והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 19 בדצמבר 2023

חרבות ברזל: הקאמראד

לפני כמה ימים נסעתי לאיזה בסיס צפוני שכוח אל למשימת פריקה/העמסה צבאית סתמית ומשעממת, הגם שהתגלתה למפרע כמשימה עם פוטנציאל להעלאה בדרגה שלא כדרך הטבע. כל הדרך הייתי עסוק בלחשב את קיצי לאחור, שכן הנהג שקיבלתי רצה כנראה עד מאד להתקבל לקורס טיס, ומשלא צלח הדבר בידו שיקע את יגונו, ובעיקר את תשוקתו העזה למהירות מאך 3 ומעלה, אל תוך דוושת ההאמר.
ומכל מקום, בסוף הגענו בשלום לבסיס ההוא, בחסד האלוה עלינו, והנגד המקומי ציוות לי כמה מילואימניקים שיסייעו בידי לפרוק ולהעמיס.

אחד מהם, בחור גדול ממדים עם משקפיים עבות ושיער קוצני, ענד על חולצת הב' שלו, מעל לכיס שמאל, לא פחות מארבע מדליות סובייטיות מהדגם המפואר. חיוך גדול נמרח לי על הפנים. "מה נסגר עם המדליות, קאמראד?", שאלתי בבדיחות הדעת, אבל הבחור הגדול רק הטיל שתי מיטות מתקפלות על שכמו, הסתובב ולא ענה.

אחר כך, כשחיכיתי בהאמר לטייס הפרטי שלי, ניגש לאין-חלון, החווה בידו במבוכה על המדליות המעטרות את חזהו ואז סיפר לי על סבא שלו, תיכף בן מאה, שגר אצלם בבית וכמעט לא מדבר, "יושב על הספה בסלון עם שמיכת צמר מול הערוץ ברוסית ושותק".
ואיך מהשביעי לאוקטובר משהו התחיל לבעבע בקרבו, הפך חסר מנוחה, נדבק למסך, ניגב שוב ושוב את עיניו הלחות, אבל המשיך לשתוק.

וכשראה את נכדו עולה על מדים - נרעד, קם בעמל ממושבו, הלך לחדרו וחזר עם קופסת קטיפה שחורה. "המדליות שלו מהמלחמה הגדולה. ותאמין לי, לא יודע כמה זמן לא דיבר איתי יותר ממילה, כמה שנים טובות אולי, אבל ליד הדלת הוא שם לי את המדליות ביד ואמר לי שאני ממשיך עכשיו את המלחמה שלו ושאשים את אלה על המדים. הנה ככה בצד שמאל, הראה לי, ווֹט טָאק".

"ותשמע, זה באמת קצת מביך וכולם מסתכלים, וחלק גם אומרים כל מיני דברים. אבל אצלנו סבא, דְיֶידוּשְׁקָה, זה דבר קדוש. אז אני שמתי, כמו שביקש ממני. הנה, עכשיו אתה יודע מה הסיפור".
"בחיי", אמרתי, "איזה אלוף אתה, קאמראד". וירדתי מההאמר ונתתי לו חיבוק.

חרבות ברזל: שיר החנייה

יוֹם אֶחָד אֶקַּח אֶת הַנְּכָדִים שֶׁיִּהְיוּ לִי
לְטַיֵּל בָּעִיר הַצְּפוֹנִית
וְאַגִּיד לָהֶם, "בּוֹאוּ נִכָּנֵס לַסּוּפֶּר, מְתוּקִים
וְאֶקְנֶה לָכֶם בָּנָנִית"

וְאָז, בַּחַנְיוֹן, אוֹמַר בְּנוֹנְשְׁלַנְט
רוֹאִים תַ'חֲנִיָּה הַהִיא, הַכְּתוּמָה?
סַבָּא גָּר בָּהּ שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת
פַּעַם, בַּמִלְחָמָה


חרבות ברזל: שישה שבועות


הַזְּמַן נֶעֱצַר עַל שִׂמְחַת תּוֹרָה
כְּבָר שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת תּוֹפְסִים תַּ'גִזְרָה
יָשֵׁן בְּחֶנְיוֹן, הָרְחוֹבוֹת נְטוּשִׁים
בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי מְטַיְּלִים נַגְמָ"שִׁים

כָּל בֹּקֶר מַשְׁכִּים, הַכָּאפָה מַכָּה בִּי
מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִים בִּסְנִיף שֶׁל מַכַּבִּי
בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר הָרֵיק יֵשׁ מִקְלַחַת
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם אַזְעָקָה מִצְטַוַּחַת

מֵטֶר מִפֹּה תּוֹתָחִים רוֹעֲמִים
הִפְסַדְתִּי בְּדַמְקָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים
שִׂחַקְתִּי קְצָת קָאטָאן, אִבַּדְתִּי עִנְיָן
שִׁפְצַרְתִּי אֵפוֹד, הִשְׁלַמְתִּי מִנְיָן

מִיַּנְתִּי מַדִּים, סָחַבְתִּי מַנָ"קִים
הִקְשַׁבְתִּי, הִכַלְתִּי, סִפָּרְתִּי מוֹרָ"קִים
קָרָאתִי תַּ'סֶפֶר שֶׁל אֵנְדֶּרְסוֹן קוּפֶּר
פָּרַקְתִּי זִוּוּד עִם עֲגָלָה מֵהַסּוּפֶּר

הִרְצֵיתִי לִקְצִין מַרְגֵּמוֹת עַל מָרָנוֹס
הָפַכְתִּי מֻמְחֶה לְסֶנְדְּבִיץ' קַבָּנוֹס
אָכַלְתִּי שֶׁמֶן עִם קְצָת מָקָרוֹנִי
בַּלַּיְלָה בָּכִיתִי עַל לִיאֵל חֶצְרוֹנִי

וְיֶלֶד אֶחָד שֶׁפָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב
חִבֵּק וְאָמַר לִי "תִּשְׁמֹר עָלַי, טוֹב?"

חרבות ברזל: שבר בת עמי

משהכל התחיל וגויסתי, לא הייתי באף הלוויה או שבעה, למעט שבעה אחת של משפחה יקרה ללבי שהצלחתי לצאת אליה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה שאצא ואוכל אלך להר הרצל, לשהות קצת בתוך הכאב והצער שירדו כשמיכה שחורה על הארץ.
הגעתי להר באור בין ערביים. חלקה שלמה כבר הולכת ומתמלאת קברים רעננים. לצד כמה מהם כורעים אנשים ונשים; מלטפים ולוחשים, מלטפים ושותקים.

על קברו של רב"ט אדיר טהר, לוחם גולני שנפל בקרבות שמחת תורה, חגגו לו משפחתו וחבריו יומולדת עשרים, עם שני בלונים ענקיים כסופים בצורת "20", שני זרי בלונים גדולים בצהוב וירוק ואפילו עוגת קצפת. הם הציעו לי פרוסה, והגולה שהלכה והתעבתה לי בגרון עוד קודם איימה לפרוץ החוצה דרך העיניים. סירבתי בנימוס וברחתי קצת לחלקה שמעל, לומר שלום לחבריי מלבנון שנשארו שם בני עשרים ולבקש מהם לדאוג טוב טוב לכל החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
אחר כך, כשירד החושך, חזרתי והסתובבתי לאור הפנסים בין תלי העפר הלחים והמצבות החדשות; מביט ומסתמרר, קורא ונזכר.

אישה אחת, נמוכה וכסופת שיער, ידיה עמוסות שקיות ניילון ובקבוקים ריקים, נעמדה לידי ועיינה עיון רב בנשק ובסמל הגדוד שעל כובעי. "זה לא עוזי, נכון?", שאלה לבסוף. "לא", אמרתי, "זה M-16". "לבעלי היה עוזי", אמרה בשקט, "הוא היה בחי"ר. אתה לא בחי"ר, נכון?". "נכון", עניתי, "אני בשריון". "זהו", אמרה, "כי ראיתי את הטנק על הכובע שלך. אני באתי לבעלי, הוא פה למטה. כמעט כל יום אני באה אצלו. שמעתי אותם שרים 'היום יום הולדת' אז עליתי לפה למעלה לראות. לא שומעים פה שירים כאלה בדרך כלל". "נכון", אמרתי בשקט, הגולה שבה ומתעבה בגרוני. האישה שתקה.
"ולמה אתה באת?", שאלה לבסוף. משכתי בכתפי ושתקתי.
"ולמי באת?", הוסיפה והקשתה. שתקתי שוב.
אחר כך החוויתי בידי סביב ואמרתי "לא יודע, נראה לי שבאתי לכולם".

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 2

בכי אחד ביום.
לא בשעה מוגדרת, לא בהפרשי זמן קבועים, אולי מדלג יום אחד פה ושם.
אבל, בגדול, בכי אחד ביום.
בדרך כלל בלילה, תמיד כשאני לבד.
מתפרץ כמו לבה מתהומות הנפש, שוטף בלי מעצורים.
כך כמה דקות, עד שהנפש נשטפת, ואז חוזרים ללו"ז, למשימות, למטלות.

לפעמים הבכי-אחד-ביום שלי הוא דווקא נגזרת של שמחה, כמו שמחת נישואיה של הילה שלנו מהגדוד, כמו החתונה של אורן וייס ששני הוריו נרצחו בבארי.
לפעמים גואה מול הלוויות הנופלים.
לפעמים נוכח המחשבה על החטופים.
ולפעמים מעומקי הזוועות של השבת השחורה.

היום התפרץ למשמע ידיעה בחדשות: זוהתה גופתה של רות פרץ, הנערה בעלת הצרכים המיוחדים שרקדה במסיבת הטבע יחד עם אריק, אביה, ואז נרצחה יחד איתו.
אריק, קראתי, היה אבא מהאגדות; לקח את בתו לפסטיבלי מוסיקה בכל העולם. המוסיקה היתה צינור החיות של רות, שהיתה כובשת את הרחבה, מניעה את כיסא הגלגלים שלה אחורה וקדימה וזורחת משמחה.

בכיתי על פסגת האושר הזו, שנתהפכה בן רגע לפלצות אשר נכחה הליט פניו גם אשמדאי בעצמו.
בכיתי על האימה; איך אפשר לברוח מפני המרצחים עם ילדתך שבכיסא גלגלים? ילדתך האהובה, שכל חייה היית לה מבצר ומגן, ועכשיו...
ובכיתי על בני האדם שהיו אריק ורות, שתי צלעות של אבן טובה אחת, יקרה מכל יקר. על בני האור שהיו, קורעים יחד את כבלי הגוף ומתרוממים אל על עם המוסיקה. לו הייתי זוכה לראותם רוקדים יחד - היו זולגות ממני דמעות של התרגשות והודיה, על שישנם אנשי אור כאלה כאן לצדנו בעולם; על המזל שנפל בחלקי לראותם במו עיניי.
ולמולם, בני החושך שצדו אותם; הארורים, מצורעי הנפש, ילידי השטן, אלה שכל בשורתם לעולם היא מארה ואפלה וצלמוות. הם וודאי כיוונו נשקיהם אל האב ובתו האומצים לנוס על נפשם וגיחכו נוכח המטרה הקלה שנזדמנה להם.

כמו תמיד בדברי ימי העולם, גם הפעם יובסו בני החושך בידי בני האור, וייגררו בשערותיהם אל שערי האופל ממנו נחצבה נשמתם.
ואריק ורות? "בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה" והם ודאי רוקדים במרחביהם; חופשיים ומאושרים, טסים אל על כחץ שלוח, צורחים באושר אל הרוח. מאירים כזוהר הרקיע.

(איור: רוני בן סעדון)

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 1

ברדיו שמעתי היום את דודתה של שני לוק סופדת לה. היא סיפרה על נשמה טהורה, כזו שכשחתול ברחוב סבל - כאב לה; ששפתה היתה שפת אהבה ללא גבולות או גדרות. ילדת פרחים, שהריקוד היה לה לתפילה.
שמעתי וחשבתי על הסרטון ההוא שלה על הטנדר בעזה. ואמרתי לעצמי, גם בזה יש נחמה קטנה, שבעת שצולם כבר דאתה נשמתה הזכה גבוה גבוה למעלה מן הארורים השפלים שביזו את גופה.

יש רגעים שהם בבחינת זיקוק של זיקוק. תמצית התמצית. הניגוד הזה, שבין ילדת האור התמה הזו לבין בני החושך שהקיפו אותה כעדת פראים מוכי שטן, הוא דוגמא לרגע כזה.
וכמו השועל שיצא מבית קודשי הקודשים וגרם לרבי עקיבא לראות בעיני רוחו את הגאולה העתידה דווקא מתוך טבור החשכה, כך חשתי גם אני הלילה.

כי בדברי ימי העולם בני החושך תמיד הפסידו לבסוף לבני האור, וכך יהיה גם הפעם. כל גדולתם של חמאס ומקביליו העמלקים מסתכמת ביכולתם להפתיע ולעקוץ בשעת חולשה או חוסר ערנות. אין להם שום כוח ויכולת להשיג הישג כלשהו מעבר לכך, כי בכל אספקט של שגשוג והתפתחות ובניית כוח בר קיימא הם היו ונותרו כישלון גמור. לא לחינם הם מבטיחים לחסידיהם השוטים את כל מנעמי תבל לאחר מותם מות "קדושים" כביכול, כי על פני האדמה כל שיכלו לספק להם הוא עוני וחורבן, בערות ופיגור. "זרוע אווירית" של פריקינג רחפנים, אבל מחילות עכברים של הביוקר - זה כל הסיפור של הארגון הזה ושל מקביליו בקליפת אגוז. תשאלו את נסראללה, אביר "הניצחון האלוהי" מ-2006, שאוטוטו סוגר עשרים שנה בלי ויטמין די.
והאופק החרב והשחור שהוא נחלת חייהם - הוא גם בשורתם לעולם, כמו תאים סרטניים התוקפים תאים בריאים כדי לקעקעם עמם יחד.

אנחנו לא בני האור הראשונים שהופתעו לאורך ההיסטוריה, אבל הסוף של הסיפור הזה הוא תמיד אותו הסוף: בני האור מתנערים, קמים ממפלתם, מגייסים את עוצמתם שנבנתה בעמל ובתבונה ומכים את בני החושך שוק על ירך. גם הפעם הזו לא תהיה שונה. כולנו יודעים שסינוואר, הנייה, משעל ואל-ערורי לא ימותו במיטתם. כולנו יודעים שניר עוז ובארי ונחל עוז וכפר עזה ישובו לשגשג ולפרוח כשעזה עוד תעמוד בחורבנה. הנחש, תהא נשיכתו מכאיבה ככל שתהא, נשאר נחש, והאריה נשאר אריה.

בשבועות האחרונים יש לי בכי אחד ביום. בדרך כלל לפני השינה. כמה שניות של בכי חד ועמוק, שמנקה לי את הנשמה ממכאוביה. והלילה התפרץ מתוכי דווקא כבכי של נחמה, נוכח שמחת חתונה.
עמיר ומתי וייס נרצחו בטבח בבארי. בנם, אורן, נישא היום למירית בת זוגו. בחופה הזו עמד רק זוג הורים אחד, אבל היא התקיימה, במועדה, עם הטלית והטבעות והחליפה ששרדו את החורבן, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אני שומע את זה סביבי לא מעט לאחרונה. עוד זוג ועוד חופה, עוד בית ועוד משפחה, לבנים איתנות הולכות וסוגרות את הפרצות שניבעו בחומת ירושלים. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

חרבות ברזל: מעשה מחייל וילד

מעשה מחייל אחד שיצא בגדוד בתוך המלחמה, והיה הגדוד של אותו חייל מוצב בעיר אחת שהתרוקנה מתושביה, והיו חייליו לנים בחניון של קניון אחד שהיה באותו העיר.
ובכל בוקר היה אותו חייל קם מיצועו אשר בהחניון ולוקח מגבתו ומברשת שיניים שלו ומשרך דרכו למעלית שבהקניון ולוחץ "קומה 1" וסר לקופת חולים שהיתה שם לשטוף פניו ולצחצח שיניו, ואז הולך למכון כושר אחד שהיה שם לרחוץ גופו.
ומשום שהיתה העיר ההיא מרוקנת מתושביה, היה תמיד הקניון בלא אנשים כלל, מלבד החיילים דמן אותו הגדוד.

ואולם בוקר אחד, כשנכנס החייל להקופת חולים שהיה רוחץ שם פניו, מצא בה ילד קטן ואמו שהיו מחכים לרופא, והחייל נמלא פליאה וחייך חיוך גדול לעומת הילד הקטן. והילד הקטן מצדו נענה לו ואמר "שלום חייל, אני יכול לצייר לך ציור?" והחייל ענה שבטח ונטל כיסא קטן שהיה שם והתיישב ליד הילד, והיה מביט בו מצייר בשקידה, ומחייך לעצמו.
ומשום שהילד סיפר לחייל כי משפחתו נשארה בהעיר הנטושה וכי כל חבריו נסעו להם, אמר לו החייל שיוכל לבוא לבקרו מתי שרק ירצה, והילד שמח ואמר שבאמת ביתו שוכן ממש ממול לאותו הקניון ואף אמו נענתה ושמחה ואמרה שתביאהו לבקר את החייל.

ובאמת באותו היום אחר הצהריים הביאה האם הצעירה את הילד לבקר את החייל ליד אותו הקניון שהיה החייל ישן שם. והילד והחייל שיחקו קצת בכדור שהביא מביתו, והחייל קנה לילד סופגניה בהסופרמרקט שהיה באותו הקניון ועיני הילד נצצו.
וכשהתיישבו לאכול שאל הילד את החייל למעשיו בהגדוד והחייל ענה שהוא חובש. והילד אמר "אני מקווה שלא תהיה לך עבודה אף פעם" והחייל אמר שגם הוא מקווה.

וכשאמו קראה לו לשוב, הצביע הילד על ביתו שממול ואמר לחייל, "שם אני גר. תשמור עלי, טוב?" והחייל ליטפו על ראשו ואמר "אני מבטיח".

חרבות ברזל: מעשה מגדוד ואמא

מעשה מגדוד אחד שגויס למלחמה, והיו חיילי הגדוד זקוקים לגטקעס ולגופיות חמות. והיה אחד החיילים בגדוד מפרסם הדברים בכיכרות המרשתת, למען יידע כל מאן דבעי כי בהגדוד שלו לכה"פ נזקקים העולם לגטקעס ולגופיות חמות.
ואותו החייל שהיה מפרסם הדברים, פרסמם גם בקרב בני משפחתו, למען יפיצום על פני כל הארץ.

ואמו של אותו החייל, תחי', שהיתה יידישע מאמע תקנית - שלא לומר, מדגם מהדרין ממש - תיכף אמרה לעצמה א-נו שוין, מה יושיענו share? הן הגדוד למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהם גטקעס וגופיות חמות לאלתר ולחיים טובים!

הלכה אפוא אותה האמא, והתקינה לעצמה קופסת פח ריקה של עוגיות סבתא (שהלוא סבתא היתה) ושילחה בת קול ברחבי מעונה שבדיור מוגן אחד אשר בירושלים לאמור, דהגדוד של בנה שיחי' למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהן גטקעס וגופיות חמות, להחם גווי חייליו מפני צינת הסתיו.

ובת הקול, מצדה, פרשה לה כנפיים (כי זה מה שבנות קול עושות) ותיכף ומיד כבר באו שכניה הטובים, זה בכה וזה בכה, אנשים ונשים, ישישות וישישים, מקלותיהם ומעותיהם בידם, והפקידו המעות בהקופסה הנזכרת, כנדבת לבם הטוב.
והנה ממש בן לילה נתמלאה הקופסה מעות לרוב. והשכנות והשכנים, מצדם, ממשיכים ובאים, ותורמים עוד ועוד, כהנה וכהנה, ומגדישים סאת נדבתם.

וסופו של מעשה, שעד שבא הדבר לידי גמר - כבר לא נצרך עוד אותו הגדוד לגטקעס ולגופיות חמות, ועל כן נטלה אותה האמא קופסתה הגדושה, ונתנה תכולתה לשלוחי מצווה שלה, והלכו וקנו בה מעין נאדות של בד היותר מהודרים ומלאים בכל טוב, שהחיילים שבאותו הגדוד היו מכנים בלשונם בשם "פק"ל קפה", ושילחו הנאדות צפונה אל גבול הארץ, מקום שאותו הגדוד היה יושב שם.

ומני אז ועד הנה מסבים החיילים דמן אותו הגדוד על סיפוני הפלדה של שריוניהם, שותים קפה חם להחם גופם מפני צינת הלילה ומשיחים זה לזה בשבח אותה האמא ובשבח שכניה הטובים.

והאמא היתה מאושרת.

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - גבול לבנון 3

מי אתם, האנשים והנשים שאימצו את הגדוד שלנו אמש בערב הגדודי?
מי אתם, מלאכיות ומלאכים ששטפו אותנו באור ובחום ובאהבה עד גדותינו? שהאכילו והשקו ופינקו גדוד שלם (מאות לוחמים ותומכי לחימה) ללא לאות, במסירות, בשפעי שפעים?
שאלתי אחד מכם לזהותכם והוא בענווה ובקול שקט ענה לי "אנחנו רק כמה חברים, כל כמה ערבים מאמצים גדוד אחר. עזוב, אנחנו לא הסיפור. אתם הסיפור".

אז עד עכשיו אני לא ממש יודע מי אתם - הגברים שעמדו אצל המנגלים הענקיים כל הערב, מנפנפים ורוקדים, מנפנפים ושרים, מנפנפים ומחבקים ומנשקים ועוטפים; הנשים שהכינו מופלטות לגדוד שלם, ובלושן את הבצק מלמלו פיותיהן תפילות וברכות להצלחתנו וידיהן שיקעו את מילותיהן הטובות בתוך הבצק פנימה; הנערות והנערים שסבבו בינינו בלי חשך עם מגשי סלטים ותוספות ופינוקים וקינוחים.

אני לא יודע מי אתם, אבל אתם לגמרי הסיפור. מי שלא ראה את האושר שקרן מפניכם, את השמחה שנתברקה מכל תנועה שלכם, את עיניכם הנוצצות מהתרגשות - לא ראה מחזה מופלא מימיו.
אתם הכי הסיפור; אתם החוסן והדלק והכוח והתעצומות הדורכים את צעדינו, המלאכים השומרים שלנו. יהי חלקי עמכם, ענוי עולם.



חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - גבול לבנון 2

האישה מקריית שמונה שראתה אותי ממתין לשווא לאוטובוס לירושלים (בואו, לישון בחניון זה מספיק קשוח, לא צריך להוסיף לזה עוד נהיגה של שלוש שעות), עצרה לי במיוחד ולקחה אותי לראש פינה. וכל הדרך שאלה אותי לאן לקחת אותי לאכול, ולא הועילו כל הסבריי שאכלתי ממש לפני שיצאתי לדרך. ואז, כשהגענו, מלמלה משהו על "שמור לי רגע על האוטו אני כבר חוזרת", חזרה אחרי כמה דקות עם קומבינציית אדירים של סושי בשקית נייר גדולה ותירצה במבוכה "טוב, אז נניח שעכשיו אתה לא רעב, אבל הרי עד שתגיע לירושלים כבר תהיה רעב בטוח, לא?".

החקלאי המבוגר שראה אותי מיד לאחר מכן יושב בתחנת האוטובוס בראש פינה, עצר את הפיק אפ הגדול שלו ורעם "בוא חייל, הולכים לאכול". חייכתי חיוך גדול, החוויתי בידי על שקית הסושי ואמרתי שתודה רבה, ושהוא מתוק מדבש, אבל מה אעשה וכבר הקדימו אותו, והוא מצדו ספק כפיו והלך. אבל אחרי חמש דקות חזר עם שקית מלאה שוקולדים ואמר "אולי באוכל הקדימו אותי אבל לא בקינוחים".

המוסיקאי המקסים מגוש עציון, שתרם לגדוד שלנו גיטרה אקוסטית, מפוחית, דרבוקה גדולה ותופי מרים שרוממו ושימחו את נפשנו בימים הארוכים, נוכח העצב הגדול.

גרשון המתוק - שאני מכיר מילדות, מהסניף של תנועת הנוער - שהופיע אצלנו יום אחד כרוח סערה מלווה באשתו ובילדיו ובמעשנת העופות המסתובבת הכי מגניבה שראיתי בחיי, שבנה במסגריה שלו, והעניקו לחצי גדוד ארוחת פינוקים בטעם גן עדן.

ככה הם מסתובבים בכל הארץ, ברכב המשפחתי הגדול, עם מעשנת הפלא הענקית על הנגררת מאחור, קונים עופות וירקות מכספי תרומות ומפנקים אינספור חיילים בכל חור אפשרי. בענוה ובמאור פנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שמשפחה פרטית תרים לבדה הפקה כזו שוב ושוב ושוב.

הנשים המסורות שישבו וסרגו לנו מאות כובעי צמר להחם את ראשינו מפני הצינה, ובתוכם טמנו מכתבים מעתירי עיטוף ואהבה.

אהוד בנאי, מחוזק בארז שמידע הנפלא (מ-OSOG ו"קו אחורי") שהופיעו לנו בהתנדבות בערב הגדודי ורוממו את רוחנו מעלה מעלה ואז עוד התנצלו שהם צריכים לסיים כי יש להם הופעה נוספת בלילה ברמת הגולן, ליחידה אחרת.

חבורות המאמצים שפשטו לנו על הגדוד אחת לכמה ערבים עם מנגלים ומעדנים ופינוקים והאכילו אותנו כיד המלך. פעם חבר'ה דרוזים מהמכון היהודי-ערבי בהסתדרות, פעם חבורה עליזה של עולים חדשים מצרפת, פעם קבוצת ישראלים ותיקים לא יודע אפילו מאיפה. כולם ענוים, כולם מאירים, כולם זורחים מאושר, אפילו יותר מאיתנו.

גדי, איש המזגנים התעשייתיים ממתן שליד כפר סבא, שאסף אותי בצומת המוביל עוד לפני שהספקתי להגיע לתחנה. אמרתי לו שאני צריך לירושלים, אמר לי תעלה, נקדם אותך. כל הדרך אנחנו משוחחים. הוא בן חמישים, אחרי שירות ארוך בסדיר ובמילואים בחיל הים, עם ילד לוחם שייטת שכרגע נלחם בעזה. מדברים על החיים, על המלחמה, על הלם השביעי לאוקטובר, על לילות נטולי שינה, על האושר שבילדים הגדלים ופורחים. בינתיים עוברים ככל מחלף אפשרי שמוביל לכפר סבא, אבל אני נזכר שגדי זרק משהו על משרד בפתח תקווה ושותק. כשכל הפניות לפתח תקווה כבר מאחורינו אני אוזר אומץ ושואל אותו מה בדיוק נראה לו שהוא עושה. "נו מה, עוד לא הבנת שאני לוקח אותך לירושלים?", הוא מחייך, ואז גם מתעקש לקנות לי בגט במחלף שורש. "טוב, מה עכשיו, גדי? אני כולה שלוש שנים צעיר ממך, לא חייל בן עשרים", אני צוחק, "אני יכול לקנות לעצמי בגט אם אני רוצה". עזר לי קדחת.
בחניה של הר הרצל נפרדנו לשלום. לא ידעתי את נפשי ממבוכה, הבנאדם צריך לחזור עכשיו עד כפר סבא בגללי. אבל הוא חייך לעומתי. "הכל בסדר", אמר, "הכל כשורה. אתה תעשה את שלך ואני את שלי".

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - גבול לבנון 1

האיש האלמוני בשווארמיה בכניסה לצפת. קצין שלנו הזמין עשרים לאפות עם שווארמה לחיילים בגדוד ואז הלך רגע הצידה לקחת שתי פחיות ולעשות שיחת טלפון קצרה. כשחזר אמר לו המוכר "החשבון שלך הוא רק על הפחיות. מישהו בא לקופה כשלא היית ושילם על כל המנות".

האיש בחולצה הלבנה שפרק מגשים של סושי לעמדת החסם בכניסה לימ"ח.

שתי המושבניקיות שסחבו יחד סיר ענק של מרק למתחם של הגדוד בשטח ואז מזגו כוס אחר כוס והגישו בחיוך ואמרו "תתחזק, תתחזק".

הנערות והנערים הברסלברים שפשטו על הכניסה למפקדת הגדוד עם מנגלים וחגו סביבי כמו מלאכים; מלאך של פיתות, מלאכית של סלטים, מלאך של קציצות, מלאכית של שתיה, ולא נתנו לי לזוז בלי מנות נדיבות לי ולצוות שלי שמאחור.

המנהל האזורי של השטח שבו התפרסנו, שבכניסה לחדר ניתוח לפני ניתוח לב עוד סגר לנו פינות אחרונות בטלפון.

החברה היקרה שלי מארה"ב שאספה עם חבריה לקהילה דולר לדולר עד לסכום של אלפי שקלים וביקשה לשלוח את הכסף לטובת צרכי הגדוד שלי דווקא היום, "מתנה ליום ההולדת הלועזי שלך".

נשות המושב הצפוני שמחלקות ביניהן יום יום את הכביסות שלנו ומחזירות את המדים מכובסים ומעומלנים ומלאי צ'ופרים.

האיש מגבעת שמואל שהביא לנו תרומות של מדים וספרים מעירו עד לפאתי גבול לבנון ואז סובב את ההגה ונסע חזרה הביתה.

ניר ושרון, המתנדבים האלופים שגייסתי ברשת לטובת הפעלת מתחם ההתרעננות הגדודי שלנו; אזרחים שעזבו הכל ובאו להיות כאן איתנו, וכל היום עומדים וטורחים וקונים ומבשלים ומגישים אוכל של הביוקר ומסיעים ברכביהם הפרטיים את החיילים שלנו מהשטח היישר למתחם המפנק שהרימו, להפסקה קצרה של אוכל ביתי ומקלחת חמה ומצעים לבנים אחרי שבוע וחצי בחוץ.

אורלי ואיציק המופלאים, שכל מתחם ההתרעננות הזה קורה אצלם בבית ובצימרים, בהתנדבות מלאה; שבחום ובחיבוק ובדאגה ובעטיפה שאינם פוסקים לרגע - הפכו לאבא ולאמא של הגדוד כולו.

הילד הקטן שעבר לידי עם אמא שלו במקסטוק בצפת, ביקש (וקיבל) רשות לתת לי חיבוק ואז גם לחש לי באוזן "אני אתפלל עליך כל יום".

חמישים למלחמת יום הכיפורים: אנדרטת גדוד 68

 

בחרתי לסיים את סדרת הפוסטים על מלחמת יום הכיפורים ברשימה עם נגיעה אישית. זו תהיה הרשימה השלוש עשרה והאחרונה בה.

אבי, דוד, היה לוחם בגדוד 68 של החטיבה הירושלמית, חטיבת חי"ר במילואים. לפני חגי תשרי תשל"ד גויס הגדוד לתעסוקה מבצעית במעוזי קו ברלב. חייליו הגיעו לקו לפני ראש השנה והיו אמורים להשתחרר לאחר סוכות.
אבא שוחרר מהתעסוקה בנסיבות משפחתיות חד משמעיות ובלתי פתירות. הוא היה באותו זמן אב חד הורי עם שני ילדים קטנים בחזקתו וללא כל משפחה בעולם שתוכל לטפל בהם בהיעדרו.

חבריו לגדוד של אבא ירדו לתעסוקה שלוה על קו המים ומצאו את כל הצבא המצרי, כפשוטו, מתנפץ להם על הראש.
התוצאות היו איומות. שבעים ושישה חיילי הגדוד נפלו בקרב. גם בתמונת המצב הקשה של מלחמת יום הכיפורים מדובר במספרי נופלים שספגו מסגרות בסדרי גודל של חטיבה ומעלה (למיטב ידיעתי רק גדוד 184 של חטיבה 14 ספג כמסגרת גדודית אבדות כבדות יותר). אם מצרפים למספרי החללים את השבויים מקרב לוחמי הגדוד (מעל לשישים) מקבלים תמונה בלתי נתפסת ולפיה למעלה ממחצית (!) מחייליו נהרגו בקרבות או נפלו בשבי.

נולדתי שלוש שנים אחרי המלחמה, בחודש תשרי ה'תשל"ז. מה היה קורה לו היה אבא מגיע לתעסוקה ההיא בתעלה? אולי לא הייתי כאן היום כדי לכתוב את השורות האלה. אולי הייתי נולד לאב פדוי שבי או הלום קרב.
בסביבת ילדותי הותירה המלחמה שׂרטות ארוכות, עמוקות, בכֹה ובכֹה. כחישופי טפריה של חיית טרף. אבא של המדריכים שלי בתנועת הנוער, שכנים שלנו מהרחוב הסמוך; אלמנת חבר לפלוגה של אבא שהפכה לחברת משפחה קרובה כבר חמישים שנה; אח של בן קהילה קרוב שהתפלל מאחורינו בבית הכנסת...

ירושלמים מהשכונות הדתיות, ירושלמים מהשכונות הותיקות, ירושלמים מקריית יובל ומהקטמונים ומתלפיות ומרחביה ומשכונת ממילא. דתיים וחילונים ומסורתיים, ותיקים ועולים חדשים. רובם בני גילו של אבי, שהיו צריכים להיות היום סביב גיל גבורות, מוקפים ילדים ונכדים ונינים. מילואימניקים בעלי בתים ומשפחות שמצאו את עצמם לבד מול צבא שלם ועם עזרה שמובטחת שוב ושוב ושוב אך לא מגיעה. "בגדתם בנו", היו מילותיו האחרונות בקשר של חייל הגדוד, הקשר מקס ממן ממעוז חיזיון, "בגדתם בנו ואלוהים ישלם לכם".

על אנדרטת ההנצחה של הגדוד בטיילת ארמון הנציב נחקק: "לחיילי גדוד 68, חטיבה 16, "הירושלמית", אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק".
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
תם ולא נשלם.

חמישים למלחמת יום הכיפורים: גבורתו של שלמה ערמן

שלמה ערמן היה סמל מחלקה בגדוד תשע של חטיבה 14. המלחמה מצאה אותו במתחם מעוזי אורקל. מעוזי קו ברלב, נזכיר, היו שורה דלילה של מוצבים קטנים, שבצהרי יום הכיפורים מצאו את עצמם, כפשוטו וללא גוזמאות, מול כל הצבא המצרי בערך.

האש המצרית האדירה שנחתה על מתחם אורקל גבתה מחירים מהירים וכואבים מאד, וכך מצא ערמן את עצמו מפקד על הכוח ששרד את מכות האש הראשונות. בקור רוח מופתי הוא נכנס לתפקיד וניהל את הקרב בתבונה וביעילות עד לפקודת הנסיגה, בליל ה-8 באוקטובר. הצוותים שתחת פיקודו פגעו שוב ושוב והשמידו עשרות טנקי אויב.

קור הרוח של ערמן לא עזב אותו לרגע גם בתנאים הבלתי אפשריים של נסיגה בביצות שורצות חוליות נ"ט וחי"ר מצריות. הוא דאג אישית לסדר את המפונים על הכלים ולא שכח להעיר למילואימניק יצחק לוי לרדת ממקום מושבו שעל צריח אחד הטנקים למקום מוגן יותר. כך הציל את חייו בפעם ראשונה, כאשר רקטת נ"ט פגעה במקום בו ישב עד לפני רגע.

השיירה ספגה אש מכל הכיוונים, כליה נפגעו בזה אחר זה, ובשלב מסוים (לאחר שערמן ביקש לחלץ את הכלים הפגועים וסורב) נותרו ממנה רק חמישה חיילים, ביניהם יצחק לוי שנפצע בינתיים, וללא כל כלי רכב תקין. ערמן הוביל רגלית את חייליו בביצות לאורך 17 ק"מ כשהוא מנווט לפי הכוכבים עד לתעוז "יורם" שבקו התעוזים (מגמה אחת מזרחה מקו ברלב). כשלוי הפצוע כמעט נשבר ערמן לא ויתר לו, סיפר לו סיפורים על ברזי מים שממתינים ממש מעבר לדיונה הבאה וכך הצליח להביא אותו כל הדרך עד לתעוז יורם והציל את חייו בשנית.

בהתקרבם לתעוז זיהה ערמן קוליסים (סימני שרשראות טנקים) על החול. הוא הבין היטב את פחדם של הטנקיסטים מהצד השני של הפלדה מפני מארבי קומנדו מצריים וניהל את החבירה בזהירות רבה ובתבונה, כדרכו.
אבל הפחד של צוותי השריון החדשים מגדוד 113 של חטיבה 217 - בייחוד לאחר האבדות הכבדות שנחלו מידי הקומנדו המצרי חבריהם לחטיבה מגדוד 142, במה שנודע לימים כ"מארב רומאני" - היה גדול בהרבה ממה שערמן יכול היה לשער...

לאחר תחקיר צולב שערכו הטנקיסטים מגדוד 113 לחמשת הניצולים, כולל דו שיח שלם בעברית על מקומות מגוריהם ויחידותיהם - תשובה אחת שלא מצאה חן בעיניהם גרמה להם לירות פגז ולפתוח בירי מקלעים כבד אל עבר החמישה, שעמדו במרחק של לא יותר מ-20 מטרים מהם. רמי גולברג, איש צוות בטנק של ערמן, נהרג במקום. ערמן נפצע פצעי מוות, לא לפני שהעביר מיוזמתו את יצחק לוי לעמוד מאחוריו ובכך הציל את חייו בפעם השלישית והאחרונה.
כשהבינו סוף סוף היורים את טעותם האיומה הזעיקו עזרה, אבל כבר לא נשאר למי לעזור. להגנתם טענו עם השנים שאת הפקודה לירות קיבלו ממפקד האוגדה.

לשלמה ערמן, המפקד הצנוע, קר הרוח, האחראי, המסור, האמיץ, רק בן עשרים, הוענקו לאחר נפילתו דרגות קצונה. בנוסף, הוא עוטר בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ