אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שניה בסדרה

בארי, בה אני מתארח אחר כבוד, היא עיר נמל על חוף הים האדריאטי. מרכז העיר שלה, סמוך מאד לקו המים, מרשים ויפה, ובארי וֶקִיָה, בארי העתיקה, ציורית ומלאת חן. כבר ברמזורים הראשונים אני מקבל את השיעור הראשון בקורס שילווה אותי לאורך המסע האפולייני שלי, שכותרתו "צפון איטליה ודרומה: מגף אחד – שתי מדינות". שכן זאת יש לדעת, אין בין דרום איטליה לצפונה אלא שיתוף השם בלבד. למעשה, בני אפוליה דומים הרבה יותר לנו מאשר לאחיהם בוונציה, מילאנו, רומא או פירנצה. למען האמת זה לא מפתיע במיוחד. ככלות הכל, אנו והם משכשכים רגלינו באותה אמבטיה ים תיכונית מהבילה.

ליד הנהגים בבארי נראה הנהג הישראלי כחנון בריטי מעונב לכל דבר וענין, וג'וזפה מכניס אותי מהר מאד לעולם עלבונות הכביש הדרום איטלקי על מנת שאוכל להטות שכם אליו ולהשיב מלחמה שערה (העלבון הראשון: "קוֹרְנוּטוֹ!", ומשמעו, מסתבר: בזמן שאתה חותך אותנו על הכביש אשתך בטוח מצמיחה לך קרניים בבית).
בית הכלא של בארי נמצא בתוך העיר וכשאנו עוצרים ברמזור הסמוך אליו אנו מבחינים באישה אוחזת בשלט גדול וצועקת שוב ושוב אל מעבר לחומה "לואיג'י רוסו, לואיג'י רוסו, נולד לך בן!, תגידו ללואיג'י רוסו שנולד לו בן!!".

אם תכננתי לנוח מעט בחדר רחב הידיים שהקצה לי ג'וזפה בביתו הנאה בפרברי העיר, הרי שמהר מאד באתי בשערי השיעור השני בקורס שלי: האפוליינים לא אוהבים לשבת בבית. כמה חברים מתארגנים ללכת לחוף הים ולא יעלה על הדעת שלא אטבול עמם מעדנות במימי האדריאטי כל עוד הלילה טרם ירד. החוף שלנו נמצא בקצהו של כביש הרוס, שבתים לבנים ומתקלפים בזוקים לימינו וביתנים כחולים ועליזים לממכר בירה ותירס פזורים לשמאלו. המים צלולים מאד, עדיין קרים מעט. תוך כדי שכשוך, חברי הקהילה שאתנו לא מפסיקים לדבר אוטוסטראדה בשפה השירית הנפלאה הזו, השגורה על אוזני מבית אמא. ככלות הכל הערב עוד צעיר וצריך לתכנן מספיק תכניות, שלא נגיע הביתה מוקדם מדי חלילה. 

ההחלטה אודות זהות בילוי הלילה ("אהממממ... אני אחרי קונקשן באמסטרדם", ניסיתי למחות חלושות נוכח אזניים ערלות) נופלת על בר מרשים ומושקע בסגנון אמריקני בשם קרוסרודס. בבואנו בשעריו אני בא גם בשערי השיעור השלישי בקורס שלי. שיטת המעגלים החברתיים של בני בארי. נגיד, כמה מחברי הקהילה לומדים בבית ספר מקומי לריקודי סווינג. היעלה איפוא על הדעת שלא אכיר לכל הפחות את שאר תלמידי בית הספר? כמה מן החברים המבוגרים יותר נמנים על קבוצת חובבי תרבות של העירייה? לא ייתכן שלא אפגוש גם את כל שאר המשתתפים. חבר אחר מנגן בתזמורת של חיל האוויר האיטלקי? הופה בוא תכיר שלוש עשרה נשפנים ושלוש רביעיות כלי מיתר. מיותר לציין שכל מעגל חברתי שאני בא בשעריו מתייחס אלי כאל בן בית אחרי חמש דקות. מפה לשם אני מנסה לשנן כעשרים וחמישה שמות חדשים רק סביב השולחן שלנו בקרוסרודס בערב הראשון שלי בבארי.

מולי, בזקן מחודד וכובע בורסלינו לבן, מתיישב פיירו. פיירו הוא איש ה"אלפיני", הכוחות המיוחדים ההרריים של הצבא האיטלקי, אבל כעת הוא יושב בבית. אחרי בוסניה, סומליה, קוסובו, עיראק ועוד מקומות אקזוטיים מעין אלה, משהו קרה לפיירו בסיבוב האחרון באפגניסטן. איטליה היא לא ארץ צבאית במיוחד (בראשי צפה מיד המחמאה המפוקפקת "חיל הארנבות", שהדביק לצבא איטליה מאיר שלו בפי אחד מגיבורי "רומן רוסי". ואמנם, אם נודה על האמת, יכולות הצבא האיטלקי במאה האחרונה הסתכמו בעיקר בלדפוק לוורמאכט את התכניות). לכן שיערתי כי לא רבים סביבי יזהו בפיירו את מה שלי נראה די בבירור: הפרעת דחק פוסט טראומטית. בינתיים נראה כי הצבא די מתנער מפיירו ועתידו לא ברור. את יגונו הוא מטביע, כפשוטו, ברחבת הריקודים. פיירו הוא הרקדן הכי נחשק בקרב בנות בארי חובבות הסווינג. הוא חורך את רחבות הריקודים בעיר בתשוקה עצומה, שדוחקת לרגעים את החרדה והעצב אל מחוץ לעולמו.

פיירו נולד למשפחה שמשתייכת לקבוצה הנאוקאטקומנאלית בנצרות (לה מרכז גדול גם בישראל, על פסגת הר האושר הצופה אל פני כנרת) ולכן למד מילות מפתח דתיות גם בלשון הקודש. ברגע ששמע שאני מישראל עצם עיניו וצעק בהתלהבות שיא "אדוני אלוהים!!" בעברית מקראית ובהטעמה ואז גם דרש ללמוד "איך אומרים אצלכם סאלוט". התשובה סיפקה לכל המשתתפים עילה מספקת כדי למלא מחדש את כוסות הענק שלהם בבירה מהחבית ולשאוג "לחיים".

בעוד אנו שותים את עצמנו לדעת, נחת בבארי אדון חורחה מריו ברגוגליו, הידוע לכם יותר כאפיפיור פרנציסקוס הראשון, וזימן לי תקלה דיפלומטית חמורה כאשר אל מול כשני תריסרי חוגגים קתולים, קבעתי שהוד קדושתו "איז א גרייט גאי", כך בלשוני הזהב, ובהתאמה ננעצו בי בתדהמה לא פחות מארבעים ושמונה עיניים. בניסיון נואש לתקן את חילול הקודש הצעתי שנישאר מחר בבארי כדי לחזות בזיו פניו של פרנציסקוס מבעד לזכוכית המשוריינת של הפופ-מוביל, אבל החברים, נרתעים מצפי העומסים בעיר, העדיפו דווקא לברוח החוצה, אל עמק אִיטְרִיָה (אין קשר לפסטה) הנפרש דרומית מערבית לנו. בקול ענות חלושה ניסיתי להזכיר לסובבים שעלי לעבור על כמה חומרים לפני ההרצאה שלי, אבל הם לא מתרשמים במיוחד. חַנִיאֵלֶה, מניף ג'וזפה את כוס הנפילים שלו, אֶסְקוּזִי, אבל לא באת עד אפוליה כדי לשבת לבד בחדר עם ניירות!

למחרת חוצה שיירת רכבים עליזה את עמק איטריה. אנו בדרכנו למחוזות הטרולי של העמק, ובאוויר נזרקים שמות בהטעמה האיטלקית המלעילית המתוקה, כמו אלברובלו, מרטינה פרנקה וקאזה דה לוצ'ליני. ההרפתקאה האפוליינית שלי פורשת כנפיים. הישארו עמנו...

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה ראשונה בסדרה

אז היכן בעצם מתחילה ההרפתקאה האפוליינית המופלאה שלי? כמנהגו בקודש של טווה הדורות הגדול והנעלם, מרצף אירועים מקרי לחלוטין שנתגלגל לו לפתחי לפני יותר מארבע שנים, ומעשה שהיה כך היה.

בשלהי שנת 2012 קיבלה אלאונורה מיאלי סוף סוף את אישור הכנסייה הקתולית בבארי להיפרד מבעלה (לאחר שגילתה כי הבחור פחות בעניין של אלאונורות ויותר בעניין של רוברטואים). היא ארזה את מטלטליה ועקרה לדירה קטנה וצנועה עם מרפסת רחבה ומעליה גג רחב ידיים בבנין דירות במרכזה של בארי. כמה ימים לאחר בואה ראתה משאית מובילים חונה בחזית הבנין ופועלים עולים ויורדים לקומה שלוש וממנה. כשצלצלה בפעמון ועוגה קטנה בידה פתחה את הדלת אישה קטנה ועדינה, מעט צעירה ממנה, אלאונורה שמה, שבדיוק נפרדה גם היא מבעלה ועזבה את ביתם המשותף. מאותו רגע ואילך נקשרו נפשות שתי האלאונורות לאהבה אישה את רעותה עד מאד. אלאונורה מיאלי, מהנדסת כימיה במקצועה, קיבלה את השם אלאונורה הגדולה, ואילו אלאונורה למפנלי, רופאת חירום, כונתה מני אז ואילך אלאונורה הקטנה.

קצת יותר משנה לאחר מכן הצטרפו האלאונורות, קתוליות באמונתן, למסע צליינות לטרה סנטה, אך רק לאחר שהגיעו לשדה התעופה הבינו כי גם בגילן המתקדם יחסית הן מצעירות את ממוצע הגילאים בה בכמה עשורים טובים. בנקודה מסוימת, בעוד קבוצת הצליינים המקשישה מקיפה בעצלתיים את מָארֶה די גָּלִילֵאָה, הלוא היא הכנרת שלנו, בעקבות מסלול חייו של הסלבטורה, גמלה בלבן ההחלטה לברוח לכמה ימים. הן נסעו בטרמפים מכנסיית הלחם והדגים אל ממלכת הבזלת המשקיפה ממזרח, החלו לצעוד בשביל הגולן מצפון לדרום וכך הגיעו כאורחות אל ביתנו, ששעריו פתוחים למטיילי השביל.

על ארוחת ערב צנועה (פסטה, אלא מה) התלהבו האלאונורות לשמוע כי מוצא אמי מאיטליה, ובנשימה אחת ציינו בצער כי בדרומה של ארץ המגף לא קיימות עוד קהילות יהודיות. הערתי את תשומת לבן כי מעבר לכך שבארי עירן היתה תחנת מעבר חשובה לעולים לארץ ישראל אחרי המלחמה, הרי שבבארי ובטראני, באוטראנטו ואפילו בלצ'ה, בשפיץ של העקב, התקיימו קהילות יהודיות מפותחות במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה. סיפרתי להן על אמרתו הידועה של רבינו תם, מגדולי בעלי התוספות במאה השתים עשרה, שקבע "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטראנטו". האלאונורות התרגשו מאד למשמע הדברים וככל הנראה נצרו אותם עמוק בלבן, כי כשהתמנתה אלאונורה הקטנה לכהן בקודש בוועדת התרבות של הקהילה, הציעה לסרג'יו, הכומר גבה הקומה והממושקף, להביא לבארי את חברם הישראלי כדי להרצות על ההיסטוריה היהודית של דרום איטליה.

כך נחתה אצלי ההזמנה המיוחדת הזו, ובעקבותיה גם כרטיס טיסה לשבוע והזמנות אין ספור לאירוח בבתי החברים. ובאשמורת שלישית בבוקר של ראשית יולי, הצגתי רגלי על סיפון מטוס האיירבוס של טראנסאוויה, נשאתי אל עיניי אל על אל הדיילת ההולנדית שהתנשאה כראש וחצי מעל גובהי, בירכתי אותה לשלום בהולנדית רצוצה משהו והמראתי, בעיקוף נאה דרך עיר אבותיי אמסטרדם תובב"א, אל מחוז אפוליה, עקבו של המגף, בעקבות אחיי הנרדפים והמגורשים, בני קהילות אפוליה והגלילות. ובייחוד בעקבותיו של רבי ישעיה די טראני, "ישעיה הזקן", מגדולי ראשוני איטליה, פרשן מקרא ותלמוד, הוגה ונודד, מנהיג ופוסק.

בשדה התעופה הצנוע של מחוז אפוליה כבר מחכה לי ג'וזפה, שעוד ידובר ויסופר בו רבות, ואנו נדחקים בפיאט 500 הקטנה שלו ויוצאים אל עיבוריה של בארי.

בהמשך, יסופר כאן על פיירו האלפיניסט הרקדן, על פרנציסקוס הקדוש, על אחוזות הטרולי המיוחדות של אפוליה, על הכנסת האורחים הנפלאה לה זכיתי, על מסיבות ומשתאות, נשפים וחגיגות, על טראני ומרטינה-פרנקה; על רבי ישעיה דיטראני, פעמוני כנסיה עם מגן דוד ומומיות קדושות, ועל האנשים הנפלאים והנופים המרהיבים שבין מוּלִיזֶה לסָלֶנְטוֹ, שצבעו את המסע האפולייני שלי בצבעים עזים של אושר.

אל תלכו רחוק