אולי יותר מכל זו היתה המלחמה של החיילים הבודדים.
באפטר מהמילואים הלכנו לבקר את ג'ורדן, תלמידי
מבולטימור. ילד שקט ונחבא אל הכלים, שהתייתם מאמו באותו זמן ונשא את כאבו בדומיה.
מי היה מאמין שהילד העדין והמופנם הזה יהפוך לוחם בגדוד הבוקעים הראשון של גולני.
מים שקטים חודרים עמוק.
בימים הראשונים של הלחימה חטף המבנה העזתי בו שהה עם
חבריו טיל נ"ט. ג'ורדן אושפז בבילינסון בטיפול נמרץ. נועה רוקנה את מדפי
הסופר כי חששה שאיש לא בא לבקר, אבל כשהגענו לחדרו כמעט לא נשאר לנו מקום לעמוד.
ג'ורדן ישב עייף ומותש בין הררים של חבילות וממתקים ופרחים, מחובר כולו לצינורות,
מחכה לאבא שתקוע בפריס כי דלתא החליטו להפסיק לטוס לכאן. הדיבור קשה עליו, אבל
העברית כבר שגורה בפיו ושמץ עזות של גולנצ'יק כבר ניכר על ארשת פניו.
אחר כך, בלילה, קופץ לבקר את אבא ואמא בירושלים. בתחנת
האוטובוס בהר הרצל שומעים בבירור רב את החזן הצבאי קורא "אל מלא רחמים"
מעל עוד קבר פתוח. בחור חרדי שעומד לידי כובש מבטו בקרקע ואז קרב אלי, נוגע בכתפי
ואומר לי "תצליחו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה