ימי לבנון: שבור כנף

האביר-שלגון השרוף עמד בשיפולי מגרש החניה של החטיבה. קצין האג"ם הדגים בתנועות ידיים רחבות את כיוון השיגור ואת טווח המעוף ואת זווית הפגיעה של הפאגוט ברכב. "כאן הוא ישב", החווה בידו, "וכאן פגע הטיל".

האחים ניגשו והביטו מקרוב בשלדה המפוחמת, אבל היא נשארה מאחור, חצי גוף נוטה לעבר קצין האג"ם, שבינתיים סיים את הסבריו ועמד לצד הרכב בראש מורכן, וחציו השני פונה אל השער. פה ולא פה. כמו רוצה רק לברוח מכאן, אל מציאות אחרת מזו שהציבה אותה מול רכב שחור וקרוע שבו, ביום אביבי בארץ זרה, נסע בנה הקטן את נסיעתו האחרונה.

"זווית פגיעה", "מהירות שילוח", "ראש נפץ", "מונחה תיל". הקצין רק עשה את המוטל עליו, היא יודעת, אבל תכלס מה לה ולכל המושגים האלה. היא רק רוצה לדעת האם כאב לו, לילד שלה. האם סבל. האם הרגיש. האם פחד. האם קרא לה. האם הספיק לחשוב, ואם כן - על מה. רק את זה שיגידו לה. שהאחרים יתעסקו עם כל השאר.

בחלומות הוא בא אלי בדמות פרפר בלי כנף, אמרה לי פעם כשישבנו בסלון ביתה. אולי כך קל יותר לתודעה להתמודד. הכנף קרועה, הסבירה, אבל הוא חי. אני מלטפת את מקום הקריעה ובתנועות אצבע עדינות מסייעת לו להתייצב ולנוע מעט אנה ואנה.

אחר כך לקחה אותי לחדרו, פתחה את הארון ואמרה "תראה כמה בגדים. לא חראם? אתם באותה מידה. בבקשה תיקח, בבקשה. שלא ישבו פה סתם בתוך הארון. שיילבשו. שיתמלאו. שישמחו בהם".
לא לקחתי. לא הייתי מסוגל.

ימי לבנון: הצדעת ייעול

א.
אני לא יודע להצדיע.
מודה, משהו בסיפור הזה אף פעם לא עבד לי. זוית המרפק, מנח הזרוע, מפגש כף היד עם הראש. או, סביר יותר להניח, כולם יחד. ההצדעה שלי נראתה בגדול כמו מישהו שטופח על המצח אחרי שנזכר בעניין ממש חשוב שפרח מזכרונו. ללא ספק אסון חיילי בכל קנה מידה.
גור, המ"מ שלי בטירונות, היה ישיר מאד. ההצדעה שלך היא תקלה, פסק נחרצות, ובדעתי לטפל בה. פז המ"כ נשלח לאמן אותי שעה ארוכה מול הראי במקלחות. עזר כמו כוסות רוח למת.

יום אחד לפנות ערב ראיתי את גור מתקרב מרחוק. בטירונות, כידוע, מצדיעים לכל קצין חולף. סחבק, אמרתי לעצמי, יש לך מספיק זמן להתארגן על עצמך עד שהוא מגיע ולעשות את זה כמו שצריך לשם שינוי. סידרתי את הגלילון בהצלב ראוי, התמתחתי מלוא קומתי, נזכרתי בכל החוקים של פז מהאימונים מול הראי, נעמדתי מול המ"מ ונתתי את כל מה שהיה לי. גור הביט בהצדעה שלי במבט חומל, נאנח אנחה עמוקה וארוכה מאד, שאלפיים שנות גלות, חורבן, שמד, גזירות ופוגרומים הדהדו לכל אורכה, ואז אמר בלאות "יום שישי בערב עכשיו. נוהל שבת. לא מצדיעים בנוהל שבת".

ב.
שבת חיי-שרה, סתיו תשנ"ז. יפה ובהירה עד מאד. אני מסב לשולחן שבת עם בני משפחתי בשעה שהצרורות הארוכים נורים לעבר הצפון-מזרחית בכרכום. המגחים של גדוד עשת מזנקים לרמפות. חוליית הסאגר שאורבת להם משחילה לראשון בין תובה לצריח. המט"ק עף החוצה מההדף. התותחן נפצע קשה. ארז, הטען, סופג פגיעה אנושה. לחופ"ל שהחליף אותי לא נותר דבר לעשותו. "כסה אותו בשמיכה", אומר לו הרופא. חבריי מתאג"ד 300 מחזירים את ארז הביתה.

 ג.
קיץ 2008, מילואים קו צפון גולן. התאג"ד שלנו תופס כוננות במסעדה בחוות ג'ילבון. בשיחה עולצת מעל צלחות עמוסות כל טוב באוויר הקיצי הנעים מגלים רפי, נהג האביר-בולנס הותיק, ואני, שבן הדוד האהוב שנפל בלבנון הוא בעצם החבר מהמיטה ממול בחד"ב, שפיו חייך ועיניו שחקו ושיחתו נעמה ופניו האירו, עד שנגדע בצריח הטנק בשבת ההיא.
ואת מקום שיחת המילואימניקים העליזה תופסים באחת עורות מצטמררים ולבבות הולמים ודמעות חונקות בגרון.

ד.
חזרה לסתיו תשנ"ז. יום ראשון שאחרי. אני חוזר מהבית אבל בינתיים אין שיירות לכרכום. בזמן שאני ממתין בחטיבה צד אותי קצין משמר מזדמן לטובת צוות ההנחתה של הרמטכ"ל, שבא במסוקו לבחון את הטנק הפגוע. יאללה בכיף, אני אומר לעצמי, לנופף אנה ואנה בסטיקלייטים כתומים זו משימה לא מסובכת מדי ככלות הכל. אלא שהקצין מציב אותי מול פתח המסוק ומפיל דווקא עלי את ההצדעה הרשמית של המנחיתים. אחי, אני שח לו בתחינה, תן לי לנופף בסטיקלייטים המטופשים האלה גם בעוד תשע הנחתות מצדי, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה לראות אותי מצדיע לרמטכ"ל.
אלא שתחנוניי מעוררים בלב הקצין מין יצר חינוכי משונה. אתה תצדיע ותצדיע כמו גדול, הוא פוסק וחותם את דיני.

המסוק נוחת. הרמטכ"ל מגיח מולי מן הפתח. אני מתמתח ונותן את כל מה שיש לי. הרמטכ"ל מביט בי משועשע, פניו נעימות וטובות. הוא מבליע צחקוק סורר, מחייך חיוך רחב, משחרר אותי בהצדעה ומעניק לי טפיחה אבהית על השכם. קראו לו אמנון ליפקין שחק והשבת ימלאו שמונה שנים לפטירתו.