"לכבוד נשיאה לשעבר של מדיתנו", פותחים רבני הר המור ו"ישיבות הקו" את מכתבם המלוקק לאנס המורשע משה קצב, וכל מי שטיפ-טיפה מכיר ניואנסים טרמינולוגיים פנים-מגזריים כבר לא צריך יותר מזה כדי להבין את כל הסיפור. לפשט לכם? לצורך הענין, אתם יכולים בכיף להחליף את המשפט הזה עם המשפט הבא: "לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו הנישאה, הטלולה בטל אור קדושת ההווייה היותר עליונה ונשגבה, בבחינת יסוד כס ה' בעולם". אותו רעיון. בדיוק.
הרבה מלל כבר נשפך על מכתב התמיכה המר והנמהר הזה, אבל מעטים, לטעמי, קלעו בעניינו אל השערה. כי מה שעומד מאחורי היוזמה הזו אינו קשור אפילו ליומרה הנצחית של אי אלו רבנים להבין בכל שדה ובכל ענין ובכל תחום מתוקף עצם היותם רבנים ("א-נוּ, וכי מה כבר למדו השופטים האלה - שאחד מהם בכלל גוי, לא עלינו - שלא למדתי אני בחידושי רֶבּ חיים הלֵייוי על סדר נזיקין כבר בשיעור א'?") או לפחות לא קשור רק לה. מאחורי היוזמה הזו עומדת תפיסה מחשבתית כוללת, שמאמיניה פיתחו אלרגיה חריפה לכל עובדה או מציאות שלא באות לה טוב.
קוי המתאר של התפיסה הזו, בכללות, מציירים תמונה לפיה מדינת ישראל היא בעצם ובהכרח אתחלתא דגאולה, כרטיס חד-כיווני לעבר כינון בית המקדש השלישי ומלכות משיח בן דוד. מכיוון שכך, יצוקה בה קדושה עולמית שאינה ניתנת לשינוי או לויכוח. לה, וגם לראשיה, שהם בבחינת שלוחי מצווה, כלי קודש לכל דבר וענין.
בתחילה חשבתי (ואף כתבתי) שהדבקות בתפיסתם זו מובילה את חסידי ישיבות הקו אל מחוזות הזויים מסוימים מאד. כמו למשל האמונה לפיה כל יוזמה של מדינת ישראל להיערך מאחורי גבולות ברורים יותר, מתוך הכרה מפוכחת באילוצים בינלאומיים או במציאות הגיאו-פוליטית של האזור, היא לא פחות ממרידה נוראה במלכות שמים, ולכן יש לקרוע עליה קריעה לשבת עליה שבעה (ואז לקום ולומר הלל בברכה, כי בכל זאת - על הטעות האיומה חתומה מדינת ישראל, על קדושתה האימננטית). אבל כעת נוכחתי לראות שהחבר'ה האלה לא עוצרים שם. נשיא מדינת ישראל אנס? לא יכול להיות. הרי לא מדובר כאן, חלילה, באיזה פוליטיקאי אפור וקומבינטור, שכטוב לבו במנעמי השלטון גם שלח ידיים חמדניות אל הכפופות לו. הו, לא ולא. מדובר כאן בכלי שרת זך וטהור על לוח השחמט האלוקי. ומי שלא רואה זאת הוא עיוור, או רשע, או שניהם גם יחד.
אני משוכנע כי אפילו קצב עצמו, לו היה מתברך בהגינות בסיסית, היה מתפקע מצחוק נוכח חבורת הרבנים עם המבט הזורח שמשתחווה אפיים ארצה בתחושות רליגיוזיות עזות אל מול תוארו, שעה שהוא מנצל את אותו תואר עצמו כדי לעוף כפרפר נחוש מפרח לפרח ולהעניק מיפעת טללי נשיאותו היותר רוממה לכל מי שרוצָה, וגם למי שלא.
"לא תחרוז בשור וחמור יחדיו", כתב לפני כשמונה מאות שנה ר' אברהם אבן עזרא במענה לשאלה בהלכות חריזת שירים, "אלא שלח את השור אל המישור, ואת החמור - אל הר המור". ניבא, ולא ידע מה ניבא.
