תשהה בתוך הכאב, היא אמרה ברוך, אוחזת בידי. עיניה, טובות ומבינות, מביטות
לתוך עיניי, תרות אחר זיק של הפנמה. תשהה בו. אל תנסה להיחלץ ממנו מיד. לכאב יש
תפקיד. הוא מצמיח את הנפש. הוא מניע אותנו קדימה.
אני פוחד לטבוע בו, אמרתי לה. האינסטינקט של אדם טובע הוא להיחלץ,
לא?
לא תטבע בו, היא אמרה. תוכל לו, ואם תתן לעצמך לשהות בו הוא יבנה
בך קומה חדשה, כמו גזע עץ שמתקלף מבחוץ אבל במקביל מתעצם מבפנים. כמו ילד שהחום
מחזק את המערכת החיסונית שלו. אם לא תתן לילד לחלות הוא לא יתחסן. ככה זה גם בנפש.
אתה עוד תראה.
איך את יודעת, תהיתי.
פשוט כי הייתי שם, היא אמרה. פעם ועוד פעם ועוד פעם. ומן הסתם אהיה
שם גם בעתיד. ובכל פעם כזו צמחתי. נוסף בי רובד אחר, עומק מחודש.
ואיך אדע מתי לקום ממנו, שאלתי.
אתה תדע, היא אמרה. הנפש תאותת לך שהגיע הזמן. רק אל תברח לפני כן.
ותשמרי עלי? קולי רעד.
תמיד, היא אמרה, מצחה נושק למצחי. חום ידה בעורפי. תמיד.
רעד עבר בי. ההבנה התפשטה מעגלים מעגלים בנפש. כל החלקים נפלו במקום.
עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי פנימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה