ישעיהו ואני

חטיפת הנערים מדירה שינה מעיניי. כפשוטו. הלילות מנוקדים לבן והתנומה קצרה וחטופה. אבל שינה טרופה אחראית לחלומות מיוחדים במיוחד (טוב, אצלי לפחות).

אם כן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח הופיע בחלומי בלילה שעבר, חי ומוחשי עד מאד. ניתן כמובן להניח שהופעתו נקשרה בספר המונח לי כבר כמה לילות על השידה ליד המיטה ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", מומלץ בחום רב) אולם בחלום נמוג ונעלם המרחק המתבקש בין ההוגה הנערץ לשומע לקחו ההדיוט, ולמשך כמה יממות חלקו ליבוביץ ("קרא לי ישעיהו") ועבדכם הנאמן זמן איכות משובח ונטול מחיצות בעליל.

בניגוד לנביא הזעם הרושף המוכר לי ממסכי הטלוויזיה, היה ליבוביץ של החלום נינוח ומפויס עד מאד. בסלון ביתו הדגים לי באופן מעשי כיצד הוא נוהג לעמוד בתפילת שמונה עשרה. בחצר השתובב ואף ידה בסתר צנוברים בנכדו (אחד העופרנים. אל תשאלו אותי מי, הם כולם נראים אותו דבר) תוך גילוי זריזות מפתיעה לגילו, כפינס הזקן מ"רומן רוסי". בנסיעה ארוכה בקו 966 מצמח לירושלים, גולש כמנהגו על מסעד הכסא עד לגובה המשענת, שח לי על ויכוחיו עם הרב קוק האב, ובאורח לא מפתיע לא מנע עצמו מלפרט בהרחבה ובהטעמה רבה אודות סלידתו הידועה מן הרב קוק הבן ("חומץ בן יין!", רעם, מעיר שני חיילים עפוצים בתזמון מושלם, בדיוק בשערי חטיבת הבקעה). בזמן טיול רגלי לאורך רחוב הפלמ"ח ניסה לגאול אותי, ללא הצלחה מרובה, מחרדת המוות הידועה שלי. כשנכנסנו לסוכתו הניד ראש נוכח הקישוטים המצועצעים שגדשו אותה והפטיר בחיוך "נלאייתי נשוא" וביושבנו בה גילה ברמיזה קורת רוח מסוימת נוכח הכפיל שצמח לו ב"ארץ נהדרת".

ובארוחת הערב הצנועה במטבח הקטן, על לחם שחור, עגבניה פרוסה, ביציה וגביע לבן, גלה את אזני בכנות מפתיעה כי "הרבה מגרעות יש לי, אולם מגרעת אחת אין לי: אינני סובל מעודף ענווה!".

כל היום הסתובבתי בציפייה לגירויים משגרת יומי שיעוררו מרבצם פרטים רדומים נוספים מן החוויה - שאלות ותשובות, הגיגים ומחשבות - אולם החלום, כדרכם של חלומות, הלך ונמוג לו ונעלם אל תהומות הנשייה, מותיר בי משקע מתוק של זכרון על סובלנות וחמדה נינוחה והקשבה נעימה ומאור פנים.

בוא לבקרני שוב.