ליד אנדרטת כוח נתי מוצב טנק שוט צבוע כחדש, תגבורת לצריח הבודד שהיה מונח שם לפניו. אני שואל את נאדר, נהג הטריילר מביר אל מכסור שחונה בסמוך לטנק, אם השוט תפס טרמפ לכאן על הטריילר שלו, אבל נאדר צוחק ומסביר שהוא בכלל בעסקי שינוע של ציוד הנדסי כבד, ושאת הטנק הזקן בטח גרר לפה הצבא. כבישי צפון הגולן עוברים רמונט לפני שישוב החורף ויעשה בהם שמות, ונאדר מבסוט. יש הרבה פרנסה. גם טורבינות הענק שבזקה המדינה בנדיבות - יש שיאמרו גדולה מדי - במרחבי תל פארס ומבואות החרמונית מספקות למשאיות של נאדר ובניו בע"מ עבודה למכביר. כנפי הענק שלהן כבר מסתובבות ללא הפסק, חותכות את האויר הרחוץ בלהבי אדירים. בדרום מזרח נראות היטב הטורבינות הישנות מרכס בשנית, שיצאו בינתיים לפנסיה, ועומדות, דוממות ונכלמות בכתום ולבן, על פסגת הר בני רסן.

כוח נתי נאסף בחיפזון, זעיר פה זעיר שם, מטנקיסטים ששבו בבהילות מחו"ל, והצטרף להבקעה אל הגולן הסורי. המודיעין אמר שכביש קוניטרה דמשק יהיה פנוי מכוחות סורים משמעותיים. אז אמר. ראשית דיממו עליו חטיבות המילואים 179 ו-679 ואז תרם גם כוח נתי את חלקו לסאת הדמים של פתיחת הציר. זו אנדרטה חדשה, המאוחרת באנדרטאות הגולן, וכל פעם שאני מגיע אליה אני מגלה משהו חדש - כמו נתעורר בלוחמים הותיקים אחרי ארבעים שנה מין צורך עז ופתאומי להנציח, להציב יד ושם. שמות הנופלים חרותים על לבבות מתכת המשתלשלים מן השלט המרכזי "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", וכעת גם על שלטים קטנים לצד עצים צעירים שניטעו בשדרה אל מול אזור ההבקעה.

מעט אחרי אלרום משחקים ילדים על אנדרטת פלס"ר 7, שנמחקה בקרב מר בשדה עגבניות מזרחית לבוקעתא ביום הרביעי למלחמה. לפני כמה שנים מצא ילד בתוך הנגמ"ש שבטבור האנדרטה את הדיסקית של איציק מבורך, סמ"פ הפלס"ר, והעביר אותה למשפחתו. קראתי לא מזמן שמבורך היה אחד משלושה נופלים בשורות מתפללי בית הכנסת הטורקי הקטנטן שברחוב סמילנסקי בבאר שבע. "בית השיטה של בתי הכנסת", נכתב שם.

מימין משתרעות רצועות הגפנים המרהיבות על צלע רכס הבוסטר, עליהן הירוקים יוצרים ניגוד עז גוון עם הסלע האדום של הר חרמונית. בעברו האחר של ההר, בפתחת עמק הבכא, עודד אביגדור קהלני את חייליו במילים חמות ורכות, כאב הפונה אל ילדיו, להתגבר על הפחד המצמית ולשוב לרמפות שלהם, שכבר נתפסו על ידי גלי טנקי ה-T בירוק-צהוב, במהלך שיכריע את המערכה על צפון הגולן.

במשרד של מכון הרישוי במסעדה אני מתענג שוב על השלושת-רבעי-עברית-רבע-ערבית השגורה על פי המקומיים. "אל מזגן", "אל מדפסת", "אל חוּתמת"; תוהה בפעם האלף האם באמת לא קיימות בערבית מילים לעצמים הללו או שמא הן פשוט ידידותיות פחות ממקבילותיהן העבריות.
במסלול הבדיקה מריע ביאן "שפם הנפץ" ספדי בתשואות אחרי כל שלב בטסט שהרכב עובר. אני כבר רגיל אבל מחייך כל פעם מחדש. חאמד, אחיו של ביאן אשר על המשרד, שוב מופתע מכך שאני לא שותה קפה שחור. "הייתי בטוח שעבר לך", הוא מחייך, נוטל את ה"אל חוּתמת" שלו וחותם על הרישיון ברוב טקס.

בדרך חזור אני עוצר כמנהגי תמיד אצל סוהיל ומונה, חבריי שעל אם הדרך בבוקעתא. סוהיל פורס לי זיתים עזי טעם ותפוחים אדומים אדומים ישר מהמטע שלו ומחווה בגיחוך כלפי השלט החדש "I LOVE BUQATA" שתקעו לו מול הפרדס. אני שואל אם הוא זוכר את הקרבות המרים שהתחוללו סביב הכפר שלו במלחמה. בטח, הוא משיב, נכנסנו לבתים וחיכינו, מה עוד יכולנו לעשות?

כשנגמרה המלחמה הלכתי לשדה העגבניות ההוא, אמר. הכל עוד היה שם, הכלים השרופים והריח של העשן והדם ואבק השריפה. הסתובבתי והרגשתי כאילו האדמה כבר מיואשת מאיתנו, בני האדם, שמגיחים לרגע על פניה ויורים אחד על השני ובום בום ואש ופיצוצים ואז הכל נגמר וכולם חוזרים הביתה והכל נשאר בדיוק אותו דבר, חוץ מהבחורים הצעירים שנפלו אצלה בין הסלעים וכבר לא יגדלו ולא יתחתנו ולא יולידו ילדים ולא יבנו בית.
והאדמה אוספת אל חיקה את האפר ואת הדם ואת הזיעה עם הריח של הפחד, נאנחת אנחה עמוקה וחוזרת לשתיקתה.

שלהי תשרי תשפ"ג: הפתעת יומולדת

 

רצה העליון, ויום לאחר "אחרי החגים" אני חוגג יומולדת, בואכה השבת שאחריו, הלוא היא שבת בראשית - שבת בר המצווה שלי.
נמצאנו למדים, אפוא, ש"אחרי החגים" שלי מתחיל ביום ראשון שאחרי שבת בראשית, אבל לא תשמעו אותי מתלונן.

ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלי, שהקיפני בבני משפחה ובחברים מן המעלה היותר עליונה, והם מעתירים עלי אהבה וחגיגות הרבה למעלה מכפי כחי. ואיך זכיתי בכל אלה איני יודע, אולם כבעל הנס המכיר בניסו לבי אומר שירה והודיה על הטוב שנפל בחלקי.

ועוד כיוון העליון בדרכיו הנסתרות, שהחוויה העמוקה והמיוחדת ביותר מיום הולדתי דהשתא בטעות מקורה. אדם יקר מכל יקר הזמין עבורי כרטיסים להופעה, מיוחדת כפי טעמי, אולם בשגגה טעה בחודש אחד, ובהגיענו מצאנו שערים נעולים (שייפתחו ודאי בשעה טובה ומוצלחת בכ"ד בחשוון הבעל"ט).

ליד אולם ההופעות הנעול מצאנו בר הופעות חיות. ומאחר וכבר כיוונו לבותינו לכגון אלה, הציעה לנו מישהי מעובדי המקום להיכנס ולראות הופעה מיוחדת, לא שגרתית, של בחור עם שיתוק מוחין שייתן הופעת רוק מלאה עם ההרכב שלו.
קפיץ הסקרנות שלי נדרך באחת, ומה טוב שנדרך.

בחברה ובתקופה בהן גדלתי אנשים עם שיתוק מוחין מעולם לא היו בקדמת במה כלשהי. במקרה הטוב הם היו מאחור, ברקע. במקרה הפחות טוב הם הוסתרו, כפשוטו; נשלחו למוסדות ייעודיים וסגורים וחיו מחוץ לספקטרום החברתי של "האנשים הרגילים". מעולם, בכל ארבעים ושש שנותיי, לא ראיתי אדם עם שיתוק מוחין בפרונט של מיזם כלשהו.
עד לאותו ערב.

אנשים עם שיתוק מוחין מתקשים פעמים רבות בהגיית מילים, ולכן ליווה את ההופעה מיצג וידאו עם כתוביות של כל המילים כדי שייקַל עלינו, באי ההופעה, להבינן. הבחור עלה - רוקר אמיתי, אי אפשר לפספס - תפס את המיקרופון ונתן הופעה מלאה, בגבו ההרכב המהוקצע שלו. שיר אחרי שיר, שירים שכתב בעצמו, המשקפים את הקיום הפיזי השבור שמתווה המחלה - נותנים דרור גם לתסכול ולכעסים ולכאב, בלי עידון ובלי צנזורה; רוק צועק ובועט ונשכני, כמו שרוק צריך להיות.

וצפינו בהשתאות איך כל אנשי ההרכב - גיטריסט על-חלל ובסיסטית נהדרת ומתופף מצוין ועוד שני זמרי ליווי - מלווים את הבחור ומכוונים את עצמם כנגדו בתשומת לב ובפנים מאירות: הוא המוביל והם סביבו, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם שבחור עם שיתוק מוחין יהיה פרונט-מן של להקת רוק.
אור רך של טוּב ויופי החל נוגהַ באפלולית הבר, יורד על ראשינו כטל.

שיאה של ההופעה, בעיניי, היה הקאבר שביצע ההרכב ל"רקדן האוטומטי" של צביקה פיק ז"ל.
כדי לעזור לסולן לבצע את הריקוד עלו לבמה שתי רקדניות צעירות ומקסימות, ובמין טריו מופלא, כשהוא באמצען, יצרו ריקוד שבו הן מותחות את זרועותיו ואת רגליו בהרמוניה עם תנועותיהן, והנה הוא כבר רוקד איתן, נישא על כנפי גופיהן, קורא תיגר על כבלי גופו ויכול להם.

אין לי מילים לתאר כמה גאתה לי הנפש, כמה התרחב לי הלב, כמה אור וחסד נגהו סביבותיי, כמה נפלאים היו אנשים שעל הבמה ואלה שבקהל...
איך התקבצו, כראוי ללילה בו נולדתי, כל הכוכבים באופק האסטרלי שלי, והסתדרו בסדר מושלם; הופכים שגגה טכנית לברכה גדולה ומעניקים לי חוויה מפתיעה, מרוממת, שלא אשכח כל חיי.