על הגבורה: חנוכה בווסטרבורק, תש"ד

נר שביעי של חנוכה, תש"ד, מחנה הריכוז ווסטרבורק, צפון הולנד, בתום קיץ וסתיו שחורים משחור במהלכם שולחו עשרות אלפים מיושבי המחנה (ביניהם סבי וסבתי, אורי ושרה רודריגז גארסיא) למחנות ההשמדה במזרח בעשרות משלוחים שבועיים רצופים.

בתקופת החג היו צריפי המחנה בהסגר בשל מחלה מדבקת. ובכל זאת ביקש ליאו בלומנזון, מייסד ומפעיל תנועת הנוער היהודי במחנה, לעבור עם צוות מצומצם של מדריכים וחניכים בין הצריפים ולהדליק שוב ושוב את החנוכיה בכל צריף וצריף. בקשתו נענתה בחיוב.

רוב המצולמים בתמונה שולחו בשבועות ובחודשים שלאחר מכן לאושוויץ וברגן בלזן ונספו. מיעוטם הקטן, כולל ליאו עצמו, בילו את המלחמה לאחר ששולחו לטרזינשטט ושרדו.

קשה לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשו מליאו וחבריו כדי להחזיק תנועת נוער יהודית ציונית פעילה בתוך מחשכים כאלה. הטרנספורט מזרחה יצא מווסטרבורק מדי שבוע כמו שעון. משמע, כל שבוע היה צריך לארגן מחדש את רשימות המדריכים והחניכים לפי ההולכים והנשארים ואז לאסוף את השברים המדממים ולהמשיך לטעת תקווה ורוח ועוז וידע בחניכים. עדויות שורדי המחנה מספרות על שירת ילדים רמה בעברית שבקעה מקרונות המשא המתגלגלים מן הרציף מזרחה. "ויהודה לעולם תשב", "עוד לא נותקה השלשלת", "השיבנו ה' אליך", "שומר ישראל" ו"התקווה".

יחד עם ליאו ייסד את התנועה סאלו קרליבך (בתמונה: ליאו משמאל וסאלו מימין). כשיצא המשלוח הראשון מווסטרבורק לאושוויץ, ביולי 1942, היו עליו כ-220 ילדים, מתוכם כ-70 מחניכי התנועה. סאלו וליאו התווכחו ביניהם מי ייסע עם הילדים ללוותם. בסוף הכריע סאלו שייסע בעצמו כיוון שלליאו היתה משפחה במחנה. הוא נספה באושוויץ מעט לאחר הגעת המשלוח ליעדו.

מחר אסע, כתב במילותיו האחרונות לחניכיו, אינני נוסע רק למען אותם בנים ובנות שאני מלווה, אלא גם למענכם, זאת כדי שתיווכחו כולכם כי גם בזמנים קשים כמו אלה אין אושר גדול יותר מהאושר הכרוך בתרומה ובחיים למען הכלל. למעני אני מבקש: המשיכו לפעול, פעלו ועשו. הראו לכולם שרצון המפעם בנוער צעיר נותן לנו כוחות שאפשר להתקנא בהם. אתם רואים שאני גאה במקצת על מעשיי. היו גם אתם גאים ברעיונותיכם, במעשיכם וביהדותכם. האמינו בעצמכם, האמינו כי ה' עמנו והעתיד יהפוך בקרוב לברכה. אני לוחץ את ידיכם לפרידה. היו שלום. בהרגשה של קרבת אמת, שלכם, סאלו.

ד"ש מסבא

את סבא אני זוכר תמיד דרך החושים.

פרוסות דקות של חמאה נחתכות בקפידה ונמרחות על פרוסוניות כאלה, של לחמניה חתוכה לרוחב, עם בזיקה קלה של מלח. מאכל פשוט כל כך, אבל תחת ידיו האמונות של סבא הפך למעדן מלכים שאין לשחזרו.
ברכיים קטנות נחבטות בחיפוי האבן הירושלמי, בעליהן הנלהבים אומצים לטפס אל החלון ולקרוא לסבא שיפתח להם כבר את הדלת (את הדפיקות מעולם לא שמע) כי תיכף מתחיל פרפר-נחמד ואצל אמא ואבא אין טלוויזיה.
חום לוהב, מלווה ארומה חמקמקה של גז מדמיע, בוקע מתנור הגז האימתני שבחדרו של סבא ומבשל אותנו על אש בינונית.
פתותי נסורת עפים בהתלהבות לכל עבר תחת המסור שהחזיק בידיים יציבות, כי גם לאחר שעבר את גיל שמונים - נותר סבא בעל המלאכה הטוב בסביבה לניסור רובי עץ, כולל המחסנית.

סבא ירחמיאל היה הסבא היחיד שהכרתי. סבא אורי וסבתא שרה נרמסו תחת שחור המגף הנאצי. סבתא חנה נפטרה ממחלה קשה מעט לאחר שנולדתי, מותירה את סבא, המבוגר ממנה בכעשרים שנה, לחיות עוד שנים ארוכות בלעדיה.
עם מות רעייתו עלה סבא מאיטליה לישראל, קנה לעצמו דירונת קטנה בבנין מעבר לכביש ואנחנו הרווחנו, סוף סוף, סבא במשרה מלאה. הקירבה הגיאוגרפית המחודשת עשתה טוב גם לסבא, שאהב מאד את נכדיו והרעיף עליהם - במידה, שכן חסכן גדול היה - פינוקים ומתנות. ואם לנכד היה יוצא במקרה להיות נכדה, או אז שפר עליה גורלה פי שניים, שכן סבא אהב את המין היפה אהבה עזה ונאמנה (תכניות מחול קלאסי נידחות בערוץ הראשון, למשל, זכו לעדנה בבית סבא, שיכול היה להביט בענין רב ובמשך שעות בדמויות הנשיות רוקדות מעדנות בשחור-לבן-מטושטש על מסך התפלצויזיה שלו, ועץ אפרסק צעיר אף שילם בחייו על שהרהיב עוז לצמוח בדיוק מול מרפסת הסלון בבית הוריי, ממנה צפה סבא מדי יום בעלמות החסודות של בית וגן והגלילות. המפגש עם סבא ירחמיאל ועם המסור היציב והנחוש בידיו לא הותיר לאומלל כל סיכוי.

מדי שנה בחנוכה, על אף שהיה בעליו החוקיים של חתן פורטוגזי אדוק, חובב זרקור ובמה – לא ויתר סבא מצדו על כל גינוני הטקס האיטלקיים. את נרותיו הדליק בעקשנות בחנוכיה האיטלקית שלו, שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; את הברכות חיזן ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי מילאנו ולקינוח שורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא. כמו כל מכיתות הזיכרון שאצרו חושיי מסבא, נטמן גם הלחן היפה הזה עמוק בזכרוני, מחכה להתעורר.

והנה בשבתי לפני כעשור בהגאלדענע מדינה, התארחה מקהלת בית הספר היהודי (תחת ידיו האמונות של חברי יגאל אריכא) בתחנת הרדיו העירונית, ומכל הלחנים שבעולם בחרה לשורר את 'מעוז צור' בלחן יהודי איטליה דווקא, אותו שנסתתר ונחבא מאוזניי מאז פטירת סבא. האזנתי וסמרתי ותחי נפשי. במרחק אלפי מיילים משכונת ילדותי וכמעט עשרים שנה לאחר מותו, בשידור חי ברדיו של בולטימור - שלח לי סבא, דרך עוד אחד מתעלוליו המרהיבים של הזמן, דרישת שלום חמה, מדמיעה.

(דקה 2:07 ואילך) 

וגם זה נהדר...