והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 15 בינואר 2012

הפח הגדול

כשגרתי בארה"ב לא היה לי חיבור כלשהו לטלוויזיה. לא היה לי כל צורך בכך. יש באמריקה המצאה נפלאה, נטפליקס שמה, והיא מאפשרת לראות אינספור תכנים איכותיים דרך סטרימר, ישירות לטלוויזיה, עבור סכום מגוחך של כשמונה דולר בחודש.

אבל בלי שום קשר, אני דווקא מכיר את הטלוויזיה האמריקאית לא רע, על תכניה האיכותיים (תוצאה של תקציבי עתק ומאגר בלתי נדלה של כשרונות בימוי ומשחק) ועל תכניה הפחות איכותיים (שלעתים רבות גם הם תוצאה של תקציבי עתק ומאגר כשרונות בלתי נדלה, רק שהם נעדרים את מרכיב הצלחה החמקמק ההוא - תערובת של כשרון מיוחד, קסם והרבה מאד מזל).

בהדיוטה התחתונה שלה, לעומת זאת, ניתן למצוא מגוון אינסופי של טראש טהור ומזוקק שכולו בעל ערך תרבותי זהה לחלוטין, זה המשתרע על פני הצד הלא נכון של האפס - החל בתכניות ריאליטי שאין להן אלוהים וכלה בתכניות אירוח (בעיקר מז'אנר ה- day talk show) אשר לו הייתם מספרים לחייזר שהרגע צפה בהן כי משתתפיהן הם אזרחי המעצמה החזקה בתבל, הוא היה מקיא עליכם פלסמה בצבע סגול-זרחן מרוב צחוק.

אבל יש מכנה משותף מובהק, שמתי לב, לכל התכניות הטראש באמריקה, שקל מאד לשים לב אליו. אין בהן יהודים. פשוט אין.

כידוע, יהודי אמריקה לא בדיוק מתבדלים מהסצנה הטלוויזיונית האמריקאית. אולי נכון יותר יהיה לומר כי הם מהווים את אחת מאושיותיה המרכזיות. ובכל זאת, כמעט ולא תמצאו יהודים בקרב משתתפי התכניות הללו (אלא אולי כמנחים שלהן, כמו ריקי לייק או ג'רי ספרינגר). במילים אחרות, קצת פחות פוליטיקלי-קורקטיות: ישנן הרבה תת-קבוצות אתניות המרכיבות את מה שמכונה בארה"ב "ווייט טראש", זבל לבן. יהודים אינם נמנים עליהן. אפילו לא טיפה. אפילו לא קרוב.

כעת, אל תטעו - יש לי הרבה ביקורת על אחינו שבגולת אמריקה, מכמה וכמה טעמים, אבל את התכונה הזו אי אפשר לקחת מהם. לעולם לא תמצאו אותם שוחים במיץ של הזבל של התרבות האמריקאית. על פי רוב הם ישקיעו את מיטב כספם במתן חינוך מעולה והשכלה גבוהה מן השורה הראשונה לילדיהם - הרבה לפני הגשמת חלומות חומריים כאלה ואחרים. לא סתם הם התברגו גבוה כל כך בקרב האליטה המשכילה של ארה"ב. במילים אחרות, "עם סגולה" הוא אולי ביטוי מאד מחמיא גם עבורם, אבל הם לעולם לא סברו כי הוא פוטר אותם מחובת ההוכחה והעבודה הקשה.

***

מעל מיליון ושלוש מאות אלף איש (!!!) מקרב משקי הבית היהודיים רותקו אל המסך בפרק הפתיחה של האח הגדול - מספר פשוט בלתי נתפס, איך שלא תסתכלו עליו. ברשת רצו סיפורים על מרצים באוניברסיטאות שהתבקשו (ולעתים אף הסכימו) לשחרר את הסטודנטים מוקדם יותר לרגל השקת אירוע התרבות של השנה. קרוב לפריקינג מיליון וחצי צופים עזבו את כל עיסוקיהם ורצו לצפות במה שכל אדם הגון לא יוכל לכנותו אלא המיץ-של-הזבל, מופע קרקס חסר גבולות ומתבהם, אשר יוצריו הזחוחים אספו כלאחר יד מקבץ טיפוסים תאבי פרסום, גסי רוח, או סתם אנשים בלתי מודעים לעצמם באופן קיצוני, כדי שיצרחו זה על זה וישוסו זה בזה כחיות בקולוסיאום לנגד עיניהם הרעבתניות של בני העם הנבחר בציון - אלו שככל הנראה ממשיכים להשלות את עצמם כי הנם חסיני טמטום קטגורית ולו מתוקף תוארם זה.

ואנא בטובכם, חסכו ממני כבר מעכשיו את כל האבחנות והתובנות הפסאודו-אקדמיות בדבר האיכויות האינטלקטואליות-בואכה-ליריות של הניסוי הציני הזה בבני אדם. חברים, להכריז "אני אשכרה מכור לערוץ שמונה" ואז לצפות כל ערב בערוץ שתיים זה עוד סביר - סתם שקר לבן ובלתי מזיק שחלקנו אנוסים ככל הנראה לספק כדי לתחזק פוזה מסוימת. אבל היומרה שבעצם ההכרזה על צפיה ב"אח הגדול" כחלק אינטגרלי מביבליוגרפיית החובה ב"יסודות הסוציולוגיה במשנתו של פוקו", הינה, כך נדמה לי, כבר בלתי נסבלת בעליל.

ובכל זאת, איכשהו כל מי שרק מנסה לצרוח "המלך הוא עירום" מושתק מיד בתואנות מופרכות של ניתוק, התחסדות או התנשאות, שמעניינות לי כמובן את קצה הזרת השמאלית. אינני מוצא שום סיבה לשתוק בשעה שאנשים ציניים, תאבי ממון וקלי דעת עושים בחברה הישראלית מעשה סדום תרבותי בלתי פוסק ובלתי הפיך, הופכים במודע בלוני אויר חם אנושיים לגיבורי תרבות ולאלילי נוער. פלא שמשאלת לבם של רוב ילדי ונערי עם הסגולה היא "להיות מפורסם", מעט לפני "להיות דוגמנית" או פשוט "להיות בטלוויזיה"?

יצא לי לראות או לקרוא ראיון עם הזוכה של העונה שעברה. כבודו כאדם ודאי במקומו מונח, אך מדובר בבחור - אין דרך יפה לומר זאת - מעט רפה שכל, שלפני הכתרתו כגיבור תרבות מקומי וכמושא להערצתם של אלפי ילדים ובני נוער עבד כמלצר במסעדה. בכתבת חדשות בטלוויזיה ראיתי דייר אחר, ערס מצוי שהוכנס אל הבית בכוונה תחילה כדי להתעמת בין כתליו עם ארוסתו לשעבר (פרחה מצויה, יש להניח) להנאת הצופים, וצולם בכתבה לאחר צאתו מן הבית, כשבא לאסוף את אחייניתו מבית הספר. מאות ילדים, צפיתי כנדהם, צבאו על אושיית התרבות החדשה מכל הכיוונים וביקשו להצטלם אתה ולקבל ממנה חתימה. לא פחות ולא יותר. אז תגידו לי אתם: למה, למה בדיוק נראה למישהו כאן שמועד הפירעון של היופי-חי הזה לא יגיע יום אחד ויגבה מאתנו כעם וכחברה וואחד צ'ק מהגהינום?

עשרה ימים לפני שידור פרק הבכורה של האח הגדול עמד פרופ' דן שכטמן בשטוקהולם וקיבל פרס נובל, וכולנו עשינו לעצמנו מסאג' מפנק בשריר הכבוד הלאומי ודיברנו בגאווה גלויה על האחוז הבלתי נתפש של בני עמנו בקרב מקבלי הפרס לדורותיהם, כאילו מדובר במתנה מסיני. מישהו כנראה שכח לעדכן אותנו שלמרבה הצער לא מדובר בסגולה גנטית בלתי-תלויה. למעשה, את התוצאות ההרסניות של תרבות הטמטום ע"ש קשת-רשת ניתן לראות ברחובות כבר היום, ולמראן - מי בכלל רוצה לחשוב על מה שיהיה כאן מחר?

ההיסטוריה הישראלית ככל הנראה כבר לא תשפוט את ארז טל או את אבי ניר באשמת אינוס תרבותי ומעשה סדום חברתי, ומה רב הצער על כך. אבל את עונשם הם יקבלו בכל מקרה, יחד עם כולנו, על הכבישים ובתור בסופרמרקט ובבתי העסק ובמתחמי הבילוי ובבתי הספר ובצבא ובמקומות העבודה וברחובות. ככלות הכל, המציאות הרי איננה פרק הדחה, ולפועלים בה אין שום סיבה "להתנהג בהתאם".

יום שבת, 14 בינואר 2012

אריק ויפה

שבועיים לאחר מותה של יפה ירקוני ז"ל, פרסם השבת מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות סדרת תמונות אשר צולמה בהופעה מאולתרת שלה בחזית סיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. את התמונות צילם איציק שוקל, ששהה בכלל ביפן עם פרוץ המלחמה, חש מיד ארצה והצטרף ל"כוח פצי" - יחידת בוגרי סיירות מאולתרת בפיקודו של אל"מ אמציה חן שהיתה כפופה ישירות לאוגדונר אריק שרון.

חיילי "כוח פצי" היו רגילים לראות את הזלדה של שרון מגיעה אליהם מפעם לפעם, אך כשהגיחה מתוכה ירקוני, "יפה וזוהרת", נעמדה על כבש הנגמ"ש והחלה לשיר, לבבות נתמלאו ועיניים נתלחלחו. הגעתה של זמרת מפורסמת כל כך לחזית-של-החזית היתה אירוע נדיר ומפעים, ובמידה רבה אף מעורר השתאות מצד הנועזות הגלומה בו. ואמנם, שוקל מספר כי תוך כדי ההופעה הגיח לפתע מיג מצרי ביעף נמוך מאד והחל לירות בתותחיו לעבר הקהל שהתאסף סביב ירקוני. שרון הדף את הזמרת אל רצפת הזלדה שלו, ותוך שהוא מגונן עליה בגופו ירה עם שאר חיילי הכוח לעבר המיג, שהחל בצלילה חוזרת לכיוונם. המיג נפגע מן הירי, טייסו נטש, צנח, ומיד נלקח בשבי ותושאל (תמונתו, פרוע שיער ומפוחד, מופיעה גם כן במוסף).

בתמונה נראה שרון קרב ונושק לירקוני בתום הופעתה, המיקרופון עודנו אצל פיה. עיני שניהם עצומות, ראשיהם צמודים. אדם שאינו מכיר את הנפשות הפועלות יכול היה להסיק בוודאות רבה שמדובר בזוג נאהבים, באשר קרבתם נראית אקסטטית ממש, כמעט אירוטית. אולם מאחר וכולנו מכירים את הנפשות הפועלות המסוימות הללו ויודעים כי מעולם לא היו זוג נאהבים - נדמה כי קליפה זו נופלת מאליה, חושפת לעיני המתבונן רגע טמיר, נדיר ביופיו, של אהבה והערכה והוקרה והכרת-תודה בהופעתן השלמה והטהורה ביותר, שנצרפה בלהט עוצמתו של המעמד ההוא, על כבש הנגמ"ש בחולות סיני.

(שוקל מספר כי עשרים ושתים שנה לאחר מכן, כשנשלח במסגרת עבודתו לצלם את שרון בחוותו, הביא עמו את התמונות ההן שצילם כחייל. שרון הביט בתמונות ועיניו מלאו דמעות. בו במקום ביקש לקנותן משוקל, שכמובן סירב והעניק לו אותן במתנה).

יום שני, 9 בינואר 2012

יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה שלישית)

תחנה שלישית: האזור האפור
הקריאה בספרו של זלמן גרדובסקי (ראה רשומה קודמת) גרמה לי לשוב ולצפות באחד מסרטי השואה הקשים שצולמו אי פעם (ותאמינו לי, ראיתי כמעט את כולם): "האזור האפור" של טים בלייק נלסון.

"האזור האפור" עוסק גם הוא במרד אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ. כמה שנים קודם לצילומיו יצא לאקרנים "החיים יפים" של בניני, שרבים ראו בו - במידת מה של צדק - בנאליזציה (בואכה קייטניזציה) של השואה. אינני יודע אם נלסון החליט במובהק ליצור את סרטו כתגובת נגד לסרט של בניני, אבל דבר אחד ברור: הבמאי היהודי-אמריקאי הצעיר בחר במודע ובכוונה תחילה בשיקוף מציאות האימים של תעשיית ההשמדה באושוויץ-בירקנאו כהווייתה, ללא כחל וסרק, בלי לטשטש אותה ובלי לרכך אותה.
כשמדובר בלב הגהינום, זוהי החלטה מאד לא פשוטה. ואמנם, כשהוקרן הסרט בבכורה עולמית בפסטיבל חיפה (הרווי קייטל, כוכב הסרט והמפיק שלו, אף הגיע במיוחד לארץ לכבוד המאורע) תיארו כתבות בעיתונים כיצד אנשים בקהל יצאו בתדהמה ובזעם מאולמות ההקרנה נוכח המראות הקשים.

גם אני לא ידעתי בתחילה כיצד לבלוע סרט שואה ישיר ובוטה כל כך. לתלמידיי בגילאי התיכון המלצתי חד משמעית שלא לצפות בו (וחטפתי הלם אמיתי כשגיליתי שקולגה שלי במחלקה להיסטוריה יהודית בבית הספר בו לימדתי בארה"ב מראה את הסרט לשביעיסטים שלו מדי שנה בשנה). המלצתי זו בעינה עומדת, אבל צפייה חוזרת בסרט, ממקום מוכן יותר נפשית, הוכיחה לי שמדובר בסרט עוצמתי וחשוב, אשר מכל פריים שלו עולה תחושת שליחות שאין לטעות בה.

"האזור האפור" (הווייס-אובר בסוף הסרט מספק הסבר לשמו, ולפיו אזור המשרפות נקרא "האזור האפור" בשל האפר שמילא בדחיסות את האויר בחללו, אבל אין לי ספק שנלסון כיוון כאן לפני הכל לביטוי המפורסם שטבע פרימו לוי בהתייחסו לשאלה המוסרית שבבסיס פעילות הזונדרקומנדו [פרימו לוי, השוקעים והניצולים, סביב עמ' 31]) מבוסס על עדותו של ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא יהודי-הונגרי שהיה עוזרו של ד"ר יוזף מנגלה, ובוחן את הוייתם הקיומית והמוסרית של אסירי הזונדרקומנדו דרך שני אירועים מרכזיים: המרד וההכנות לו, ומאמציה של קבוצת אסירים מצומצמת להסתיר ולהציל נערה צעירה ששרדה באורח פלא את תא הגזים.

הסרט מביט בשגרת יומם של האסירים הללו ולא עושה הנחות. באחת הסצנות הקשות והטעונות בו מטיח יהודי ההולך אל מותו באחד מגיבורי העלילה כי הוא מרמה ביודעין אותו ואת חבריו למשלוח בשעה שהוא מורה להם לשנן את מספרי הווים עליהם תלו את בגדיהם, כדי שיוכלו למצוא אותם בקלות לאחר שיתקלחו. המתח בין השניים הולך וגואה עד שהוא נפרק בזוועה של ממש. בסצנה אחרת טוען אחד ממארגני המרד כי הנערה שניצלה מהגז מהווה סיכון גבוה מדי בעיתוי רגיש כל כך, וכי על קבוצת האסירים שהצילוה והחביאוה להיפטר ממנה (כלומר, לחסלה בעצמם). האסיר שמולו צועק לעומתו "אנחנו לא רוצחים" ונענה "האמנם? אנחנו מכניסים את האנשים לתאי הגזים תוך כדי שאנו מרגיעים אותם ומפיגים את חששותיהם, ואז נועלים את הדלתות אחריהם. מה זה בדיוק?". "אנחנו לא לוחצים על ההדק", שב האסיר הראשון וקובל. "אנחנו נועלים אותם בפנים" מתעקש השני, "ועכשיו כשאחת מהם שרדה במקרה את תאי הגזים אליהם הכנסת אותה בעצמך - אתה מנסה להיות גיבור?". "אני לא מנסה להיות גיבור", לוחש הראשון. "אז מה אתה?", עונה השני, "אתה לא רוצח, אתה לא גיבור - מה אתה?". השאלה הזו נותרת חסרת מענה, במה שמצטייר בעיניי כאחד משיאיו של הסרט.

בפועל, האסירים שהחביאו את הנערה דבקים במשימתם להצילה בכל מחיר, ממש במקביל לפרוץ המרד, באשר הם מוצאים בכך משום זיכוך וגאולה לייסורי נפשם. כולם, מלבד הרופא ניסלי, מוצאים במרד את מותם, מי בהשלמה ומי מרצון של ממש שלא להישאר בחיים אחרי השירות בזונדרקומנדו.

ניכר בשחקנים - רובם יהודים וצאצאים לניצולי שואה בעצמם: הרווי קייטל (שמשחק את איש הס"ס אריק מוּספלד, הקצין האחראי על הזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו), דייויד ארקט, דייויד צ'נדלר (בתפקיד חייו), אלן קורדונר, נטאשה ליון ודניאל בנזאלי - כי עשו עבודת הכנה יוצאת מן הרגיל ובאו לסט חדורי מוטיבציה אמיתית ועמוקה. גם השחקנים הלא יהודים, ובראשם סטיב בושמי ומירה סורבינו הנפלאים, נותנים כאן תצוגת משחק מעוררת הערכה (סורבינו רזתה לצורך התפקיד באופן קיצוני כל כך עד שהתקשיתי בתחילה לזהות אותה).

בסיכומו של דבר אני סבור כי "האזור האפור" הוא מסרטי השואה החשובים שנעשו בכלל, ובעשור האחרון בפרט. נכון, לו היו כל סרטי השואה דבקים כמותו בהבטה חסרת פשרות אל ליבת התופת - לא היינו יכולים לעמוד בכך. אולם נוכח היעלמותו הצפויה של דור העדים; נוכח נסיונות ההכחשה, הגימוד או הבנאליזציה של השואה, שאינם פוסקים לרגע; נוכח סרטים כמו "החיים יפים" (ובמידה רבה גם "הזייפנים" האוסטרי, שגנב ל"בופור" את האוסקר שלא בצדק) - אני מלא הערכה לטים בלייק נלסון, לצוותו ולסרטם, שהעז להביט נכחו אל לב המאפליה מבלי למצמץ אפלו פעם אחת.


האזור האפור,
The Grey Zone, ארה"ב 2001, תסריט ובימוי: טים בלייק נלסון. אנגלית, 108 דקות.

יום ראשון, 8 בינואר 2012

יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה שניה)

בתמונה: חלק מן האנדרטה לזכר חללי השואה בלב הדאונטאון של בולטימור, מרילנד.

תחנה שניה: בלב הגיהינום
כשסבא של אביחי צור חזר הביתה אחרי המלחמה, ניגש אליו שכן פולני ומכר לו קופסת פח שבתוכה כתב יד. עד מהרה התברר כי זה מקפל בתוכו עדות של אסיר אושוויץ שעבד בזונדרקומנדו, אליה מצורפת גם צוואתו האחרונה - להוציא לאור את כתביו. צור, רתום כולו לשליחות החדשה שנקרתה לפניו, ערך, תרגם והוציא לאור את אחד המסמכים הקשים והמצמררים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם.

"בוא הנה אלי, אתה, איש העולם החופשי, שאינו כבול בסורגים, ואספר לך איך נכבל עמי בסורגים, ובשרשראות חישל...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח בר-מזל של העולם, החי בארץ ההיא היכן שעוד קיימים שמחה, אושר והנאה, ואספר לך כיצד הפכו הופשעים המודרניים, הרשעים, את שמחתו של עם לאסון, את אושרו הפכו ליגון נצחי, את ששונו הרסו לנצח...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח חופשי של העולם, שחייך בטוחים על ידי מוסר אנושי וקיומך על ידי אחריות החוק, ואספר לך כיצד רמסו הפושעים המודרניים והשודדים הרשעים את מוסר החיים, ואת חוקי הקיום כילו...".

במילים אלו פותח זלמן גרדובסקי את חיבורו "בלב הגיהינום", שנכתב במחתרת, ביידיש, במהלך שירותו הארוך של כותבו בזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו. לפני המלחמה היה גרדובסקי בחור ישיבה וחבר בית"ר, שהיה לפקיד ממשלתי בעיירה קטנה בפולין. הוא אחז בעט משחר נעוריו, והדבר ניכר בכתיבתו. סגנונו של גרדובסקי מלא פאתוס, אולם בד בבד הוא איננו מגביל עצמו לניתוח רעיוני-הגותי של מציאות חייו. גרדובסקי אוחז בידו של הקורא ההמום ומוליך אותו אל לב המאפליה. יחד עמו הוא יורד אל בונקר ההשמדה ומציג בפניו את אסירי הזונדרקומנדו, המלווים באלם את הקרבנות אל סופם, נפשם נבוכה ונדהמת אל מול המציאות הבלתי נתפסת שהפכה להיות לחם חוקם. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הפושטים בבושה את בגדיהם, גברים עם נשים, זקנים עם טף. יחד עמו הוא אוסף אל זרועותיו בחורות צעירות, שהמוות הקרב ממלא אותן תשוקת חיים בוערת והן מבקשות מן האסירים לחבקן ולנשקן עוד פעם אחת בטרם תהפוכנה לאפר. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הניגשים אל קציני הס"ס שבצידי מסלול המוות ומטיחים בהם את מררתם ויורקים להם בפרצופם. יחד עמו הוא מאזין אל השירה הבוקעת מתוך תאי הגזים, דקות ספורות טרם ההשמדה. שיר אחרי שיר אחרי שיר, ושירת התקווה חותמת את הכל.

"בלב הגיהינום" מציף מחדש את השאלות המוסריות כבדות המשקל הנשאלות בהקשרם של אסירי הזונדרקומנדו, אשר בראייה פשטנית שיתפו פעולה לכאורה עם המנגנון שהשמיד את בני עמם. נקל כמובן לשער כי זו היתה כוונתה הצינית של החיה הנאצית, אולם האם האסירים עצמם חשו תחושות דומות? עדויות חיצוניות מתארות כי גרדובסקי התעטף בטלית ותפילין לאחר כל משלוח, אמר קדיש על הקרבנות וזעק כי הוא כולו "מגואל בחטא" מחמת מעשיו. ואולם ספרו מתאר תמונה מורכבת יותר, של גזר דין מוות בעינויים שנגזר מיידית על כל מי שהעז להתנגד, של אסירים המומים ותשושי נפש, שהוכנסו לשגרת העבודה עוד לפני שהצליחו להבין להיכן הגיעו, ובעיקר של אופיה המפלצתי של עבודתם, שחשפה אותם באחת לנוראות שבזוועות, והפכה אותם תוך זמן קצר מאד למעין אוטומטים פאסיביים, מתים מהלכים.

אמנם בחלוף הזמן, משהחלו האסירים לעמוד על מהות עבודתם, על מקומם בשרשרת המוות ועל חוסר התקווה שנשקף גם להם - המיוחסים מבין אסירי המחנה, כביכול - היתה זו רק שאלה של זמן עד שיפרוץ המרד. בראשית אוקטובר 1944, התקוממו אסירי הזונדרקומנדו ופוצצו את אחד ממבני הקרמטוריום הגדולים של אושוויץ-בירקנאו, באמצעות חומר נפץ שהוברח אליהם בידי אסירות אמיצות ממחנה הנשים, עובדות כפיה במפעל תחמושת סמוך.
התנורים שפוצצו, כמחצית מסך כל התנורים שפעלו במחנה, לא שבו לפעול עוד. גרדובסקי, כמרבית חבריו, נהרג במהלך המרד.

ששים ושבע שנים לאחר מותו התמלאה צוואתו של זלמן גרדובסקי. "אני כותב את השורות הללו ברגעי הסכנה וההתרגשות הגדולים ביותר", כתב בסוף רשימותיו, שהוחבאו תוך סיכון חיים בקופסאות פח מתפוררות וכעת נחקקו בדברי ימי שואת יהודי אירופה, "לו יראה בהם העולם טיפה, מעט מזעיר, מעולם המוות בו חיינו"...


"
בלב הגיהינום", מאת זלמן גרדובסקי. תרגם וערך: אביחי צור. הוצאת "ידיעות ספרים", נדפס בת"א 2012.

יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה ראשונה)

תחנה ראשונה: שתיקת הארכיון
"שתיקת הארכיון", סרטה התיעודי המרשים של יעל חרסונסקי, מצליח לשפוך אור חדש גם על הזוועה שכבר חשבנו שהכרנו. גילוי אקראי של שני גלגלי סרטים בארכיון נאצי נידח הביא לחשיפת נדבך נוסף בשטניות המחושבת וקרת הרוח של תועמלני הס"ס. בינינו, מי עוד יכול היה לעלות על פטנט כזה - להפוך את קורבנך למקרבן, תוך עשיית שימוש נרחב בצילומים מלב המאפליה שיצרת בעצמך - אם לא הם?

לקחת תמונות זוועה של רעב, עוני, מחלות ומוות בגטו ורשה ולהפוך אותם לכלי נשק נגד היהודים? מסתבר שאין פשוט מזה, אם במקרה יצא לך להיות מפלצת. קרבנותיך המבועתים הרי יעשו כל מה שתאמר להם, נכון? צלם, אם כן, סרטים מבוימים, בהם נראים יהודים שאננים ושבעים חולפים באדישות על פני גופות שלדיות המוטלות ברחוב, או מלצריות של מסעדת מעדנים המתעלמות במופגן ממזי הרעב הנואשים המתקבצים בחוץ, או בעלת חנות פרלינים המסדרת את מרכולתה בחלון הראווה המפונפן בדיוק מעל ראשו של ילד-שלד גוסס היושב מחוץ לו, או לווייה מהודרת של נפטר מ"עשירי הגטו המוצגת אל מול קבורת החמור של ענייו בקבר אחים מאולתר.

אצולת הגטו - גרסת הס"ס - גרה בבתים מרווחים משלה, עם פורצלנים ווילונות קטיפה ופרחים באגרטל ("לא היו בכלל פרחים בגטו. הלוא אם היינו מוצאים פרח - היינו אוכלים אותו" מעידה אחת הניצולות שחרסונסקי מושיבה מול התמונות), העבירה את יומה בשיזוף, רכיבה בריקשות ובליסת מעדנים, וכמובן שמה פס ארוך על אחיה הגוססים ברחובות. הייפלא, אם כן, כי נגזר על החברה החולה והמושחתת הזו להיכחד מעל פני האדמה? שורו, הביטו וראו, פנו במאי הס"ס לצופיהם, היהודים בכלל משמידים את עצמם. אנחנו רק מתעדים זאת.

למרבה האבסורד, ובשל טעות קשה, נחשבה המניפולציה הקולנועית הנבזית הזו במשך שנים ארוכות למהימנה. עורכים, סופרים ועיתונאים התבססו על הצילומים הללו כמקור לשגרת החיים בגטו מבלי להבין כי הם בוימו בציניות מתחילה ועד סוף. אמנם, גם לאחר חשיפתה של חרסונסקי נותרת הזוועה בעינה, הולמת בצופה כקורנס: שוטים ארוכים של מכלאת הענק, אשר יושביה המעונים מתהלכים בה אנה ואנה והמוות משתרך אחריהם כצל; קלוז-אפים על פנים משופות רעב ומוכות אימה, המביטות, לבקשת הבמאי, ישירות למצלמה, גורמות לי להסב את עיניי הצידה כדי לא לפגוש במבטן; גופות מתגוללות ברחובות כגלי אשפה; נשים המנסות לקום ממפלתן באמצע הרחוב ואינן מצליחות לעמוד על רגליהן.
וילדים. אין ספור ילדים. עטויי סחבות, מוכי כפן, תומכים זה בזה במחוות אחים קורעת לב, פושטים ידם לשווא. ילדים קטנים, בני שלוש וארבע וחמש ושש, שכמה שלא אנסה להימנע מכך - תמיד אביט בקלסתרי פניהם ואראה בהם את פני ילדיי.


שתיקת הארכיון,
A Film Unfinished, ישראל/גרמניה 2010. במאית: יעל חרסונסקי. מפיקה: נעמי שחורי. 89 דק'. עברית וגרמנית.