לאן יוצאים היהודים באמריקה בערב חג המולד? למסעדות
הסיניות. למה? כי זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-נוצרים שכזו.
לאן הולך חובש מחליף במוצב תותחנים כשהסוללה מוקפצת? למטבח, לשבת עם הטבח. למה? כי
זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-מוקפצים שכזו. בינינו, מה עוד היה לי לעשות?
האמת שהתותחנים תמיד נתפסו בעיניי כחיל קצת חייזרי,
למרות שהיו, כמונו, בצבא הירוק. עם המסו"ל והסמסו"ל והסמק"ש
והסמפי"ק; נגמ"שי האלפ"א משוני המראה של הפגזים, שנראו כמו רכבי
שלל מאיזו מלחמה עלומה עם הצבא האדום, וסיכת לוחם שנראתה בגדול כמו עוקב מים עם
ברז מוגזם. כאמור, במהלך 1996-1997 היה לי העונג להתארח אצלם לעתים, כשהחלפתי את
החובש שלהם.
כמי שהתגורר שנה תמימה ברצועת הביטחון הכרתי היטב את תפקידם המכריע של התותחנים
בלחימה, לא רק במשימות תקיפה וריכוך אלא גם בפעולות מיסוך וחילוץ. אבל בשבתי
כאורחם של שחורי הכומתה למדתי גם שמדובר בחיל ספרטני (הסמסו"ל: "אתה
באמת חושב שנוציא רכב במיוחד רק כדי להביא את הציוד שלך מהגדוד? אתה לא יודע
שצה"ל הוא צבא עני? [אני, בלב: אממממ...לא]. אז מה אם היה לך כבד לסחוב אותו?
אתה מתארח במוצב של תותחנים ומתלונן לי על סחיבת משקלים כבדים? באמאשך?");
שליד תותח נשמעת מרגמה 120 מ"מ כמו אקדח פיקות ושהדף הירי שלו אשכרה מעיף
עצמים באוויר, גם במרחק עשרות מטרים ממנו. כמו למשל את כל הצלחות והסכו"ם
ממדפי המתכת במטבח של אבירם "למה לא" סיסו. הנה כי כן, אם לא די באתגרים
הניצבים בפני כל טבח צה"לי באשר הוא שם - טבחים בתותחנים נאלצים להתמודד גם
עם כלים מעופפים.
פס הקול במטבח של אבירם סיסו הורכב משיר בודד
שחזר על עצמו בלופ אינסופי, "למה לא" של איציק קלה. אני הבנתי אותו מאז
ומתמיד כטקסט גדוש פרגונים (בבחינת "למה לא, תהנה גבר") אבל אבירם בחר
לשורר, שלא לומר לזעוק, את ה"למה לא" אל חלל המטבח שלו בנימה מרירה עד
מאד (בבחינת "למה לא, בוא תנחית לי עוד בומבה על הראש"). ניסיתי לומר לו
שאין באמת טעם להרים כל פעם מחדש את תכולת המטבח מהרצפה ושעדיף לחכות לסוף הירי
ואז לאסוף את הכל בפעם אחת. אבל סיסו, פעם לוחם בסוללה, לא יכול היה לסבול את
המחשבה שכלי האוכל של רעיו הלוחמים יישקו למרצפות המאובקות ואסף אותם שוב ושוב
בחזרה אל המדפים תוך כדי סינוני "למה לא" בלתי פוסקים, רק כדי לחזות בהם
עפים שוב אל הרצפה במטח הבא.
בתיאום מרהיב עם פילוסופיית החיים הפסימית שאימץ -
ובדומה לכמה מגדולי נביאי עמנו, פסימיסטים לא קטנים בזכות עצמם - ניחן אבירם סיסו
גם בחוש נבואי בלתי מבוטל. ובמשך אותם רגעים קסומים שביליתי במטבח המעופף שלו -
זכו נבואותיו, לשם שינוי, גם לקהל. ממרחק השנים אני חייב לציין שלפחות כמה מהן
התגשמו אחת לאחת.
ראשית, קבע סיסו, לא יכול להיות שתותחנים ימשיכו
להסתובב עם כומתה שחורה. "מה קרה, נגמרו הצבעים?!?", צעק על מחבת
שניצלים נדהמת, "גם את האדום של הצנחנים מחלקים לכל מי שרוצה?! אני אומר לך,
חובשוס, כל זמן שבתותחנים יסתפקו בשאריות מהשריון לא נגיע לשום מקום. ברגע שיהיה
לנו צבע משלנו יגיע גם הרמטכ"ל התותחן הראשון. יודע מה? לא יודע אם
רמטכ"ל, אבל סגן רמטכ"ל בטוח!".
בשנת 2000 החליפה הכומתה התכולה את השחורה בכותפות חיילי החיל. בשנת 2007 מונה
אלוף דן הראל תכול הכומתה לסגן הרמטכ"ל.
בנוסף פסק סיסו נחרצות שנסיגה מדרום לבנון היא רק עניין
של זמן, וזה עוד הרבה לפני שמישהו דיבר עליה ברצינות. "עזוב אותך אחי",
קבע, "תראה כמה אש לחילוץ אנחנו יורים פה, כולל ממש עכשיו. על כל מארב אחד
שמתקיל אותם הם מתקילים שניים שלנו. החיזבאלונים גדלו פה בשטח, למה נראה לנו
שאנחנו יכולים להצליח כל פעם להפתיע אותם בחצר האחורית שלהם? רצועת ביטחון של כמה
קילומטרים באמת יכולה להגן על יישובי הצפון? תעשה לי טובה. החברים במטכ"ל לא
שמעו על ירי תלול מסלול? שיבואו אלינו לסוללה ונלמד אותם".
במאי 2000 נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לגבול הבינלאומי.
ולבסוף הכריז: "אבא שלי היה מילואימניק במבצע שלום
הגליל וקיבל אות מערכה על מלחמה של ארבעה שבועות, אז איך זה שאנחנו פה על רצף
לחימה של חמש עשרה שנה ובכל זאת אף אחד לא רוצה לקרוא לזה מלחמה? בוא אני אסביר
לך, כי כמו שאמרתי לך קודם בסוף הרי ניסוג מפה, ואף אחד לא רוצה לקרוא לתקופה שלנו
מלחמה ואז להיראות כמו מי שהפסיד בה".
למטה בסוללה פסק הירי. סיסו סיים לאסוף (שוב) את כל
הכלים מהרצפה, מילא סיר גדול במים להשרות בו את השעועית לחמין של שבת בבוקר, כיבה
את האורות ואז נעצר ליד הדלת ואמר בשקט "אבל בסוף בסוף, זה לא משנה אם מה
שאנחנו עושים פה עכשיו הוא חסר תוחלת או לא. בסוף בסוף, החברים שלי פה בסוללה לא
מפרפרים עכשיו כמו אריות? והמארב שנתקל הלילה אי שם מעבר לקו האדום לא נלחם ממש
ברגעים האלה על חייו? ואתם החובשים לא מכסים לוחמים בשמיכות כל שבוע? את האומץ ואת
הגבורה ואת הרעות האלה אף אחד לא ייקח מאיתנו. זה ייקח זמן, אבל מתישהו יכירו גם
בנו, במלחמה שלנו. אין פטנט אחר".
התחלנו לפסוע לכיוון החדרים כשהקצין בנגמ"ש הפיקוד
של הסוללה החליט להוציא פגז אחרון לקינוח. לא התקשינו לשמוע את הצלחות
והסכו"ם נוחתים שוב ברעש גדול על הרצפה. "למה לא", סינן סיסו, סב
על עמדו ושב למטבח.
