האישה עמדה בעקבים גבוהים, עגילי ענק וכובע רחב שוליים ליד פינת איסוף הגזם שבקצה החנייה וסימנה לי בתנועות ידיים נמרצות להתקרב אליה. משקרבתי, לא בזבזה זמן מיותר על ענייני היכרות, מבוא או הקדמה, החוותה בידה על ענפי דקל גמדי שנחו להם בקצה הפינה ושחה לי בנחת, משל היינו מכרים ותיקים ולא שני בני אדם זרים לחלוטין שנפגשו אך הרגע, "אני חשבתי שזה יהיה מאד יפה בלובי בבניין שלי, מה אתה תָּאמָרְתָּה?". משכתי בכתפיי. "לא יודע", אמרתי, הם גזומים, ובלי מים הם יתייבשו בסוף, לא?". האישה הניפה ידה בביטול. "לא תִּתְיַבְּשׁוּ ", פסקה, "זה דווקא יהיה יפה מאד. אתה יכול תִּסְחוֹבְתָּ לי אותם?".
הבטתי רגע לאחור אל הרכב שלי ואל שלל שקיות הסופר המחכות בקרבו, כולל קפואים, אבל האישה מצדה הפגינה חוסר סבלנות ניכר מאד, ועל כן נטלתי בזהירות מלוא זרועותיי ענפי דקל והלכתי אחריה. "נעים מאד", אמרה האישה, "אני הגיברת לודמילה. אני גַּרְתָּה פה עוד קצת למטה. ואיפה אתה תַּגוֹרְתָּ?" "אני גר ממש ליד איפה שחניתי", אמרתי. "מצוין", הניעה ראשה בסיפוק, מחשבת תועלות עלומות שטרם ירדתי עדי פשרן, "מצוין. אז אנחנו שכנים".
כמה ימים לאחר מכן, כשארבה לי שנית באותה שעה ובאותה פינת גזם עצמה, הפעם עם שידה עצומת ממדים שאיוותה לה לשלל, חל טוויסט מעניין בעלילה. "שלום הגיברת לודמילה", אמרתי, "אני ממש אשמח לסחוב לך את השידה, אבל אני חייב לשים רגע משהו בבית". "מצוין", אמרה הגיברת לודמילה בנחת, "מצוין. אז אני תַּבוֹאתָּה איתך לַבָּיְתָּה שלך". "לא לא, אין צורך", אמרתי במבוכה, אף מבלי שנתחוורו לי עד תום השלכותיו הרות הגורל של האירוע, אבל אצל הגיברת לודמילה, כבר הבנתם, לא אנחנו קובעים את אופי ההתרחשויות. "אההה", סקרה את הבית בשביעות רצון בלתי מסותרת, "אההה, אז פה אתה תַּגוֹרְתָּ".
מני אז ואילך, אחת למה ימים, היתה הגיברת לודמילה
ממתינה בסבלנות לשעות הערב, ואז מגיחה ממארבה, דופקת מעדנות על דלתי ומצוותת אותי
באורח חד צדדי עד מאד למסעות איסוף האוצרות שלה ברחבי פינות הגזם של העיירה.
אם את ענפי הדקל מהפגישה הראשונה שתלנו יחדיו בלובי,
הרי שהמציאות שבאו אחריהן השתבצו להן לאורך חדר המדרגות (הגיברת לודמילה התגוררה
בקומה האחרונה). ומכל מקום, את סף דלת ביתה לא חצו מעולם.
לאחר כמה מסעות איסוף כבר נתחוור לי היטב כי הגיברת
לודמילה אינה אלא אגרנית-על-חלל, אשר כמו כל אגרן ראוי לשמו שומרת את חללו היקר של
ביתה פנימה לטובת אוצרות אגדיים עתידיים, ובינתיים מפזרת את שללה בחלל הבניין
כולו. "לא בַּלְמַעְלָה!" פסקה שוב ושוב בנחרצות, "פֹּה
תַּשִׂימְתָּה".
במעין מחווה לבבית של אלוהי האגרנים, היתה לודמילה
הדיירת היחידה בקומה האחרונה, מה שהותיר מקום יקר מפז לאוצרות שזכו לעבור את מחסום
הלובי וחדר המדרגות ולהתקרב אל הקודש פנימה; אל הטמיר והנעלם, אלי הארץ האסורה,
הנסתרת מעין אנוש - דירתה של לודמילה גופה.
אל החלל הזה עצמו ציוותה עלי לודמילה בערב קיץ אחד
להעלות אקווריום ריק וגדול ממדים אליו הכווינה אותי במסגרת מסע האיסוף הרביעי או
החמישי אל פינת הגזם שליד תחנת המשטרה. ברגע של חוסר ריכוז אווילי אף שאלתיה אם יש
לה בכלל דגים לאכלס בהם את המציאה החדשה, אולם היא רק הביטה בי במבט של אגרנים
ותיקים הבזים לגמדים טרוטי העיניים שאינם מסוגלים להתעלות אל גודל המציאה ומקלקלים
את חגיגת האגירה בשאלות קטנוניות ונעדרות מעוף אודות הכאן והעכשיו.
כמתמודד שהגיע אל השלבים הסופיים בתחרות, נרגש מגודל
המעמד ומהבעת האמון, החלתי להנדס בזהירות את אקווריום הענק אל קרבי ערימת המציאות
הממוזלות שגדשה את חלל הקומה העליונה. אולם אז, ברגע מר ונמהר אחד, נפלו עליי
השמיים, כמשמעו. הזווית העליונה של תפלץ הזכוכית הארור הזיחה ככל הנראה ממקומו מגש
חרסינה מעוטר ועליו סרוויס קפה שלם שהבהיק וזרח והאיר את כל חדר המדרגות מרוב
יוקרה וכבוד וחשיבות עצמית. לא פחות מארבעה ספלוני פורצלן קטנטנים גלשו חיש מהר
במורד הר המציאות-השוות-במיוחד והתנפצו לעשרות מכיתות של בושה שנצטלצלו ברתת ובאימה
לרגלי מיטיבתן מוכת ההלם.
"מה אתה תַּשִׂיתָּה?!?", פכרה לודמילה אצבעותיה נוכח הקטסטרופה. עגיליה הגדולים נעים ונדים בתנועות עזות יחד עם ראשה המסרב להאמין. דממה של בתר-אסון ירדה באחת על חדר המדרגות. בוש ונכלם פתחתי את פי כדי להביע את צערי הנורא, אך בקרביה הגועשים של לודמילה כבר נחרץ דיני לשבט. היא נצמדה אל הקיר כדי לפנות מקום ראוי לשמו למצעד הבושה שלי, פסקה בקול חד "עכשיו אתה תַּלָכְתָּ בַּבָּיִת שלך", הסיטה את שולי כובעה הרחב אל עבר פניה כאומרת "מבחינתי אתה כבר לא עומד כאן בכלל", שתקה שתיקה רבת משמעות וזעזוע מאחרי גווי המתרחק, ולא שבה עוד לדפוק על דלת ביתי לעולם.