והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 6 במאי 2010

מסע פסח 5 – סאוואנה

"העיר הזאת היא כמו 'חלף עם הרוח' על סמי הזיה" (ג'ון קיוזאק, "חצות בגן הטוב והרע")

לסאוואנה הגענו עם בוקר, אחרי נהיגה במשמרות כל הלילה מבולטימור. גשר מיתרים מרשים חצה את הנהר רחב הידיים עליו שטו הספינות שהביאו לכאן את המתיישבים הראשונים, ותיכף כבר היינו ברובע ההיסטורי של העיר. נכון, "היסטורי" באמריקה זה מושג יחסי, וכל קופסת בדיל בת 200 שנה זוכה פה למעמד של אוצר לאומי, לתיעוד מדוקדק ולשימור קפדני. ובכל זאת - הבניינים המסותתים מן המאה ה-18, בשילוב עם עצי האלון המיוחדים של העיר - שעלוותם הירוקה-אפורה-כחולה נוטפת מטה - השוו לה מראה קסום ורב רושם, וכנראה לא בכדי היא נחשבת לאחת הערים היפות בארה"ב.

אחרי התמקמות במלון יצאנו לתור את הארץ, בתחנת החובה הראשונה שלנו - הלוא היא כיכר צ'יפאווה המפורסמת, שעל אחד מספסליה גולל פורסט גאמפ רב הקסם את סיפורו הלא ייאמן - פגשנו את מרווין, מעין גרסה מקומית לגארת' מ"עולמו של ווין", את חבריו ליסה וג'ארד ואת שלושת כלביהם. ליסה היא סטודנטית ב"סקאד", סאוואנה קולג' אוף ארט אנד דזיין, הדי נחשב; ג'ארד בא לבקר כל הדרך ממיין הרחוקה ומרווין הוא בכיר בתעשיית הכימיקלים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. השלושה, מחוייכים ואדיבים כמו כל האמריקאים שיצא לנו לפגוש דרומה מקו מנהטן, נתנו לבקשתנו סקירה ממצה ותכליתית על העיר. "זה נכון", אמרה ליסה, "זו עיר נחמדה ויפה, גם צילמו בה המון סרטים, אבל בתכל'ס - לצעירים אין הרבה מה לעשות כאן. אנחנו בעיקר שותים רוב היום". "הו, זה לא מדויק", העיר מרווין - ללא כל ספק עד מומחה ומהימן לנושא - "אנחנו שותים כל היום, ואם אפשר אז גם בלילה. אבל אם אתם מחפשים לבלות, לכו לריבר סטריט. אם משהו קורה - הוא יקרה שם".

הדרך לריבר סטריט עברה בעוד כמה כיכרות חינניות דוגמת הצ'יפאווה סקוור, כי בסוואנה כל הצטלבות של הרחוב הראשי עם רחוב אחר יוצרת כיכר מוצלת ויפה. בכיכר הבאה פנה אלינו מישהו ששמע את יונתן אומר "אבא" והזדרז להציג את עצמו בפנינו כבן לקהילת יהודי סאוואנה, בת כ-3000 איש מסתבר. הנה כי כן, יהודים ספרדים מלונדון (קרובי משפחה?) הגיעו לכאן כבר בספינות הראשונות ששטו במעלה הנהר ומאז הם כאן, מחזיקים בקהילה קטנה ועקשנית בלב הדרום האמריקאי. בעיר פועלים טמפל רפורמי ובית כנסת אורתודוקסי. בית הכנסת הרפורמי הוא למעשה השלישי בעתיקותו בארה"ב כולה וככל הנראה גם היחיד בה שנבנה בסגנון גותי (כפי שתוכלו לראות בתמונות) וזאת בכלל משיקולי תקציב, כי האדריכל הזול ביותר שנמצא ידע לבנות רק כנסיות...

ריבר סטריט, הרחוב הראשון של סאוואנה, הוא רחוב יפהפה, מרוצף אבנים בלתי מסותתות ומתוחם בשורה ארוכה של חנויות מזכרות ופאבים מצדו האחד, ובנהר סאוואנה מצדו השני. נהר סאוואנה הוא ממש לא נהר צעצוע, אגב, אלא נהר רחב ידיים וכנראה גם עמוק מאד, כי על מימיו ראינו אוניות ענק נושאות מכולות משייטות להן בכיף. ריבר סטריט הוא ככל הנראה מיקרוקוסמוס מהימן של סאוואנה כולה. האנשים נינוחים ושלוים באופן כמעט בלתי רגיל, כולם מחייכים ומסבירי פנים במדה כזו, עד שמצאתי את עצמי מתחיל לשאול סאוואנאים אקראיים כל מיני שאלות סרק, רק כדי לשמוע אותם עונים לי במבטא הדרומי הנפלא שלהם "תִּצְ'מַע, בָּאדִי, בְּעֶטְסֶם מַ'צְ'תָּה טְסַרִיך לַ'שוֹת זַה בְּעֶטְסֶם לַקַחָת תְ'עַטְסְמֵךַ עוד סִיבִים וְמַשוּ רֶגֶל יַסָר וְאַז בְּעֶטְסֶם לִטְסוֹק אֵיפֹה הַפֶּסֶל וְצַ'ארְלִי הַמְטוּרְלָל כְּבַר יַרְאַה ךָ' 'תוֹ בְּעֶטְסֶם".

בריבר סטריט מצאנו גם את מורגן איש הציפורים, זורק פיסות לחם לשחפים המתלהבים שתפסו אותם באויר, ובעיניו מין חדווה משונה, וגם חבורה של חבר'ה שרקדו ברייקדאנס ואז באו לשאול אותנו אם הם היו sababa (מילה שלמדו מחבריהם הישראלים, אותם פגשו - איך לא - בדוכן הקוסמטיקה שלהם בקניון. כי מדינת ישראל, אם במקרה לא ידעתם, היא יצואנית בסדר גודל מעצמתי של צעירים אחרי צבא, שעומדים בכל קניון אפשרי בארה"ב ומוכרים לאמריקאים מוצרי קוסמטיקה מים המלח, בבחינת "עור לגויים").

והיה גם באד, זמר שחור שלבש חליפת כותנה בהירה, פרט על גיטרה שבורה ושר בקול שמעולם לא שמעתי כמוהו. בכל פעם שהתחיל לשיר, חצי שלם של פרצופו זז מגמה או שתיים הצידה ואז יצאו מפיו צלילים עמוקים ובועטים ועמומים ומדהימים ומכאיבים, כאילו בקרביו שוכנת מערה ענקית היורדת עד בטן האדמה.

למעשה, כל כך נתפסנו בקסם הסאוואנאי עד שחזרנו לסאוואנה גם בשובנו לבולטימור, ומן הסתם עוד נחזור אליה שוב.
ובינתיים - ממשיכים. למיאמי.


מפי עוללים:
מלון גארדן סוויטס. סוואנה, ג'ורג'יה.
נעמה: אפשר לקבל עוד שתי שקיות אשפה?
חדרנית סינית: אוּוּוּוּוּוּוּ, גָאלְבֶּג' באג גוּדִי גוּדִי לִינג-לִינג @#@$%&#^^ (סוג של אנגלית בניב פרוטו-סיני כבד)
נעמה: ????
יונתן: עזבי, היא בטח מדברת ג'ורג'ית

מפי עוללים 2:
"אבא! העולם הוא לא חדר בבית מלון! העולם הוא גדול ורחב ידיים! (נעמה מנסה לשכנע את הח"מ להרחיב את הרפרטואר הקולינרי שלנו בסוואנה מעבר לזה של "מסעדת הכירה החשמלית" הפיראטית מחדר מס' 111).

מסע פסח 4 - איך עושים את זה? (סוג של אודטה)


אז אחרי שדיברנו קצת על הנסיעות - הנה כמה טיפים בקצרה על לוגיסטיקה: 

לינה:
כמה מעלות טובות לארצות הברית של אמריקה, ואחת מהן היא היותה נוחה בעליל לטיילנים. בקלי קלות ניתן למצוא בכל מקום מלונות/מוטלים זולים (סביב 35-40 דולר ללילה בממוצע עבור חדר גדול עם שתי מיטות קווין-סייז). ולא זו אף זו, אלא שכמעט בכולם יש גם מכונת כביסה ומייבש מופעלי מטבעות (כך שממש לא חובה לארוז הרבה מדי בגדים), אינטרנט אלחוטי בחדרים וגם מכונת קרח (לצידנית). 

כשמזמינים את החדרים באתרי האינטרנט (kayak.com, בומבה של אתר) כולל המידע על המלון על פי רוב גם תגובות של מטיילים שהיו בו בעבר. חשוב מאד לא לקחת אותן קשה מדי, כי האמריקאים הם וואחד עם מפונפן ומפונדרק. כבר יצא לנו להמר על מלונות או מוטלים שתוארו כמוכי שחין, צרעת וכלבת גם יחד ובסוף התגלו כמקומות הגונים לחלוטין . למעשה, רק פעם אחת נפלנו חזק, עם מלון במיאמי ביץ' שנראה כמו בנם מחוץ לנישואין של הטירה של דרקולה והגסטהאוס של סנג'יב מקאסטת "מסונג'רי הגהינום" בדאון טאון כלכותא (וכל הדרך לשם אני אומר שוב ושוב לחגית "מיקום כזה, ממש על לגונת האינדיאן-קריק ובמרחק בלוק אחד מהחוף, במחיר כזה?? משהו פה לא מסתדר לי". אז זהו, שבסוף דווקא הסתדר לי יופי). 

אבל אפילו במקרי קיצון כאלה - תמיד אפשר להפעיל מול מתלוננים פוטנציאליים את טכניקת "בלבנון" הידועה שפיתחתי עם השנים (להלן: "בלבנון - אם לא היה זמן לנמנם במארב - יכולנו לישון שנת ישרים תוך כדי הסתערות ביישור קו + סריקה לאחור במבט"; "בלבנון - כשפיצמרו לנו את מגדל המים - יכולנו לא להתקלח חודש ולחפוף את הראש בשוקת של הסולר"; "בלבנון - אם היה מטען על הציר והשיירה לא הגיעה - יכולנו שבועות לאכול תרמילים של 0.5 ממולאים בחוביזות שקטפנו תוך כדי היתקלות במג'דל זון" וכן על זה הדרך. תמיד עובד. 

בגדול, עדיפים תמיד מוטלים על מלונות, ולא רק בגלל המחיר. במוטלים של ארצות הברית - אלה שבסרטים כל הרוצחים בורחים אליהם, עם התנ"ך הנצחי במגירת השידה ועם החדרניות המקסיקניות החינניות שצורחות לך באוזן "אַנְדָלֶה! רָאפִּידוֹ!" בפריקינג שמונה בבוקר - אף אחד לא יעשה ענין אם תפרקו מהרכב לתוך החדר 3 צידניות, 17 סירים, כירה חשמלית ופלטה של שבת (לדעתי, גם אם תפרקו גופה או שתיים אף אחד לא יתרגש במיוחד, בטח לא אם אתם משלמים על החדר במזומן, ובטח ובטח אם הגופה מתעתדת לשהות אתכם באותו חדר ולא לתפוס חדר נפרד). 

אוכל:
חבר'ה, אנשי בשורות אנו היום. עברו-חלפו הימים ששומרי כשרות היו צריכים להעמיס את כל המזווה על הרכב. כיום, כל מה שצריך זה לנסות ולוודא שהמלון שהזמנתם נמצא ליד רשת קמעונאית גדולה, עם עדיפות ברורה לוולמארט. וולמארט, למשל - וכן, זה כולל גם סניפים במקומות שהיהודי האחרון שנראה בהם היה שליח של חב"ד נס על נפשו (לאחר שהבין כי החבר'ה הטובים בסבן-סבנטי דפקו אותו ביג טיים הפעם) - מחזיקה במחלקת המזון שלה עשרות ומאות מוצרים עם הכשר.
יתרה מזאת, לוולמארט יש קו מוצרים משלה בשם "גרייט וואליו" (משהו כמו מותג ה"שופרסל" בישראל) אשר למעט מוצרי פרה-נמוכה למיניהם - נראה שכולו, או לפחות רובו הגדול, נושא הכשר של  OU.

כל הנ"ל, אגב, אמור ביחס לכל ימות השנה. פסח זה כבר סיפור אחר לגמרי. כבר קל יותר למצוא פנתר פלורידה באברגליידס מלמצוא - גם בוולמארט - את ההכשר המיוחל OU-P. אז מה עושים? נוסעים שוב ושוב לסופרמרקט היהודי הקרוב, גם אם הוא לא ממש קרוב וגם אם הוא ממש לא קרוב. ככלל, פסח בארה"ב שקול לכל המאתיים וחמישים מלקות מההגדה. אם בכל השנה אתה משלם, כצרכן של אוכל כשר, הרבה מדי כסף עבור פחות מדי טעם - בפסח אתה כבר משלם הון תועפות עבור... עזבו, לא חשוב. 

רק עם מוצר אחד אין חוכמות ואין משחקים, לא בפסח ולא בחנוכה ולא ביום האם. אם לא מזדמן לך לשהות ליד קהילה יהודית מסודרת - תשכח מבשר כשר. הספיקה לנו פעם אחת, כשמתוך סקרנות גיגלנו "Kosher meat in Florida City" ולמרבה התדהמה קיבלנו תוצאה. חשדניים ומתקשים להאמין טילפנו מראש לחנות ובעלת הבית אישרה באוזנינו רשמית את הסנסציה. כשהתייצבנו מולה נרגשים עשרים דקות מאוחר יותר היא חייכה באדיבות, החוותה בידה ואמרה בלי להתבלבל:
...okay, so let me show you the Kosher pork

ובטור הבא - על מעצמת הזוּלה סאוואנה, אשר במדינת ג'ורג'יה המעטירה.

מסע פסח 3 – רדיו גע גע (הישועה)

אז הישועה – וזו בהחלט מילה רב משמעית כאן – הגיעה מעשרות, אם לא מאות, תחנות המקדישות את מיטב זמנן ומרצן לרומם את שמו של אחד, אחינו בן ישראל מדאון-טאון בית לחם, שהתמזל מזלו למדוד צלב רומאי אקסטרא לארג' ומאז נהיה להיט סוף הדרך.

אני לא יודע אם זה בגלל המשבר הכלכלי או אולי מסיבה אחרת, אבל ג'יזס חזק פה עכשיו. שלטים ענקיים על האוטוסטרדה מבשרים ש"תמיד יהיה לך ג'יזס" ו"עכשיו הזמן לחזור למושיענו" וכל תחנה שלישית ברדיו משדרת בגרוב של הצלוב. ככל שיורדים דרומה העסק מתחזק - גם בשילוט וגם בגלי האתר. אני יכול רק לשער, שהאמונה - כמו גם ספורט, למשל - הופכת להיות נחוצה יותר ויותר באזורים מסוימים של ארצות הברית. כי הרי אם לא תעסיק את עצמך בללכת לכנסיה ובלאכול את הג'יזס קרקר'ז עם החבר'ה ובלעשות ערבי התרמה עם הכומר ובלצבוע את הפנים בסגול ובלעודד את קבוצת הפוטבול שלך פעמיים בשבוע – אתה עוד עלול לקום בבוקר ולומר לעצמך: "אלוהים! אני גר בדרום קרוליינה! איך לעזאזל זה קרה לי ומה אני עושה עכשיו??".

מכל מקום, חברים, התחנות הנוצריות הן ללא ספק שוס היסטרי. הנצרות, אפעס, היא בעיניי דת די מצחיקה מלכתחילה, בהתחשב בכך שהיא מבוססת על נערה צעירה ולא נשואה בעליל, שממש, אבל ממש, דבקה בגרסה שלה אודות בטנה התופחת בטרם עת. אבל תוסיפו לזה את הניגוד המשווע בין הטונים המאופקים והמנומסים של השדרנים (שנשמעים כמו בני אדם מן היישוב, בואכה השכנים ממול) לבין התכנים ההזויים-שאין-דברים-כאלה שהם מדבררים - ותקבלו כר נרחב ביותר לאתנחתאות קומיות נלבבות בואכה צחוקים פרועים.

קודם כל ישנם השירים - שירי אהבה נוטפים מור ולבונה למושיע זיע"א, שלא היו מביישים רומנסרות נבחרות של משיטי גונדולות איטלקיים. אבל הדיבורים. הו, הדיבורים. קשה לי להקיף את מכלול התכנים במסגרת מצומצמת זו, אז אתמקד במוטיב מרכזי אחד, ושמו "what would Jesus do" או בתרגום מילולי "מה ישו היה עושה"?
כל בעיה או שאלה או תהיה איתה עולים המאזינים לשידור נענית על ידי המנחים בשאלה "תחשוב מה ג'יזס היה עושה (ואז, אין צורך לומר, תעשה בדיוק אותו דבר). לרגע אמרתי לעצמי: וואלה... מתודה מעניינת סך הכל. למה שלא אנסה אותה בעצמי? אבל בדיוק שניה ורבע אחרי זה קלטתי את גודל התרמית. הרי בן 33 שנים אנכי היום, שזה בדיוק הגיל בו ג'יזס מת (לפחות זמנית, או ווטאבר). ואם זה לא מספיק, ג'יזס היה רווק, וגם לא היו לו ילדים. אז מאיפה לכל הרוחות אני אמור לדעת מה ג'יזס היה עושה?

אולי אם ג'יזס היה נכנס עמוק אל תוך שנות השלושים שלו, כמוני, ומגלה על הדרך אי אלו אמיתות כואבות, כמו למצוא את הבלורית על הכרית בבוקר, או להבין שפשוט כבר אין מקום לחורים נוספים בחגורה - כל הפרספקטיבה שלו על מהות החיים הייתה משתנה קצת?
שלא לדבר על זה שאם ג'יזס היה בעליהם החוקי של אי אלו יצורים קטנטנים, שבהינתן תנאים מסוימים יכולים להכריז ג'יהאד תקני בן חודש זה על זה סביב השליטה על, נגיד, כף עץ או נֶפֶל של בלון - האם היתה נותרת בו החמלה הידועה ההיא, או שמא היינו מוצאים אותו דווקא בצד המעניק של סצנת הלחי השניה המפורסמת?
ומשום כבוד אשתי הרבנית שתחי' לא אעלה כאן אי אלו תהיות בדבר השפעתו האפשרית של מוסד הנישואין על בן האלוהים ("מה דעתך להפסיק כבר להתבטל שם למעלה עם הידיים בצדדים ולבוא לעזור לי קצת בבית?" [גבעת גולגולתא, בין ערביים]).

אכן, רבותיי, תהיות לא פשוטות. אך במדה ויש בהן כדי להעביר עוד כמה מיילים בין טיכו-סיטי למי-גר-פה-וויל, אי שם באיזור הדמדומים שבין וירג'יניה לג'ורג'יה - מה לנו כי נלין?
ומכל מקום, בקרוב ממש נכתוב פה על הרפתקאותינו בסוואנה, במיאמי, באברגליידס, בפלורידה קי'ז ועוד כהנה וכהנה. אל תלכו רחוק.

מסע פסח 2 – רדיו גע-גע (revisited)

ייאמר מיד: לא משנה כמה דיסקים אתה מחזיק, וכמה אתה מצליח לשמור עליהם בלתי שרוטים (ובכן, אההההמ, לא ממש) הם לא יספיקו להעביר לך 20 שעות נהיגה לכל צד. אתה פשוט מוכרח מתישהו לעבור לרדיו. אכן, אמת ויציב, אותו הרדיו הזכור לשמצה מאחד הפוסטים הקודמים, אבל מה נעשה? בצוק העיתים שומה עלינו לדלות את המוץ מן התבן (תבן, כזכור, יש בלי סוף, כי כל סצנת המוסיקה האמריקאית העכשווית - כפי שהיא מסתמנת מגלי האתר שבין סטייט אוף מרילנד לקי ווסט - היא קטסטרופה בהתגלמותה. לא נכביר מילים, רבותיי. אולי די אם נאמר שהלהיט מס' 1 בארה"ב כרגע הוא בעצם לופ מרהיב של השורות האלמותיות "אול ד'ה סינגל ליידיז, אול ד'ה סינגל ליידיז, אול ד'ה סינגל ליידיז, אול ד'ה סינגל ליידיז, אה-אה-אה, אה-אה-אה, אה-אה-אה, אה-אה-אה", וחוזר חלילה).

אבל מדי פעם, בשעת רצון - על פי רוב באשמורת השלישית (אשר, כידוע, חוט של חסד משוך עליה) - ניתן למצוא איזו תחנה נידחת בקצה גלי האתר שמשדרת בלוז טוב או ג'אז משובח. בתחנה כזו האזנתי, באחת מהנסיעות האחרונות שלנו, לשיר בן כמעט חצי שעה, שכל כולו נאום פולמוסי שנושא זמר ממורמר ביותר כנגד בת זוגו (ככל הנראה וואחד מכשפה מהגהינום). בנסיעה אחרת שר מישהו בקול סדוק שורות מקסימות שכבר אינני זוכר לאשורן, לצערי, אבל זה נשמע בערך ככה:
אז נכון, לא בדיוק גמרתי בית ספר, בייבי על קולג' אני לא מדבר אפילו ואיך שלא מסתכלים על זה – מציאה גדולה אני כבר לא אהיה אבל תהיי בטוחה שרגע לפני התהום אני זה שאהיה שם כדי לתפוס אותך

מכל מקום, הרגעים הללו נדירים, נדירים מדי, ובצר לי נזקקתי לפתרונות זמינים יותר. הללו דווקא הגיעו, ומכיוון בלתי צפוי, אבל קודם לכן – מילה או שתיים על פרסומות אמריקאיות.
מילה, אמרנו? מביך. שתי מילים? איכסה פיכסה.
שתי סימנים עיקריים ושונים מצאתי בסצנת הפרסומות הרדיופוניות של ארצות הברית של אמריקה. הראשון מתאפיין בשימוש יתר במתקתקות סכרינית, עד כדי התעוררות צורך דחוף (מצד המאזין הלא מתורגל) בעירוי אינסולין ישירות למוח. השני, לעומתו, מוותר מראש על כל סוג של סגנון, ותוך נסיגה משמעותית אחורה בסולם האבולוציוני של תקשורת ההמונים - מסתפק בצרחות, שעיקרן חזרה בלופ אינסופי על שם המוצר או העסק. מוטיב נוסף, המופיע תמיד בשני הסוגים או בכל תת-סוג אחר, הוא מוטיב "האותיות הקטנות" הרדיופוני, שהוא בעצם אמירת הפרטים הפחות אטרקטיביים של העסקה בלא לשאוף אויר ובמהירות שכלל לא ידעתי כי ביכולתם של בני אנוש להגיע עדיה.
קוים לדמותה של הפרסומת האמריקאית הממוצעת - נגיד, למשל, לביטוח הממטרות של כריסטי טרופר - ייראו, לכן, בערך ככה:

אופציה 1:
דונלד: "בוקר טוב קאפקייק, איך ישנת הלילה?",
קאת'י: אוההה, הַאנִי, דווקא ישנתי כל כך טוב, עד שבאישון הלילה ביעתוני חלומות זוועה - אולי אנחנו משלמים הרבה מדי על ביטוח הממטרות שלנו... יכול להיות שזו אכן המציאות, דונלדושי???
דונלד: הווו, אוּפְּסִידֵייזִיס! בדיוק על זה רציתי לספר לך, שוּגֶר-סְפּוּן. את אולי לא תאמיני, אבל רק אתמול החלפתי אותו לביטוח הסוּפֶּר-דוּפֶּר של קריסטי טרופר. מעכשיו נוכל לחסוך כל חודש 12.99 לקולג' של ג'וני פצפוני וג'ייני סחטֵייני ועדיין ליהנות מדשא ירוק כמו אבטיח סופר-קוּלי באמצע יולי!
קאת'י: הוווו, אתה כל כך, אבל כל כך, על הגובה, דונלד. איזו בת מזל אני שהתחתנתי עם השפיץ-ונטיל של השכבה. כיפאק היי וטרידלדילדֵיי, דארלינג!
דונלד: יוּפִּי-הוּוּ וטרילדילדוּ, סוויטי!

אופציה 2:
קריין: ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! קנו עוד היום את ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! אל תוותרו על ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! מי אתם ומה אתם אם עוד אין לכם את ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! שמעתם??? ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! רוצים עוד פעם??? ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! ולסיום: ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! אוה, אולי כבר הספקתם לשכוח: ביטוח הממטרות של קריסטי טרופר!!!! ולטובת החרשים שבינינו: קריסטי טרופר!!!! דיסלקטים, אולי? קריסטי טרופר!!!! יש כאן מישהו מבת-ים? קריסטי טרופר!!!! קריסטי טרופר!!!! קריסטי טרופר!!!!

והסיומת (בכל אופציה שהיא) - קריין (ב-180 קמ"ש):
ביטוח-הממטרות-של-קירסטי-טרופר-אינו-כולל-ביטוח-או-ממטרות-או-חלק-מהן-או-שירות-או-תגמול-או-טובת-הנאה-או-תמורה-או-ממשות-כלשהי-וַוטְסוֹאֶבֶר.כל-ביטול-של-העסקה-יוביל-לעיקול-ביתכם-ולמכירת-ילדיכם-לעבדים-נרצעים-באחת-מנסיכויות-המפרץ-לפי-בחירת-החברה.אין-כפל-נרצעים.

אז פרסומות, כפי שודאי הבנתם, הן לא ממש אופציה – מה גם שברוב התחנות הן תופסות כ-50% מנפח הזמן. גם מוסיקה, כאמור, יורדת על פי רוב מן הפרק. תוכניות של שאלות מאזינים הן על פי רוב שעמום מוחלט. כלומר, ראבאק, התכניות האלה הן מכה שלא כתובה בתורה גם בארץ, היכן שאשכרה קורים דברים פה ושם. אבל כאן? האמינו לי, אתם מעדיפים לשתות חנקן נוזלי מאשר לשמוע דיון רדיופוני שלם אודות היוזמה ההוי-כה-מגונה של איזה ריצ'ארד להעלות בנקודה עשרונית בודדת את אחוז המיסוי על גבינת הביזון הלאומית של אוקלהומה.
אז עם מה נשארנו? הו, אל תדאגו. נשארנו עם פיצוי הגון.
המשך יבוא...


מסע פסח 1 - איך נוסעים 20 שעות לכל צד? (תודות וברכות)


לפני הכל, חובה מוסרית... יברך אלוהים את הג'י.פי.אס (או בלשוננו, הגָ'אפְּס). יברך אלוהים את הקרוז קונטרול. אמן.

הנה כי כן, חברים, בזמן שאנו, אנשי מדעי הרוח, מתענגים לנו על לופים פילוסופיים הרי גורל, כמו מה קדם למי, הצ'ופצ'יק, הקומקום או בכלל החומר ההיולי – יושבים להם שכנינו המהנדסים במדגרות חנונים נבחרות ואשכרה ממציאים המצאות שיש בהן ממש, ולא עוד אלא שהנן נפלאות ביותר (מבלי שיש לי, כמובן, איזה קוצו של שמץ - במקרה של הג'אפס, למשל - כיצד הן עובדות מלכתחילה). יבורכו, אם כן, גם כל הנֶרְדים והגיקים מהפקולטות להנדסה בכל מילי דמיטב, ולו רק היה לי תקציב מספיק - כבר הייתי מצ'פר כל אחד ואחת מהם באלבום מדבקות של מלחמת הכוכבים ובסט מהודר של "מבוכים ודרקונים" חינם אין כסף.

ולאחר שזה נאמר, יברך אלוהים גם את הדי.וי.די לרכב. 80 דולר ב"טארגט", שני מסכים פשוטים, חיבור למצת, ופתאום, בלחיצת כפתור, הילדים פשוט נאלמים-נעלמים אי שם מאחורי הרכב ואנחנו חוזרים להיות זוג צעיר ונטול דאגות. ייאמר בכנות, כי יש כאן על כל פנים גם סוג של מחיר שצריך לשלם, מאחר ואי אפשר להאזין למוסיקה מקדימה כשמאחור מתנגן לו סרט. בכל זאת, חברים, מיניוואן (ובהזדמנות זו, יברך אלוהים גם את המיניוואן) איננו אוטובוס. היוצא מכל הנ"ל, שנגזר עלינו מיניה וביה להאזין שעות על גבי שעות לפסקולים מאתגרים מגזרת הגיל הרך. דרדסים, למשל.

לפני הכל, מי היה מאמין, שאותם יצורים כחולים, חד מיניים (דרדסית, אם לא ידעתם, התחילה בכלל בתור מושתלת של גרגמל) וחשודים על הקומוניזם, שריתקו אותי למסך השחור-לבן של סבי ז"ל (ועל הדרך - אבוי - גם לתנור הגז האימתני שלו) אי שם בשלהי 1985 - ישובו, כבחזון העצמות היבשות של יחזקאל, וירקמו עור, גידים, זנבות וחיים לנגד עיניי במסך LCD קטנטן במושב האחורי של רכבי הגומא את ערבותיה של צפון אמריקה ב-2010?

אך לא זו אף זו, כי ההאזנה הכפויה למי-יודע-כמה פרקים ברצף הצליחה להעלות בי אי אלו תהיות ומחשבות עדיהן כלל לא הגעתי בשנות השמונים העליזות, כמו למשל בדבר האלמנט הנוגע ללב במערכת היחסים שבין גרגמל (הערירי, כידוע) לחתחתול, או מאין הגיע אותו גרגמל עצמו לתובנה לפיה הדרדסים טעימים כל כך אם מעולם לא עלה לאל ידו לאכול ולו דרדס ארור אחד, או למה לכל השדים פה-גדול מדבר על עצמו בגוף שלישי. אכן, הרהורים כבדי משקל ותשובות אין, אבל חליק - העיקר שהילדים מבסוטים.

ועכשיו נדבר על הפסקול שלנו, הנהגים, בנסיעות האינסופיות האלה, הבלוז ריידז של כביש I-95, כשנערת הג'אפס אומרת לך בנונשלנטיות משפטים מגונים בעליל, כמו "סע 543 מייל קדימה".
הרדיו.
כן, כן... האמריקאי.