לפני
כמה ימים הודיעה חברת הרכבות ההולנדית כי תפצה ניצולים חיים, בני ובנות זוג וצאצאי
יהודים שהועברו להשמדה ברכבותיה.
ההודעה הרשמית דיברה על "תחושת האחריות כלפי הכתם השחור בהיסטוריה של החברה". במציאות התעוררה תחושת האחריות הנשגבת רק לאחר מאבק עיקש של צאצאי הקרבנות (בראשם סאלו מילר, המעסה של אייאקס אמסטרדם במשך שנים רבות) וההחלטה על פיצויים בפועל התקבלה במועד שבו כמעט ולא נותרו ניצולים חיים.
ההודעה הרשמית דיברה על "תחושת האחריות כלפי הכתם השחור בהיסטוריה של החברה". במציאות התעוררה תחושת האחריות הנשגבת רק לאחר מאבק עיקש של צאצאי הקרבנות (בראשם סאלו מילר, המעסה של אייאקס אמסטרדם במשך שנים רבות) וההחלטה על פיצויים בפועל התקבלה במועד שבו כמעט ולא נותרו ניצולים חיים.
עובדי הרכבת של הולנד שינעו ביעילות רבה עשרות אלפי
יהודים בין מחנות המעצר ווסטרבורק ופוכט. ווסטרבורק
היה בפועל מחנה מעבר, ממנו יצאו הרכבות מזרחה. האם עובדי הרכבת לא ידעו לאן הם
משנעים את שכניהם לשעבר? נכון שלא התנדבו מרצונם לביצוע העבודה אך מאידך ביצעו
אותה ביעילות רבה ואף קיבלו עליה תשלום מהנאצים. למעשה הם הואילו לשבות מעבודתם רק
לאחר שבנק הצללים של המחתרת ההולנדית הבטיח את תשלום משכורותיהם במהלך השביתה.
סבי
וסבתי, אורי ושרה רודריגז גארסיא, היו, שלא בטובתם, "לקוחות" חברת
הרכבות ההולנדית בין השנים 1941-1943. סבי, לקוח ותיק יותר, הגיע לווסטרבורק לאחר
שנלקח ממפתן ביתו באמסטרדם. לאחר מכן הועבר לפוכט כדי לעבוד בכפייה עבור התאגיד
ההולנדי "פיליפס" ולבסוף הוחזר לווסטרבורק כדי להיות משולח לסוביבור.
סבתי נשלחה לווסטרבורק מיד לאחר שנתפסה בדרכה לשלוח חבילה לסבי שבפוכט ושולחה
מזרחה עוד לפניו.
ועכשיו
זמן מילוי טפסים. טופס פר נוסע. המחשבות חוזרות לנסיעתם האחרונה של סבא וסבתא.
בראשי לא מפסיקה לנקר התהייה האם ידעו מה מצפה להם בסוף המסע. סבא היה אסיר ותיק
יותר ובילה בשני המחנות. האם שמע? האם ידע? האם המשיך לקוות? קראתי פעם שהרכבות
שיצאו מווסטרבורק היו רכבות נוסעים רגילות ולא רכבות משא או בקר. אחר כך אמר לי אבי
שכך היה אולי במשלוחים הראשונים, לטובת מנגנון ההטעיה הנאצי, אבל מהר מאד עברו
לקרונות בקר. נסיעה של שלוש יממות בקרונות בקר... ומנגד אולי לו היו נוסעים
בקרונות רגילים היו ההלם והשבר גדולים לאין ערוך עם הגילוי המר בתחנה הסופית.
עכשיו
זמן מילוי טפסים. טופס פר נוסע. "אנו יודעים שאין כל סכום שיוכל לפצות
באמת", כתבה חברת הרכבות ההולנדית בהודעה הרשמית שהוציאה. אני חושב על סבא
וסבתא דחוסים בקרון, אופק חייהם הולך ומקדיר, הולך ומחשיך. חושבים על הילד הקטן
שהותירו מאחור, האם יינצל? האם ישרוד? בודדים, תלושי חיים, חסרי אונים חסרי אונים
חסרי אונים. סבא וסבתא. רוב האנשים זוכים להכיר את סבא וסבתא שלהם. כל כך קרוב וכל
כך רחוק. תמונה אחת שנשארה מכל אחד. ושמות. שמות בדפי העד. שמות בתעודות הזהות
ובספחים. שמות בלוח הזיכרון בבית הכנסת. שמות בטפסי הפיצויים...
הָשִׁיבוּ,
כתב יחיאל דינור, ק.צטניק, בסוף מסתו "שילומים "Wiedergutmachung/
הָשִׁיבוּ לִי רַק שְׂעָרָה אַחַת בּוֹדֵדָה מִתַּלְתַּלֵּי אֲחוֹתִי הַזְּהֻבִּים
הָשִׁיבוּ לִי נַעַל אַחַת מִנַּעֲלֵי אַבָּא
גַּלְגַּל שָׁבוּר אֶחָד מִן הַגַּלְגִּלִּיּוֹת שֶׁל אָחִי הַקָּט
וְאַבְקִיק אֶחָד שֶׁנָּח עַל גַּב אִמִּי.
(בתמונה: האנדרטה במחנה הריכוז ווסטרבורק)הָשִׁיבוּ לִי רַק שְׂעָרָה אַחַת בּוֹדֵדָה מִתַּלְתַּלֵּי אֲחוֹתִי הַזְּהֻבִּים
הָשִׁיבוּ לִי נַעַל אַחַת מִנַּעֲלֵי אַבָּא
גַּלְגַּל שָׁבוּר אֶחָד מִן הַגַּלְגִּלִּיּוֹת שֶׁל אָחִי הַקָּט
וְאַבְקִיק אֶחָד שֶׁנָּח עַל גַּב אִמִּי.