יום השואה תשע"ד: "האנשים"

כשדעאל, אחי הצעיר, כותב על האנשים הנעלמים מהבתים, אני יודע שהוא כותב על סבא שלנו, אורי.

כשהוא כותב על האנשים הנעלמים מהחשמליות, אני יודע שהוא כותב על סבתא שלנו, שרה.

כשהוא כותב על האנשים שהוחבאו, האנשים הדגים שהוצאו מהמים ונשמטו חזרה, אני יודע שהוא כותב על אבינו, שמשקל קברם הבלתי נראה של הוריו השרופים מרסק את עצמות כתפיו במשך כל חייו.

יום השואה תשע"ד: הרהורים

תחושה של מחנק. משהו כאן טיפה יורד מהפסים.

גם שעבוד מצרים היה סוג של שואה, אבל התורה מעגנת את זכרו לא בהנצחה נצחית של הסבל והקרבּנוּת, אלא בתיקון - בהנחלת מצוות כמו שבת המרבה חירות, כי בחושך לא נלחמים במקלות אלא באור.

האדם הסביר היה מצפה לתהליך הפוך. ה"לעולם לא עוד" והמטסים מעל שמי אושוויץ היו אולי הגיוניים בשנות החמישים או השישים. בשנות האלפיים, כאשר מדינת היהודים היא מעצמה אזורית שכל אויביה יחדיו אינם מגרדים את יכולותיה הצבאיות ואת עוצמות ההרס שהיא מחזיקה במחסניה - ניתן היה לצפות להתפתחות, להתבגרות, לשינוי פאזה. להבנה כי חלקה הראשון של מורשת השואה הושג מזמן, והגיע הזמן לחלקה השני, לחלק התיקון, במסגרתו ישראל תהפוך להיות אבוקה בוערת של זכויות אדם ושל עמידה לימין הנרדפים והנטבחים בכל מקום שהם.

זה לא קורה. רחוק מכך. באופן פרדוקסלי ככל שישראל מבססת את מעמדה כמעצמה אזורית - השיח הקרבני שהיא פועלת לאורו רק הולך ומתחזק. אתמול עמד ראש ממשלת ישראל ודיבר על סכנת שואה שניה מידי ארגון של ערסים נטולי מטוס או טנק אחד לרפואה שלוחמיו אינם מסוגלים להוציא לפועל התקפה פלוגתית. יש לנו את זה ביותר מטורף?

השואה הפכה כלי ניגוח בידי חברה הסובלת מסוג של הפרעה נפשית, בידי שטעטל עם פצצת אטום, ומורשתה האמיתית מאידך הולכת והופכת חלולה ומעוקרת מיום ליום. מרחק קילומטרים ספורים מאיתנו מתרחש רצח עם כבר שלוש וחצי שנים, אבל מחנות פליטים יש רק בירדן ובטורקיה. ניצולי שואה נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות אבל חיל האויר עורך מטסי אביונה לאומיים מעל אושוויץ וקונה עוד הרקולסים במאות מיליונים כדי "לחלץ יהודים מכל מקום בעולם". התמכרות לאתוסים לא רלוונטיים שלוקחת את לקחי השואה האמיתיים, עוקרת אותם והופכת אותם על פניהם. בשנות השבעים והשמונים עמדו בימי השואה מנהיגים ישראליים אחרים על אותם פודיומים עצמם, נאמו את אותם נאומים רוויי פאתוס ועיזוז ואז חתמו על הסכמים לשת"פ נרחב ועתיר מזומנים עם מדינה שהנהיגה בתחומה חוקי גזע. עברו שלושים וארבעים שנה. משהו השתנה?

אבוי למצמצמים את לקחי השואה לחבורה של אייתולות. השואה היא תזכורת לרוע האנושי החבוי בכל אחד - כן, גם בנו - והצורך להילחם בו בכל מקום ובכל עת, ללא משוא פנים. אם יש לקח אחד מאירוע כזה, חד פעמי בטירופו, הוא תיקון עולם - לא הנצחה אינסופית ואנכרוניסטית של קרבּנוּת. העשור השני של המאה ה-21, כמעט שבעים שנה מסיום מלחה"ע השניה, ונראה שהלקח הזה רק הולך ומתרחק מאיתנו.