לקראת חצות ראינו פועלים מתקינים ציוד הגברה
ברחבה החיצונית, המעורבת, של הכותל. ״זה לסליחות", הם ענו לשאלתנו, "עוד
מעט מתחילים״.
לאט לאט התקבצו האנשים מסביב. החזן, וארבעת
מתחריו הנלהבים, תפסו פיקוד על המיקרופון, האות ניתן והסליחות החלו.
הבטתי סביבי. מכל צדדיי עמדו אנשים ונשים יחדיו.
מאות מאות, מלוא רוחב העין. אשה לצד בעלה, אם לצד בנה, אב לצד בתו, לעתים עמדו
משפחות שלמות בדבוקה אחת, כולם מחזיקים מחזורי סליחות בידם ושרים במלוא גרונם
״חטאנו לפניך רחם עלינו״ ו״ה׳ הוא האלוהים״ ו״נפלה נא ביד אדוני כי רבים רחמיו״.
ואיש לא מחה, ואיש לא ספק כפיו בחרון קדוש, ואיש
לא זעק געוואלד. אבני הכותל עדיי.
וזו היתה אחת התפילות היפות, הפשוטות, הכנות,
המרגשות ומלאות העוצמה בהן נכחתי מעודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה