והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 15 באוקטובר 2024

סוכות תשפ"ה: הבלדה על דוד סקוט

 

כְּבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם עַל הַדּוֹד שֶׁלִּי יֵיצִי
שֶׁיָּדַע אֵיךְ לַחְתֹּךְ תַּ'מַּצּוֹת בּוּל בַּחֵצִי
וְאוֹדוֹת גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַדּוֹד שֶׁלִּי מֶנוּ
שֶׁיָּדַע כְּמוֹ גָּדוֹל אֵיךְ לִגְנֹב תַּ'עֲנֵּנוּ
וְהַיּוֹם אֲסַפֵּר עַל הַדּוֹד שֶׁלִּי סְקוֹט
שֶׁהָיָה הַמֶּקְגָייוֶר שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת 


***

מִנֹּעַר לָמַדְנוּ מִשְׁנָה פְּסוּקָה
הַמְּטַיֵּל בְּאַרְצֵנוּ פָּטוּר מִסֻּכָּה
לֹא "אוֹרוֹת מַקִּיפִים", לֹא סוֹד וְלֹא דְּרָשׁ
"הִלְכַת עוֹבְרֵי דְּרָכִים" מְפֹרָשׁ
אַךְ לֹא אִישׁ כְּדוֹד סְקוֹט יֵשֵׁב בְּצֵל קוּלָא
"הֲבָּאנוּ לַחֶלֶד לִחְיוֹת בּוֹ בְּזוּלָה?
עֲזוֹבְתִי בְּאִמָּאשְׁךָ", שָׂח לְדוֹד מֶנּוּ
"אֲנִי אוֹכֵל בַּסֻּכָּה רָאס בִּן עֵנוּ"

פַּעַם בַּקֶמְפִּינְג בְּנַחַל מִכְמָשׁ
פָּרְקוּ פּוֹעֲלִים פַּח צְפַרְדֵּעַ חָדָשׁ
"הֲרֵי כָּאן סֻכָּה" צָהַל אָז הַדּוֹד
סִכֵּךְ כִּדְבָעֵי וְיָשַׁב לוֹ לִסְעֹד
אֲבָל כְּפִי שֶׁלָּמַד, בֵּין שִׁיפּוּד לְטָלֶה
גַּם פַּח מֵהַנַּיְלוֹן בַּסּוֹף מִתְּמָלֵּא
מִתְּהוֹם אַשְׁפָּתוֹת, עָטוּר סְחִי וּמְדֻבְלָל
חֻלַּץ אַךְ בְּקֹשִׁי דּוֹד סְקוֹט הָאֻמְלָל

וּפַעַם אַחַת, בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה
זָמַם עַל קִירוֹת אַמַּת מַיִם צָרָה
דָּחַק לוּחַ עֵץ בֵּין דֹּפֶן לְגֶרֶם
סִכֵּךְ בַּזָּרִיז וְסָעַד לוֹ בַּזֶּרֶם
וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם גָּאֲתָה הַנְּבִיעָה
כִּמְעַט בָּאוּ סוֹעֵד וְטַרְפּוֹ עַד טְבִיעָה
אַךְ דּוֹד סְקוֹט נֶעֱמָד, סְפוּג מַיִם כֻּלּוֹ
וּפָסַק "זֶה כִּמְעַט 'מִצְטַעֵר' - אֲבָל לֹא"

וּבַפַּעַם הַהִיא, בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתָּשְׁמָ"ה
זִהָה הַדּוֹד סְקוֹט עֲגָלָה רְתוּמָה
"שָׁלוֹשׁ דְּפָנוֹת!", שָׂשׂ, "וְעוֹד בְּלִי לָבוּד!"
סִכֵּךְ וְשִׂקֵ"ש וְנָפַל לוֹ שָׁדוּד
אַךְ כְשֶׁנַּמְנוּ מִתַּחַת שִּׁיטָה מְצִלָּה
אֶל גִ'יפּוֹ שָׁב-חָזַר אָז הַבַּעַל-עֲגָלָה
וְהַדּוֹד הַמִּסְכֵּן, מְסַפְּרוֹת הַבְּרִיּוֹת
הִתְעוֹרֵר מְצֻנָּן בַּכְּנִיסָה לַקְּרָיוֹת

וְזוֹ הָיְתָה הַבָּלָדָה עַל דּוֹד שֶׁלִּי סְקוֹט
שֶׁהָיָה הַמֶּקְגָייוֶר שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת

)בתמונה:
הַדּוֹד סְקוֹט, לוֹחֵם וּבַנַּאי
מַגְשִׁים עֶקְרוֹנוֹת בַּחֲזִית סִינַי(

יום שני, 16 בספטמבר 2024

מסעות האוצר של הגיברת לודמילה

האישה עמדה בעקבים גבוהים, עגילי ענק וכובע רחב שוליים ליד פינת איסוף הגזם שבקצה החנייה וסימנה לי בתנועות ידיים נמרצות להתקרב אליה. משקרבתי, לא בזבזה זמן מיותר על ענייני היכרות, מבוא או הקדמה, החוותה בידה על ענפי דקל גמדי שנחו להם בקצה הפינה ושחה לי בנחת, משל היינו מכרים ותיקים ולא שני בני אדם זרים לחלוטין שנפגשו אך הרגע, "אני חשבתי שזה יהיה מאד יפה בלובי בבניין שלי, מה אתה תָּאמָרְתָּה?". משכתי בכתפיי. "לא יודע", אמרתי, הם גזומים, ובלי מים הם יתייבשו בסוף, לא?". האישה הניפה ידה בביטול. "לא תִּתְיַבְּשׁוּ ", פסקה, "זה דווקא יהיה יפה מאד. אתה יכול תִּסְחוֹבְתָּ לי אותם?".

הבטתי רגע לאחור אל הרכב שלי ואל שלל שקיות הסופר המחכות בקרבו, כולל קפואים, אבל האישה מצדה הפגינה חוסר סבלנות ניכר מאד, ועל כן נטלתי בזהירות מלוא זרועותיי ענפי דקל והלכתי אחריה. "נעים מאד", אמרה האישה, "אני הגיברת לודמילה. אני גַּרְתָּה פה עוד קצת למטה. ואיפה אתה תַּגוֹרְתָּ?" "אני גר ממש ליד איפה שחניתי", אמרתי. "מצוין", הניעה ראשה בסיפוק, מחשבת תועלות עלומות שטרם ירדתי עדי פשרן, "מצוין. אז אנחנו שכנים".

כמה ימים לאחר מכן, כשארבה לי שנית באותה שעה ובאותה פינת גזם עצמה, הפעם עם שידה עצומת ממדים שאיוותה לה לשלל, חל טוויסט מעניין בעלילה. "שלום הגיברת לודמילה", אמרתי, "אני ממש אשמח לסחוב לך את השידה, אבל אני חייב לשים רגע משהו בבית". "מצוין", אמרה הגיברת לודמילה בנחת, "מצוין. אז אני תַּבוֹאתָּה איתך לַבָּיְתָּה שלך". "לא לא, אין צורך", אמרתי במבוכה, אף מבלי שנתחוורו לי עד תום השלכותיו הרות הגורל של האירוע, אבל אצל הגיברת לודמילה, כבר הבנתם, לא אנחנו קובעים את אופי ההתרחשויות. "אההה", סקרה את הבית בשביעות רצון בלתי מסותרת, "אההה, אז פה אתה תַּגוֹרְתָּ".

מני אז ואילך, אחת למה ימים, היתה הגיברת לודמילה ממתינה בסבלנות לשעות הערב, ואז מגיחה ממארבה, דופקת מעדנות על דלתי ומצוותת אותי באורח חד צדדי עד מאד למסעות איסוף האוצרות שלה ברחבי פינות הגזם של העיירה.
אם את ענפי הדקל מהפגישה הראשונה שתלנו יחדיו בלובי, הרי שהמציאות שבאו אחריהן השתבצו להן לאורך חדר המדרגות (הגיברת לודמילה התגוררה בקומה האחרונה). ומכל מקום, את סף דלת ביתה לא חצו מעולם.

לאחר כמה מסעות איסוף כבר נתחוור לי היטב כי הגיברת לודמילה אינה אלא אגרנית-על-חלל, אשר כמו כל אגרן ראוי לשמו שומרת את חללו היקר של ביתה פנימה לטובת אוצרות אגדיים עתידיים, ובינתיים מפזרת את שללה בחלל הבניין כולו. "לא בַּלְמַעְלָה!" פסקה שוב ושוב בנחרצות, "פֹּה תַּשִׂימְתָּה".
במעין מחווה לבבית של אלוהי האגרנים, היתה לודמילה הדיירת היחידה בקומה האחרונה, מה שהותיר מקום יקר מפז לאוצרות שזכו לעבור את מחסום הלובי וחדר המדרגות ולהתקרב אל הקודש פנימה; אל הטמיר והנעלם, אלי הארץ האסורה, הנסתרת מעין אנוש - דירתה של לודמילה גופה.

אל החלל הזה עצמו ציוותה עלי לודמילה בערב קיץ אחד להעלות אקווריום ריק וגדול ממדים אליו הכווינה אותי במסגרת מסע האיסוף הרביעי או החמישי אל פינת הגזם שליד תחנת המשטרה. ברגע של חוסר ריכוז אווילי אף שאלתיה אם יש לה בכלל דגים לאכלס בהם את המציאה החדשה, אולם היא רק הביטה בי במבט של אגרנים ותיקים הבזים לגמדים טרוטי העיניים שאינם מסוגלים להתעלות אל גודל המציאה ומקלקלים את חגיגת האגירה בשאלות קטנוניות ונעדרות מעוף אודות הכאן והעכשיו.

כמתמודד שהגיע אל השלבים הסופיים בתחרות, נרגש מגודל המעמד ומהבעת האמון, החלתי להנדס בזהירות את אקווריום הענק אל קרבי ערימת המציאות הממוזלות שגדשה את חלל הקומה העליונה. אולם אז, ברגע מר ונמהר אחד, נפלו עליי השמיים, כמשמעו. הזווית העליונה של תפלץ הזכוכית הארור הזיחה ככל הנראה ממקומו מגש חרסינה מעוטר ועליו סרוויס קפה שלם שהבהיק וזרח והאיר את כל חדר המדרגות מרוב יוקרה וכבוד וחשיבות עצמית. לא פחות מארבעה ספלוני פורצלן קטנטנים גלשו חיש מהר במורד הר המציאות-השוות-במיוחד והתנפצו לעשרות מכיתות של בושה שנצטלצלו ברתת ובאימה לרגלי מיטיבתן מוכת ההלם.

"מה אתה תַּשִׂיתָּה?!?", פכרה לודמילה אצבעותיה נוכח הקטסטרופה. עגיליה הגדולים נעים ונדים בתנועות עזות יחד עם ראשה המסרב להאמין. דממה של בתר-אסון ירדה באחת על חדר המדרגות. בוש ונכלם פתחתי את פי כדי להביע את צערי הנורא, אך בקרביה הגועשים של לודמילה כבר נחרץ דיני לשבט. היא נצמדה אל הקיר כדי לפנות מקום ראוי לשמו למצעד הבושה שלי, פסקה בקול חד "עכשיו אתה תַּלָכְתָּ בַּבָּיִת שלך", הסיטה את שולי כובעה הרחב אל עבר פניה כאומרת "מבחינתי אתה כבר לא עומד כאן בכלל", שתקה שתיקה רבת משמעות וזעזוע מאחרי גווי המתרחק, ולא שבה עוד לדפוק על דלת ביתי לעולם.

יום שבת, 1 ביוני 2024

יום הזיכרון תשפ"ד: אחיי גיבורי התהילה

הגדוד שלי, שלחם והגן במלחמה במשך מעל מאה וחמישים יום, בתחילה בגזרת הצפון ואז בגזרת עזה, לא ספג אבדות בנפש. תודה לאל על חסדים קטנים.
מ"פ בגדוד לחם כחבר כיתת כוננות באחד מקיבוצי העוטף ונפצע קשה, אך ב"ה השתקם
.
לוחם בגדוד השכן, רס"ב עזריה יחזקאל ז"ל, מהטנקיסטים הותיקים בחטיבה (אם לא הותיק שבהם) נפל במוצאי חנוכה, ד' בטבת, בגזרת מרגליות. בן חמישים ושלוש שנים היה בנופלו. הוא הנופל היחידי במלחמה משורות החטיבה.

למעשה, מבין כל נופלי חטיבות המילואים במלחמה הכרתי אישית רק אחד, יקר ומיוחד.
אבל בעצם - הכרתי את כולם.
באנגלית אומרים
it takes one to know one, ואני משוכנע שאני לא המילואימניק יחיד שחש כך; שכל מי שמשרת ביחידת מילואים לוחמת וקורא על הנופלים במערכה מקרב חטיבות המילואים מזהה אותם, גם אם לא פגש בהם מעולם.

המורעל, הבדחן, שומר הסביבה, הפז"מניק, החייכן, המרובע, החולמני, המאלתר, המקומבן, אוהב החיות, ההוא עם השאלות קיטבג, המזווד, הטבעוני, הבשלן המפתיע, השוקיסט, ההוא שמארגן חפלות, ההוא שתמיד יתחיל כדורגל.
הימני המושבע, השמאלני המושבע, הקפלניסט, המתנחל מגב ההר, הסטלן, הדוס-על-חלל , הקיבוצניק, הכופר שמשלים מניין, המקושר ששכן של דוד שלו בבור בקריה, הרוחניק שמודט בנגמ"ש, ההוא שבקבוצות ויודע הכל ראשון
.
הרווק הנצחי, הדון ז'ואן, המאוהב, הנשוי הטרי, האבא לקטנטנים, האבא למתבגרים, האבא לחיילים, הסבא לנכדים
...

עשרות עשרות האלפים שיצאו מהבית בעצם החג ורצו להגן על הבית מבלי להסס ומבלי לשאול לשאול ומבלי להביט סביב לראות מי עוד מגיע.
עשרות הרכבים שראיתי על הכבישים בדרך צפונה, רבים מנוסעיהם בבגדי חג, צופרים, פותחים חלון וצועקים אחד לשני "בהצלחה!".
מאות הרכבים החונים מחוץ לימ"ח, ועוד ועוד לא מפסיקים להגיע, זורקים את הרכב איפשהו בשטח, היכן שאפשר, מעמיסים את התיק על הגב ומתחילים ללכת ברגל אל סככות הטנקים
.
אני מכיר את כולם, מתוקף הידיעה הבהירה שהיחידה שלהם היא בבואה כזו או אחרת של זו שלי. ולכן זה כואב ושורף בלב גם כשלא מכירים אישית. כי גם אם היחידות משתנות - ההוויה היא אחת, והיא מתחת לעור והיא זורמת בדם והיא בנימי הנפש
.
כי כולנו, אבל באמת, רקמה אנושית אחת
.

כל כך הרבה נופלים במלחמה הקשה הזו, חיילי סדיר ואנשי שב"כ ושוטרים ולוחמי ימ"מ וחובשי מד"א ואיחוד הצלה ולוחמי כיתות הכוננות ואזרחים גיבורים למכביר.
אבל השורות הללו מוקדשות לאחיי לוחמי חטיבות המילואים, שזינקו כאריות באמצע החיים כדי להגן על הבית והסתערו בעוז וברעות לוחמים, עוד יום ועוד איתור ועוד יעד ועוד משימה, בנחישות, בהתמדה, באומץ לב - עד שנפלו במערכה הכבדה
.
אחיי גיבורי התהילה. רקפות בין הסלעים
.

בתמונה: רס"מ איתי פרי ממודיעין, נשוי להילה ואב עדו, גיל ואורי. קשר מ"פ בגדוד 8111, חטיבה 5. נפל בחנוכה, כ"ז בכסלו תשפ"ד. בן שלושים ושש בנופלו.
איתי שלא הכרתי, אבל הכרתי
.

יום השואה תשפ"ד: פסקול פנימי

1.
סבי אורי עם אבי דוד, במרפסת ביתם ברחוב מירהאוזנסטראט 22, אמסטרדם
.
זו התמונה היחידה שיש בידינו מסבא
.

2.
 איני יודע מתי בדיוק צולמה, אך יכול לשער זאת. אבא נראה פה כבן שנה וחצי, היום בבירור קיצי וחם. אבא יליד ינואר 1939, כך שהדעת נותנת כי התמונה צולמה בקיץ 1940.

3.
הנאצים פלשו להולנד וכבשו אותה במאי 1940. הם לא נטפלו ליהודים מיד. טבעת החנק התהדקה לאט לאט, אך בנחישות ובהתמדה.
האם בעת שצולמה התמונה (בידי מי? סבתא?) כבר הבחין סבא בעננים ההולכים ומתקדרים מעל למרפסת הקטנה? מעל לקן החם - אבא, אמא וילד קטן - שבנה בעמל
?

4.
שנים הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב. היא הרי היתה כל מה שנשאר
.
השמועה במשפחה לאורך העשורים האחרונים גרסה שהדיירים הנוכחיים בדירה לא נותנים להיכנס וחבל על הזמן והמאמץ, ולכן גם כשהייתי באמסטרדם לא נסעתי לרחוב מירהאוזנסטראט. במקום זאת ניסיתי לדמיין את המרפסת הזו בעיני רוחי, לפי המקטע שצולם בתמונה, והיא נראתה לי כמעין מרפסת שיכון כזו, מוקפת אבני חיפוי אדומות, ללא נוף
.

5.
אבל בקיץ האחרון, עת קבענו שני אבני נגף בין מרצפות חזית הבניין ברחוב מירהאוזנסטראט 22, הזמינה אותנו ליזט, הדיירת הנוכחית, באדיבות רבה אל הבית פנימה. עלינו במדרגות העץ התלולות לקומה 1 ונכנסנו לראשונה אל חללו הנעים של הבית. ישר ביקשתי מליזט רשות לצאת למרפסת, ושם סוף סוף נסגר לי המעגל
.

6.
המרפסת קטנה וצרה, משקיפה אל הגינה היפה והמוריקה שבחצר. פשוט מזווית הצילום של התמונה ניתן היה לראות רק את אבני החיפוי של הבנין ואת אלה של הבנין הסמוך (ועוד בשחור לבן
(.
המרפסת מהתמונה התגלתה אפוא במציאות כמרפסת מקסימה, שיוצאת מדירה צנועה אך יפה ומוארת, בבנין נאה, ברחוב שקט ונעים בעיבורי העיר
.

7.
ופתאום התחברו לי כל החלקים. סבא שבתמונה קיבל לפתע חיים וצבע. הוא ודאי החזיק היטב היטב את אבא, כי המעקה הנמוך היה ממש בסמוך למקום עומדו, ונתן לקרני השמש ללטף את בנו הקטן. יחדיו השקיפו על הגינה ועל העצים והציפורים והפרחים. לאחר מכן נכנסו פנימה וסבא ודאי הניח את אבא בחזרה בזרועותיה האוהבות של סבתא שרה ואז, אני ממשיך לדמיין, אולי לקח את האופניים (שבטוח היו לו) מחדר המדרגות, יצא אל הרחוב המוצל והנעים, הדריך את אופניו על מפתן הבנין, ממש היכן שמשוקעות היום שתי אבני הנגף, ורכב אל חנות המוסיקה שלו ברחוב אוטכרטסטראט 39, במרכז העיר, לצד התעלה הגדולה
.

8.
 והיום, הרי רואים בתמונה, יום קיץ נעים היה, והשכנים ודאי אמרו שלום, והעצים הוריקו - ממש כפי שהוריקו מעלינו בקיץ 2023, ומי התעלות התנוצצו בשלווה - ממש כפי שהתנוצצו למולנו ברחוב אוטכרטסטראט, והנערות בשמלות הקיץ המתנפנפות עברו על פניו, מדוושות על אופניהן - ממש כפי שעברו על פנינו.
וסבא דיווש ונשם, דיווש והביט סביבו, והכל נראה היה נורמלי ומתרונן ממש כפי שהיה קודם, לפני הכיבוש הגרמני. ולבו ודאי אמר לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
אבל האופל, מצדו, הלך והתעצם והתחתר לו במעמקים, כלבה שחורה
.

9.
אני זוכר איך זה היכה בי גם בפירנצה, בחצר בית הכנסת עוצר הנשימה שלה, מול שמות יהודי העיר הטבוחים החרותים על לוחיות המתכת השחורות
.
זה פשוט לא נתפס לי בשכל, איך גם מתחת ליופיה המתפרץ של העיר הזו, בירת האמנות של אירופה; מתחת לשכיות החמדה המופלאות שלה - כבר הלך האופל וגאה והתחתר במעמקים, עד שהתפרץ באחת מטבור ההדר והיופי, כטורף פראי הזונק במפתיע מתוך כלוב עלום
.

10.
אמסטרדם, קיץ 1940
.
פירנצה, קיץ 1942
.
עוטף ישראל, סוכות 2023
.
הטבע מתרונן, היופי מתפרץ, הנפש גואה, הלב מתרחב ונרגע
.
אבל במעמקים, הולך ונדרך, הולך ומתעצם - כבר מתחתר האופל כלבה שחורה. כחית טרף הוא אורב וממתין, חושף ניביו, שולף טפריו ומחכה לפקודה
.

יום שישי, 31 במאי 2024

חרבות ברזל: רעבעצן שפרה ומלחמתה במלאך המשחית

בחולפי בשעת לילה על פני תחנת האוטובוס הגולנית הבחנתי בה, קטנה וצנומה, חבושה פאה ושמלה שחורה וארוכה לגופה. היא סקרה שוב ושוב את הצג האלקטרוני שליד התחנה, כמו מצפה לאיזו ישועה נחבאת, אבל ידיה התופסות את ראשה לימדוני מאליהן אודות כתובת הביעוסים שודאי כבר היתה מרצדת לרוחבו בירוק חווריין לאמור "אין נסיעות בקרוב".
ושיערתי כי ודאי תובך לנסוע לבד עם גבר באישון ליל, אבל מצד שני - איזו חלופה עומדת לה? עצרתי אפוא והצעתי לקחת אותה אל יעדה.

אחרי שתיים שלוש דקות של שקט פנתה אלי בלשון רבים, כמנהג קהילותיה, ושאלה בדחילו "אם זה בסדר מבחינתכם שאעשה טלפון רגע, אני יודעת שזה לא מאד מנומס אבל אתם חייבים להבין שמדובר בפיקוח נפש ממש". "ודאי", אמרתי וכיביתי את הרדיו, "ודאי, ואם לא היה כאן פיקוח נפש זה גם היה בסדר".

"אוי, תודה לכם", אמרה, "ממש תודה לכם. באמת אין לכם מושג עד היכן הדברים מגיעים, ותיכף כבר יהיה מאוחר מדי להתקשר", וכבר חייגה בטלפון הכשר הפשוט בתחושת דחיפות גדולה. בצד השני של הקו ענתה אישה צעירה ותמונת הבהילות החלה להתבהר לאיטה. הטרמפיסטית שלי, מסתבר, היא מנהלת חינוכית במוסד תורני לבנות של חב"ד, ואילו האישה הצעירה התגלתה כאחת מצוות המורות שלה. עילת השיחה, כך התחוור לי עד מהרה, היתה רפיון רוחני שאחז כעמלק בעקבי כיתתה של המורה הצעירה והדריך את שלוותה של המנהלת, שלא לומר הדיר שינה מעיניה ממש, ומוכרחת היתה להורות את טליַת מרעיתה תיכף ומיד כיצד לגדור את הפרצות הניבעות בחומת בית ישראל בעצם דמדומי שחר גאולתם.

וכה לוהבת היתה בדיבורה ובידיה המתנופפות, עד כי בטל הנהג ובטל רכבו, בטלו הכוכבים ובטל מהלכם, בטל העולם ובטל צירו, ובטלה הדרך הנפקחת לאורך בכתום פנָסיה, ורק רעבעצן שפרה (זה שמה, כך למדתי מתשובותיה המהוססות של המורה הצעירה) ניצבת ונלחמת מלחמת חורמה ביצר הרע המנוול שבא לדפוק את פעמי משיח ההולכים וממשמשים בזה הרגע בתוך רעמי המלחמה הגדולה. "כי זה כל כך קרוב, נחמי, כל כך קרוב, והרבי מסתכל עלינו בכל שניה ושניה. אם לא עכשיו אימתי, נחמי?? אם לא עכשיו אימתי??".

אדהכי והכי הגענו לשכונתה. "אתם מבינים, נכון?", פנתה אלי כמתנצלת, "הלוא גם אתם ודאי מרגישים את זה, עם כל מה שקורה וכל הקדושים שמסרו נפשם..." - דמעות נקוו בעיניה והיא החוותה בידה כלפי המדים התלויים על הקולב מאחור - "זה כאן ועכשיו, עומד אחר כותלנו ממש, ואיך נוכל להרפות? איך נוכל לסלוח לעצמנו?".

ואני בלבי פנימה אמרתי אוי ויי, מה אגיד לה והמשיח שלי הוא ליבוביצ'יאני בכלל ("יַאאאבוא!", שבה והדהדה באוזניי זעקת ישעיהו השלישי). אבל כבר שנו חכמינו, שלא סתם נקראו חכמינו, 'משנים מפני השלום', ומצד האמת גם התרגשתי נוכח סעור נפשה. גייסתי אפוא את כל הנשמה החב"דית שיכולתי לגייס ואמרתי בהתלהבות דקדושה "ממש אָזוֹי, הרבנית, ואדרבא - לכתחילה אָרִיבֶּער!"
ולרגע קט ניצת זיק של הפתעה גמורה בעיניה, והיא חייכה והנהנה "בדיוק, לכתחילה אָרִיבֶּער", אולם במשנהו התעשתה, השפילה מבטה ואמרה "תודה רבה לכם, מכאן זה כבר ברגל".

ובנוסעי משם הבטתי במראה ולרגע ראיתי אותה לאורו החיוור של פנס הרחוב נעמדת ומחווה באגרוף קטן ונחוש כלפי שמיא, ואז במשנהו עצמתי עיניי לשניה וראיתי את הרבי מחייך בעיניים טובות ומחווה לה ידו בחזרה.

חרבות ברזל: הכדורסלן


אתמול בערב, בכוננות בבסיס, שחתי לעצמי שזהו חלאס כמה אפשר לשבת ולטחון צ'ופרים מהשק"ם, והצעתי לחבר'ה מהצוות שנלך לשחק קצת כדורסל.
לצערי החברים פחות זרמו/לא באו עם ציוד מתאים, אבל אמרתי חליק, נלך לבד.

אחרי שעה בערך הופיע בשער המגרש חייל סדיר צעיר, שהופתע מקול חבטות הכדרורים, העיר שכבר כמה חודשים טובים הוא משרת בבסיס ומעולם לא שמע מישהו משחק ושאל אם ארצה שנשחק יחד במגרש טוב יותר שאיתר במושב הסמוך, ממש מחוץ לש.ג.

והנה הבחור גדול ורם ועז כענקים, שלא לומר בן תשע עשרה ובמבה, ואילו עבדכם כבר זקן ושב ובא בימים ותיכף נמכר לחלפים, שלא לומר נשלח לגריטה, אבל אמרתי יאללה מה קרה, קצת קשה אז נשברים? כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים, לא? אדרבא, בוא נראה לינוקא כמה טריקים של דינוזאורים מהניינטיז.

אלא שבדרך למגרש השני התחוורו להן כמה אמיתות מדאיגות נוספות, בעלות משמעות קריטית למצב העניינים. למשל שהבחור משרת בצבא על תקן ספורטאי מצטיין, שבוע בבסיס שבוע באימונים בבית, ולא סתם ספורטאי מצטיין, אלא כדורסלן מצטיין, ששיחק בתחילה בנוער של מועדון גדול, ולאחר מכן, עד הצבא, בקבוצה מליגת העל, שבמסגרתה השתתף במשחקים נגד מכבי ת"א, הפועל ירושלים, הפועל חולון. כאלה. בקטנה. נו ביגי.

ואולם מפה לשם כבר הגענו למגרש וכל דרכי הנסיגה המכובדות נחסמו בפניי, ולאחר אימון קליעות קצר (שבו הוא צלף כמו משוגע מהלוגו ואני ניסיתי את כוחי הדל מהצבע) התחלנו משחקונים אחד על אחד.
ואין צורך לומר שאחרי ההפסד הראשון שלי התבקשה מאליה הנקמה, אולם זו, אל תגידו בגת, בוששה מלבוא גם אחרי שבעה משחקונים נוספים.

ומכל מקום סוף טוב הכל טוב, שנהג בי העלם מנהג יהודים רחמנים וגומלי חסדים (או שמא הבין שעד שלא אטול את נקמתי ממנו לא אפרוש מהאתגר עולמית ועוד רגע ייאלץ לגרד אותי מהרצפה ולחזור לבסיס עם שאריותיי בתוך שקית) ובמשחקון התשיעי והאחרון הציג הצגה ראויה לשבח של "מה פתאום נותן לך לנצח חלילה חלילה אני משחק רגיל לגמרי זה לחלוטין אתה שפתאום אחרי שעתיים נהיית תותח", ופירגן לי ניצחון היסטורי 16:12. אין ייאוש בעולם כלל.

יום חמישי, 30 במאי 2024

חרבות ברזל: "אני רוצה את נועה!"

באיזשהו מקום היה לי קל יותר לעשות את פורים במוצב.
כי לא ראיתי את עצמי מצליח לחגוג יותר מדי, וככה היה בידי תירוץ מושלם לחמוק מכל השמחות והמסיבות
.
אבל, אודה ולא אבוש, כשהחב"דניקים שהיו אמורים לבוא לשמח אותנו לא הופיעו, ומצאתי את עצמי יושב חסר מעש בחדרי אחרי קריאת מגילה צנועה וארוחת ערב צבאית גנרית - אמרתי לעצמי שעם כל הכבוד ככה זה לא חג, וקמתי ונסעתי אל מכינת הבית שלנו, מרחק עשרים דקות מהמוצב.
ובמכינה - שמחה ועוצמות ודיבוק חברים ממסד ועד טפחות. ואפילו נעתרתי ורקדתי קצת, ככל שהברך הפצועה שלי איפשרה לי. אבל בעיקר עמדתי בצד וספגתי אל קרבי את האווירה ואת רוח החג, מתמסר אליהן ונותן להן לרפא קמעא קמעא את צער הלב ועקת הנפש.

פתאום נעמדת מולי חבורה של מכיניסטים גברתנים בחצי קשת, מרכינים ראשים. ברגע הראשון, שככה יהיה לי טוב, הייתי בטוח שהשתכרו מקודם ואוטוטו הם הולכים להקיא לי בצוותא ישר על הנעליים, וכבר התחלתי לחשוב איך לעזאזל אני מתארגן עכשיו על גלח"צ, אבל אז הבהירו לי לתדהמתי שהם מחכים שאברך אותם. החלפתי לפחות שבעה צבעי מבוכה ומלמלתי מה לי ולברכות מה. אני מברך את הילדים שלי בליל שבת וזהו. אבל הם התעקשו. "אתה חייל", אמר לי אחד מהם, "זאת אומרת שכל שניה ודקה בכל יום אתה מקיים מצווה, יודע איזה זכויות חבל"ז זה?". "איזה זכויות בראש שלך עכשיו", הסמקתי עד שורשי השערות שאין לי, "כולם פה מסביב רבנים, לכו תתברכו מהם".

אבל הנערים, מצדם, עומדים ולא זזים ממקומם.
"טוב", אמרתי בהשלמה, "מה תרצו שאגיד?".
"לא חשוב מה", ענו, "פשוט תברך אותנו מהלב שלך".
"אתם לפני או אחרי גיוס?".
"לפני גיוס".
"מצוין", חייכתי, "אז תגידו לי לאיזו יחידה אתם רוצים להתקבל ואני אברך אתכם שתגיעו אליה".
"אני רוצה לסיירת מטכ"ל", אמר הראשון. סמכתי ידי על ראשו ואמרתי בחגיגיות "אני מברך אותך שתגיע לסיירת מטכ"ל".
"אני לשייטת", אמר השני. סמכתי ואמרתי "אני מברך אותך שתגיע לשייטת".

כך עברנו כמה וכמה יחידות עילית, עד שהגעתי למתברך האחרון. הוא צועק לי באוזן כדי להתגבר על המוסיקה "נועה!". "לאן??", שאלתי, חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, או שאולי זו אחת מהיחידות החדשות האלה שאני לא מכיר. "את נועה!", צעק העלם לתוך אוזני, "אני רוצה את נועה!".
אוווו, אמרתי לעצמי, זה כבר עניין שזוקק התכווננות אחרת לגמרי. כי הרי הרולות הצעירים האלה יגיעו לכל יחידה שהם רוצים גם בלי הברכות מעלי-אקספרס שבירכתי אותם, אבל נועה, לעומת זאת, נועה זה כבר עניינים של לב, ולב אנוש הלוא מי יידע דרכיו ומערכיו ותחבולותיו? כאן צריך כבר אקסטרא השתדלוס.

עצמתי אפוא עיניי, סמכתי שתי ידיי על ראשו ובכוונה הכי גדולה שיכולתי לגייס אמרתי "אח יקר, אני מברך אותך בכל לבי שתזכה בלבה של נועה תחי', ושתתחתנו, ושתקימו בית נאמן בישראל, ושתזמינו אותי לחתונה".
ונשקתיו על ראשו והלך לו שמח וטוב לב.
וזהו, עכשיו אני מחכה להזמנה.

יום שבת, 9 במרץ 2024

חרבות ברזל: צבא השמיים של רב סרן כצמן

 

מעשה שהיה והגיעני מפי מילואימניק שאספתי לפני כמה שבועות בצומת קצביה, והריני מביאו כאן כלשונו, בשינוי מתבקש של פרטים מזהים.

התגלגלו הדברים, שח לי המילואימניק, ובבלגן של ראשית המלחמה נשלח גדוד החי"ר שלנו למגוון משימות הגנה, ראשית בגזרה הצפונית ואז גם בגזרות נוספות. כל כמה ימים עברו למקום אחר, עד שיום אחד נחתה עלינו משימה בהולה היישר מלמעלה: לרוץ להגן על בסיס מודיעין מסווג אי שם בלב המדבר, לא רחוק ממצפה רמון, אשר מפקדו דיווח בקשר כי תוקפים אותו "טייסות שלמות של כטב"מים".

שלח אפוא הגדוד פלוגת לוחמים כדי להושיע את חיילי המודיעין מפני הנחילים המעופפים העטים עליהם לכלותם. וירד הליל וייצא סרן פלד, מ"פ החי"ר, עם רס"ן כצמן, מפקד בסיס המודיעין, לסיור תצפית רכוב בגזרה. "הנה!", צרח כצמן חצי דקה לתוך הסיור, "הנה כטב"מ, פלד! קדימה, תוריד אותו מהר לפני שייעלם לנו!". פלד סרק עם האמר"ל שלו את שמי המדבר השחורים אך לא ראה דבר. "איפה למען השם אתה רואה כטב"ם, כצמן?", שאל, מבליע חיוך קטן. "הנה, שם", צעק כצמן, "ממש שם, מולך. היה שם אור קטן שזז מהר לכיווננו ואני ראיתי אותו במו עיניי ואני מבקש שתירה עליו בזה הרגע ובלי ויכוחים. אגב, לדעתי ראיתי עוד אחד ממש לידו אז אולי כבר תוריד אותם יחד".

פלד משך בכתפיו. "יכול להיות שפשוט ראית כוכבים, כצמן?" הקשה. "שום כוכבים", פסק כצמן, "בפעם האחרונה שבדקתי, כוכבים לא זזים במהירות ישר אליך. אלה כטב"מים בוודאות, ואני דורש שתוריד אותם עכשיו, תיכף ומיד". פלד תלה בכצמן מבט לאה. "עם מה אתה רוצה שאוריד אותם, כצמן", שאל, "עם התבור שלי?". "אדון פלד הנכבד!", האדים כצמן, קם על רגליו ונופף באצבעו, "אני כשלעצמי אחראי על ענייני איסוף מודיעין, ואם יורשה לי להעיד על עיסתי - אני גם עושה את זה לא רע בכלל. אתה, לעומת זאת, נשלחת לפה כדי להוריד כטב"מים. אז במטותא ממך אל תשאל אותי איך להוריד אותם, אלא פשוט תעשה את העבודה שלך וזהו תודה רבה".

פלד סב לאחור אל חייליו, אך הם רק בהו בו בחזרה, עייפים וקהי חושים. "תגיד", שב ופנה לכצמן, "אני מניח שאם תקפו אתכם כל כך הרבה כטב"מים - בטוח הספקתם לתעד כמה, לא?". "בוודאי", אמר כצמן, "הכל מתועד. קח בחשבון שאלה תמונות באיכות נמוכה יחסית. הן צולמו בשעת בין ערביים או בלילה, כי רק אז הם תוקפים. הם גם עפים מהר מאד כידוע וקשה לתפוס אותם ברזולוציה גבוהה. אבל החומר הראייתי קיים, מנותח ומתויק, כי אצלנו במודעין עובדים מסודר, ובעיקר", שילח רמז עבה כלפי פלד, "בעיקר לא מתחכמים ועושים פוזות מול משימות שאנחנו מקבלים". "כמובן", אמר פלד, "כמובן. אז עכשיו אנחנו נחזור לבסיס ואתה תעביר לי את כל התיעודים שלך ואני אבנה על בסיס ניתוח הנתונים תוכנית הגנה מיטבית אל מול מכלול האיומים הקיימים בגזרה".

עוד באותו לילה העביר כצמן לפלד לא פחות מתשע תמונות, ואליהן צירף פתק חמור סבר המבקש מפלד להניח על שולחנו תכנית הגנה מסודרת עד השעה עשר בבוקר "ובסטנדרטים של החיל שלי ושל היחידה, שלי, בבקשה".
למחרת, בעשר בבוקר על השעון, קיבל כצמן מסרון מסודר מאד מפלד, בזו הלשון:

א. להלן התייחסותי לתמונות שהעברת אמש
תמונה #1: חסידה
תמונה #2: שני עגורים
תמונה #3: אור של אנטנת קשר
תמונה #4: מטוס אימונים מבסיס חה"א רמון, כנראה צוקית
תמונה #5: כתם על העדשה מצד ימין למעלה
תמונה #6: אף-16 מבסיס רמון
תמונה #7: נץ (או דיה שחורה, לא בטוח)
תמונה #8: אף-15 איי מבסיס רמון
תמונה#9: צבר נאה של כוכבים, להערכתי חלק מהדובה הגדולה אבל קשה לקבוע בוודאות בגלל העיגולים האדומים שפיזרת על כל התמונה.

ב. יש לך שעתיים בדיוק להחליף את כל החיילים שלי בעמדות לפי הסטנדרטים המחמירים של החיל שלך ושל היחידה שלך, היות ואנחנו מתחפפים מכאן בשעה 12:00 בצהריים עגול לפי הסטנדרטים של היחידה שלי.

ג. אם תעז לקרוא לנו שוב - אדווח עליך ישירות לקמ"ן הפיקוד, שהוא במקרה גם גיסי

ד. בהצלחה.

יום רביעי, 21 בפברואר 2024

חברי אלון קמחי ז"ל

הוי אלון האהוב, אלון המתוק. נפש זכה וברה מאין כמותה. אדם מופלא שכולו אהבת הבריות ושמחת הלב ועין טובה.
אלון, שזכיתי להכיר בשבתנו יחד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, והפכנו חברים טובים מאז.
אלון, שאירחני בביתו ושמח שמחה גדולה כל כך על כל עציץ וכל פרח שגידל, ועל כל פיסת נוף וצמרת עץ וציפור שנגלו מרום מרפסתו.
אלון, שלא נתן למגבלות גופו להבריך ארצה את נשמתו המאירה.
אלון, שכל מי שפנה אליו נענה תמיד בקיתונות של אהבה ועידוד.
אלון, ששיתף מדי יום בעמוד שלו כאן באדיקות ובמסירות אמרות כנף ופתגמים שכולם בונים, מעצימים, נוסכים כוח.
ולפעמים היו הפתגמים נטולי מקור ורק אחרי לחץ עדין הסכים להודות שכתבם בעצמו, וכמה פעמים אמרתי לו יא אללה שלך אלון, איזה פתגמאי בחסד אתה, איך לא הוצאת עוד ספר פתגמים משל עצמך?
ואיך הספר הזה כבר לא ייצא לאור בחייו. ולוואי שייצא אחרי לכתו.

צר לי עליך אחי אלון, נעמת לי מאד. נפלאה אהבתי לך עד עמקי לב.
נוח בשלום, חבר יקר. תהא שלמה מיטתך.