מצעד הגאווה 2016

החיים מזמנים לנו לעתים תעלולים אירוניים מעניינים. במסגרת תעלול אשר כזה אווה לו הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי, להתגולל בגסות על בני הקהילה הגאה דווקא בסמיכות ניכרת למועד מצעד הגאווה בירושלים. הרב לוינשטיין, שללא ספק בא לקלל, מצא עצמו בעיקר מברך. דבריו היו כה בוטים, מקוממים ומנותקים עד כי תגובת הנגד אליהם הכתה גלים שחרגו משמעותית ממסגרת הכנס המצומצם והסופר-מגזרי בו נאמרו. במו ידיו הצעיד הרב לוינשטיין אל קדמת הבמה מחנכים, מנהיגי ציבור דתיים ורבנים שסלדו מדבריו סלידה של אמת, עמדו והכריזו בקול רם וברור: האיש אינו מדבר בשמנו ואין לנו חלק ונחלה לא בתוכן דבריו ולא בסגנונם.

אין זה מקרה, אגב, שהדברים הללו יוצאים מפיו של רב הנמנה על ישיבות הקו, קבוצת הישיבות היונקות את תורתן מישיבת "הר המור" הירושלמית. כמו בלון הליום הנשמט מידיו של הילד האוחז בו וממריא אל על, כך הולכת אסכולת הר המור ומאבדת קשר עם המציאות, משתבללת בתפיסותיה הקיצוניות ומתפלאת פליאה אמתית שוב ושוב כל אימת שהיא נוכחת לגלות כי הציבוריות הישראלית מסרבת להתיישר לפי אמונותיה ותפיסותיה. מבחינה זו, התסכול שביטא הרב הוא אמיתי, אולם יותר מכל יש בו כדי לחשוף עד כמה הוא ודומיו נותרים מאחור, מובסים.

החברה הדתית עשתה בשנים האחרונות קפיצת דרך מהותית ומשמעותית בכל הקשור לקבלה ולהכלה של להט"בים בכלל ולהט"בים דתיים בפרט. בתנועת מלקחיים מבורכת קמו ההורים, האחים ובני המשפחה וסרבו להוקיע את יקיריהם, כאשר במקביל עוד ועוד אנשי חינוך דתיים לא הסכימו להתנכר עוד אל תלמידיהם הלהט"בים, בארון או מחוצה לו. ערכים של אנושיות, חמלה ושכל ישר גברו בתהליך ארוך ועקבי על הרתיעה, הזרות והדעות הקדומות והביאו את אלה גם אלה להכיר במורכבות חייהם של הלהט"בים הדתיים ולאמץ אותם אל לבם. היכולת להפריד בין האיסור המקראי לבין אותם אלו שנפשם נקרעת בגינו הלכה והתחדדה, ועודנה. לאחר שנים ארוכות וקשות פוגשת ידם של האחרונים יד איתנה ומחבקת מושטת לכיוונם.

את התהליך הזה הרב לוינשטיין וחבריו לא יצליחו לעצור, לא בצבא ולא מחוצה לו, ומכאן כאמור מצוקתם. החושך המשתקף מתוכן דבריהם ומסגנונם הולך ומצטמצם; אי קטן של רהב וגסות רוח, ההולך ומוקף מכל צידיו בעוד ועוד אלומות מאירות, אנושיות. עוד ועוד אנשים סביבי, בוגרי מכינות וישיבות הסדר, בתוך העולם הדתי ומחוצה לו, לא מסוגלים עוד לשתוק נוכח מאבקם הצודק של הלהט"בים להכרה ולשוויון, או לתמוך בו ממרחק. עוד ועוד אנשים סביבי קמים ומכריזים בקול רם וברור כי נקעה נפשם מן השנאה, החד-ממדיות והבערות וכי כל עוד הללו מאוים לעצמם דריסת רגל בציבוריות הישראלית הם ימצאו מולם התנגדות נחושה. עקבית. לא מתנצלת.

בשנה שעברה צעדה במצעד הגאווה בירושלים נערה אמיצה שלימדה את כולנו מה פירושה של עמידה איתנה לימין הנרדף. היא שילמה על כך בחייה. השנה נצעד בעקבותיה ונמלא את החלל שהותירה במאות ואלפי צועדים חדשים. רבים מהם יצעדו לראשונה, בזכות הרב יגאל לוינשטיין. גם אני אהיה שם.

(פורסם ב"ישראל היום" ב-20.7.16)

...

ניסיתי להציל אותו, אמר לי האב השכול בקול שקט, רך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל אותו אבל לא הצלחתי.

הוא אחז בידי שהושטה לו קודם לכן אחיזה משתהה, מתמשכת. מגע ידינו האחוזות משלח ברקים בתודעתי, תודעת אב. ובתמונות המתברקות פסגות של תקווה ותהומות אין חקר של ייאוש וכאב מאכל ושורף וחוסר אונים חוסר אונים חוסר אונים מפרק כל תא ותא בגוף ואבא צורח לאלוהיו קח הכל רק עזוב לי את הילד.

יוסי שריד 1940-2015

בסביבה של שנות ילדותי ונערותי היה יוסי שריד הדמון האולטימטיבי (בנשימה אחת עם שולמית אלוני, ואת מי עניין בכלל שרוב הזמן השניים היו צ׳ילבות מהגהינום). יוסישריד. הפרוטוטיפ הקלאסי של סמולן עוכר ישראל.

כשבגרתי וחציתי את הקוים, ברוך הנותן לשכוי בינה, כבר נשתקעה בי ההבנה כי מוטב יהא חלקי עם רואי נכוחה נדחים מאשר עם טועים הנישאים עלי כתף.

שריד פרש מכל עיסוק פוליטי כבר לפני שנים, ומבחינה זו מותו לא קטע עשייה פעילה או מהלך מדיני. ולכן העצב שנדמה כי ירד היום על רבים הוא כנראה בעיקר עצב על מה שיכול היה להיות לו היתה תפיסת עולמו מקבלת את המקום הראוי לה; לו היו שריד וחבריו מצליחים לפרוץ את גבולות שבט השמאלנים הלבנים הקטן והנאמן שלהם.

ולזכותו של שריד צריך לומר שהוא באמת ניסה. בקריית שמונה ובשדרות ובמרגליות. כשפוליטיקאים מימין עקרו את מגוריהם למקומות חדשים בעיקר כדי לתקוע לערבים אצבע בעין, יוסי שריד הלך להתגורר ביישובי הפריפריה המופגזים כדי ללמד בהם תנ״ך ואזרחות כמורה פשוט.

אבל אולי צריך להיות כנים ולהודות שלא מן הנמנע כי המשימה הזו הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, במדינה המדממת והמבעבעת שלנו. זה לא שהשכנים שלנו עשו או עושים חיים קלים למי שמנסה לקדם הסכמי שלום אתם. שריד היה כנה מספיק כדי להכיר בכך ומורכב מספיק כדי להבין שאין דרך אחרת.

יוסי שריד, לוחם צדק עקשן וישר דרך. יהי זכרו ברוך.

טיפול בלייזר

השם לייזר לויד הסתובב סביבי כבר מזמן, אבל רק כשהלכתי לשמוע אותו (ב"פטריה" בקיבוץ דן) הבנתי למה הנפש שלי דחפה אותי כל הזמן הזה אל שערי ממלכת הצלילים שלו.
לא ארחיב על ההופעה עצמה. מילים ממילא לא יצליחו להעביר את התחושה ומהחוויה. פשוט לכו לראות את התופעה הקוסמית הזו שנקראת לייזר לויד, והנשמה שלכם כבר תמצא דרך לומר לכם תודה.

אבל כאן התכנסנו דווקא בשל צילומי נגינה עצמיים שלייזר מעלה לדף הפייסבוק שלו אחת לכמה ימים.

שם, בצילום סלולרי דהוי על רקע ארון חדר שינה פשוט בשעת לילה, מצאתי את אחד הביצועים הנוגעים ששמעתי לניגון ארבע בבות של האדמו"ר הזקן. בלי תזמורת. בלי מקהלה. בלי התוועדות המונים. רק לב אחד וגיטרה מכושפת שמחוברת אליו בנימים בלתי נראים אך קיימים מאד, ואדם יקר אחד שממריא על כנפי נגינתו אל על ומושיט אלינו יד ואומר בואו תעלו גם.

עליתי.

אמיר גוטפרוינד, 1963-2015

לפני כמה זמן הזדמן לי לעבור בארומה בכרמיאל וראיתי שם את אמיר גוטפרוינד יושב וכותב. הוא היה רזה וכחוש מאד וידעתי עוד קודם שהוא חולה ורציתי כל כך לגשת אליו ולומר לו תודה רבה על הספרים היפים שכתב, ובייחוד על "שואה שלנו" שאהבתי יותר מכולם.

אבל הבושה הכריעה ולא ניגשתי. וגם בפייסבוק לא כתבתי לו למרות שהיינו חברים שם תקופה ארוכה יחסית.

ואמש הוא נפטר. ולא שהוא היה צריך את התודה שלי כדי לדעת איזה סופר הוא היה ואיזה אדם הוא היה. כואב לי שלא ניגשתי ושלא כתבתי בעיקר עבורי. כי רציתי להודות לו ולעודד אותו ולאחל לו רפואה שלמה וכעת כבר אין למי ואת מי.

אחרית דבר, כבלי הגוף הותרו, והנשמה הגדולה והמקורית והססגונית הזו עפה חופשייה ומשוחררת. ואולי בעולם הטמיר והעלום ההוא אמיר מתאחד עכשיו עם נטע, אשתו. והלוואי שטוב לו עכשיו.

נוח בשלום, איש יקר. תודה על שנגעת בנשמתי.

...

לפעמים העולם חושף לעומתך א-ביסעל שיניים. הוא בהחלט יודע לעשות את זה מדי פעם. אבל בערבו של יום אתה חוזר הביתה. על קירות ביתך משתרגות שתי גפנים גדולות ומוריקות. ויש בזה משהו כמעט בלתי נתפש, איך שני זרעים קטנים שנטמנו פעם באדמה הצמיחו שתי גפנים גדולות ומשתרגות כל כך, ואיך הן מניבות לך מדי שנה בשנה שפע כזה, של עשרות ומאות אשכולות ענקיים, בשרניים, וחוץ מדלי מים אחד פעם בשבוע הן לא דורשות ממך דבר תמורתו. ואתה אומר לעצמך שעולם כזה, שבו קיימות גפנים פלאיות ומיטיבות כאלה, הלוא מוכרח ביסודו להיות עולם טוב ומיטיב. והשיניים שחשף לעומתך מקודם נראות לפתע כענן בוקר וכצל חולף.

בנך הצעיר עומד מתחת לשריגים הכבדים מפרי, קוטף לו עוד ענב ועוד אחד, זורק אותם בפיו ועוצם את עיניו מעוצם המתיקות. אתה מביט בו, ולבך מתרחב ונמלא.

חברי, מוטי הבלין

מוטי הבלין היה חברי עשרים וארבע שנים ועוד חמישה חודשים.

מוטי הלך לעולמו בחודש שעבר, לאחר מאבק ארוך, מלא תקווה ואמונה לכל אורכו, במחלה קשה ואלימה, אכזרית, נבזית, אשר במה שנדמה כאחד מתעלוליו המרים של הקיום, אוותה לה לקרבן את אחד האנשים הטובים, המתוקים, הרכים והעדינים שהכרתי מעודי.

הזכרון הראשון שלי ממוטי (שבישיבה התיכונית קראנו לו בכלל טֶלין, כדי להבדילו מבן דודו, ההבלין השני בשכבה. בן הדוד, אריאל, הפך "אראלין", ומוטי נהיה "מוטלין" ואז, בקיצור: "טלין"). מלחמת המפרץ. אנחנו נשלחים, חמשושים צעירים ומבולבלים, להתנדב בבית החולים "אסף הרופא". האחות הראשית מביטה בטלין, שגם בעשור הרביעי לחייו עוד החזיק בפרצוף בייבי-פייס תקני, ושואלת בקול רם ומחויך אם באנו להסתלבט עליה (לאחר פרסום הפוסט העירו חברים את תשומת לבי לכך שמוטי היה בחו"ל באותו זמן, ושמן הסתם בלבלתי בינו לבין בן דודו. אבל לזכרון, כידוע, חיים משלו).

השנים החולפות בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר מחדדות במוטי את תכונותיו הטובות. חריפות שכלית ומצוינות לצד אופי מיוחד, שבו שוכנים זו לצד זו ענווה ומתיקות ונעימות. לחתונתו עם חנה אנו מביאים לו, זוג סטודנטים צעירים ותפרנים שכמונו, קופסת מתכונים מעשה ידינו. שנים אחר כך מוטי יזכיר לי אותה בכל הזדמנות. בעיניו הטובות ראה בה את מה שהייתה: מזכרת מן התקופה ההיא, ענייה בחומר אך יצירתית ומשתובבת.

בתחנות אחרות של חיי, חתונות, מפגשי חברים, טיסה לחו"ל לשליחות, חזרה ארצה והתאקלמות. טלין תמיד שם, בכתב או בעל פה. כהרגלו, ללא מרכז במה או אור זרקורים. בנעימות שקטה ומחויכת. מוטי, נו.

זמן לא רב לאחר מכן מכה הבשורה. סטטיסטיקות עגומות עוברות בהתכתבויות בין החברים ועקת הלב הולכת וגדלה, אבל בטלפון מוטי קולח ושוטף, משתאה מניתוח הראש ללא הרדמה שעבר ומנפלאותיו המדעיות, משל תיאר לי דברים שראה בסרט תיעודי. "תגיד", הוא שואל בהתלהבות, "ידעת שהרופאים יכולים לקשור קשר ברור בין מילים ותחושות שהוגדרו מראש לבין פעילות המוח הפרושה אל מול עיניהם?". לא, לא ידעתי, טלין אהוב. הלוא אני בכלל התקשרתי ביד רועדת, בנשימה עצורה, מנסה לגשש אחר המילים הנכונות, ואתה מצדך סוחף אותי לתוך שיחה מתרוננת בת שעתיים, עתירת פרטים ורווית התפעלות, מותיר אותי לתהות ביני לביני מה בעצם קרה כאן.

בשיחותינו אל תוך המחלה מוטי מתאר לי את המאבק שהוא מנהל כדי להישאר בעבודתו ולשמר את שגרת יומו. את הטיפולים - אלו שכבר עבר ואלו שעוד נכונו לו, אלה גם אלה פרוצדורות קשות ומורכבות - הוא מתאר תמיד כעוד משהו קטן, לא נורא ושטויות ועזוב ותיכף הרי מסיימים וחוזרים לשגרה.

כאן תגובה לבבית על משהו שפרסמתי בעיתון. שם התכתבות נעימה על ספר שקשור לתחום עיסוקי. האופטימיות של מוטי מדביקה אותי. המרחק הגיאוגרפי ומרוץ החיים ממסמסים גם הם בתודעתי את המהלומה האורבת.

ואז קבוצת הוואטסאפ של החברים רוחשת "אשפוז". שיחת טלפון זריזה על אם הדרך עם אשת חבר, רק לבדוק מה קורה ובטח תכף משתחררים, והמציאות הולמת בי כקורנס. עוצר את הרכב בכביש הבקעה, באמצע שום מקום, ובוכה ובוכה ובוכה בלי מעצורים. הילדים מביטים בי בשתיקה ובחשש. ולך תסביר להם עכשיו מי זה טלין. ולך תספר להם עכשיו על האדם המתוק הזה, שטיפה אחת של רוע אין בו, שלא פגע בזבוב מימיו, וכעת גופו נדרס תחת גלגלי המציאות הקהה והאטומה.

ולך תסביר להם שאולי לא אספיק עוד להיפרד מחברי.

***

ואז, אחרי קריאת ההשכמה הכואבת ההיא, עוד חמישה חודשים של חסד מופלא.

הגוף, מותקף וספוג תרופות, הולך ונחלש. הרוח, מצדה, הולכת וגדלה וגוברת. חבריי ואנכי עומדים משתאים. וכי אפשר לה לרוח של מוטי לגדול עוד?

כשאני אוחז בידו, לפני שהאחות מלווה אותנו החוצה, הוא מביט בי ואומר ברוך "ואולי אם אאמין באמת ובתמים שארקוד בבר המצווה של יונתן בני, מי יודע... אולי האמונה תיצור מכוחה את המציאות?" ואני איני יודע את נפשי, לוחץ בחוזקה את ידו האחוזה בידי ורץ החוצה, לבל יראה דמעותיי.

והגוף הולך ונחלש עוד, והרוח הולכת ומתחזקת. המחלה המאכלת מאיימת למשוך אתה מטה גם את הנפש, אבל מוטי מתחכם לה, חד וצלול מתמיד. פה מנהל עמי דיונים פוליטיים ערים (בכל זאת, תקופת בחירות). שם מקפיד לתהות באוזניי כיצד זה דווקא השמאלני שבחבורה לוקח אותו לסרטי פעולה גדושי יריות ופיצוצים. "תשמע, חבוב, נראה לי שאין ברירה אלא לדווח עליך" הוא יורה בהומור מושחז ומיד מתנצל אם בטעות "נרדמתי בקטעים המעניינים, אבל בסוף כל הסרטים האלה הרי בנויים אותו דבר, אתה יודע. גם אתה יכול לישון קצת איתי ובכל זאת להבין הכל בסוף", קורץ בחיוך.

כשאנו קונים ממתקים בקולנוע מוטי לא מפסיק לוודא אם לג'ולי, המטפל-מלאך שלו, או לי לא חסר דבר. במסעדות הוא קובע "קודם תזמינו אתם, ואז אולי אקח גם לי משהו, רק תעשה לי טובה ותדאג לג'ולי כי אני חושש שהוא מתבייש. הוא סוחב הרבה ועובד קשה. תארגן לו מנה יפה".

ואיך לימדת אותי, טלין אהוב, בעצם הזכות שעמדה לי ללוותך לעתים, כיצד בה בשעה שהחסד האלוהי נחבא ומסתתר - מתגלה הנפש האנושית במלוא יופייה והדרה; כיצד בכל אתר ואתר יצאו כל סובבינו מגדרם לעזור ולסייע ולהקל ולמלא את כל צרכיך ומבוקשיך; כיצד פסענו ג'ולי ואתה ואנכי על שביל רצוף טוּב וחסד וחמלה שנפרש לנגדנו ועבורנו בכל אשר הלכנו. ונפעמתי כל כך ונפשי נרעדה מן האור הרך שירד על ראשינו כטל.

***

אחרית דבר. הגוף כבה, שבע מלחמות, והרוח שבה אל האלוהים אשר נתנה, זכה ותמה ומאירה כביום נתינתה.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת

וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ

וְכַחֲלוֹם יָעוּף

נוח בשלום, טלין אהוב. בבוא יומי, לו תהא מחיצתי במחיצתך.

9.5.15

נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב/ אלכסנדר טברדובסקי

נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב,

בְּבִצָּה לְלֹא שֵׁם,

בִּפְלֻגָּה ה', מִשְּׂמֹאל,

בְּגִיחָה אַכְזָרִית,

לֹא שָׁמַעְתִּי פִּיצוּץ,

לֹא רָאִיתִי הֶבְזֵק

כְּמוֹ מִצּוּק אַל תְּהוֹם,

בְּלִי תִּכְלָה, בְּלִי תַּחְתִּית.

וּבְכָל הָעוֹלָם,

עַד קֵץ כָּל הַיָּמִים,

לֹא כּוֹתֶפֶת, לֹא תָּג,

לֹא נוֹתְרוּ מִחוּלְצָתִּי.

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁשֹּׁרָשִׁים עִוְּרִים

מְחַפְּשִׂים מָזוֹן בַּעֲלָטָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁבְּעָנָן אָבָק

נָעוֹת שִׁבֳּלִים עַל גִּבְעָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא

בֵּינוֹת לְטִלְלֵי זְרִיחָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁמְכוֹנִיוֹתֵיכֶם

מְפָלְחוֹת אֶת אֲוִיר הַכְּבִישִׁים;

הֵיכָן שֶׁגִּבְעוֹל אֶל גִּבְעוֹל,

טוֹוֵה נָהָר אֶת דְּשָׁאָיו

בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲפִלּוּ אִמָּא

לֹא תָּבוֹא לָאַזְכָּרָה.

פני רבו - תשע"ה

הקפות שניות בויז׳ניץ. מתרגש לראות לראשונה את רבי ישראל הגר כאדמו״ר, לובש באקישטע מוזהב - בגדי מלכות. מי שיודע מה עבר האדם הזה בחייו יבין לבד מאיפה ההתרגשות. מי שלא יודע מוזמן לקרוא כאן.

אלפי חסידים רוקדים על הפארנצעס לצלילי ניגון חסידי הצמח צדק. רבי ישראל לא מפסיק לעודד לרגע. ידיו עושות מלחמה. ניכר שחזותי החיצונית מבלבלת את הויז׳ניצערז, אבל הם לא דוחקים אותי החוצה אלא להיפך, מצטופפים עוד קצת ועושים לי מקום ואז גם תוקעים לי ביד ברכון עם כל השירים. לך תסביר להם שאתה מכיר את כולם. בסוף מתחילות לזרום השאלות. אל תחפשו תשובות מתוחכמות, אני עונה לכולם, אני אוהב את הרבה שלכם וזהו, ויש לי יומולדת הלילה ומכל המקומות בעולם דווקא כאן בא לי להיות.

שכניי לשורה מחייכים חיוך גדול. כולם, לא ממש מפתיע, מכירים את הגיס או החתן או הבן דוד או השד יודע מה של השמש הראשי ומציעים בהתלהבות לסדר לי ברכה אישית. עזבו, אני אומר להם, גם מקצה הפארנצעס אני מתברך יופי.

אחר כך אנחנו הולכים לקנות חלה טריה חמה מהתנור וקיגעל עם מלפפון חמוץ ברבי עקיבא. יש יותר טוב מזה לפתוח שנה חדשה? ליד העגלה המהבילה של החלות אני פוגש את החסיד שנתן לי את הברכון בטיש. "מזל טוב", הוא אומר לי בביישנות, משתהה לרגע ואז מוסיף "ואני יודע למה באת".

סליחות תשע"ד

לקראת חצות ראינו פועלים מתקינים ציוד הגברה ברחבה החיצונית, המעורבת, של הכותל. ״זה לסליחות", הם ענו לשאלתנו, "עוד מעט מתחילים״.

לאט לאט התקבצו האנשים מסביב. החזן, וארבעת מתחריו הנלהבים, תפסו פיקוד על המיקרופון, האות ניתן והסליחות החלו.

הבטתי סביבי. מכל צדדיי עמדו אנשים ונשים יחדיו. מאות מאות, מלוא רוחב העין. אשה לצד בעלה, אם לצד בנה, אב לצד בתו, לעתים עמדו משפחות שלמות בדבוקה אחת, כולם מחזיקים מחזורי סליחות בידם ושרים במלוא גרונם ״חטאנו לפניך רחם עלינו״ ו״ה׳ הוא האלוהים״ ו״נפלה נא ביד אדוני כי רבים רחמיו״.

ואיש לא מחה, ואיש לא ספק כפיו בחרון קדוש, ואיש לא זעק געוואלד. אבני הכותל עדיי.

וזו היתה אחת התפילות היפות, הפשוטות, הכנות, המרגשות ומלאות העוצמה בהן נכחתי מעודי.

ספיישל מפי עוללים V

נעמה: אבא, תכין לי שניצל בבקשה
אבא: רגע, אהוביק, אני מכין כאן בקבוק להלל
נעמה: אז אין בעיה. אני אכין לו את הבקבוק ואתה תכין לי שניצל
אבא: אמממממ... אני לא יודע. זה מטרנה ויש כאן עניין של מינונים
נעמה, בעיניה עלבון שאינו כלה עולמית: סליחה, אבא?? אולי אתה יודע מה אני עושה במחוננים כאילו?? אולי אני מכינה אוכל ל-ח-י-י-ד-ק-י-ם, כאילו?!? הא! מדבר איתי על מינונים...
אבא: [שתיקה רועמת]

יונתן וינון יושבים בסלון ומשחקים בקלפים של סופרגול.

ינון: יונתן, עדיין חסר לנו בערך חצי אלבום למלא
יונתן: ברור, מה אתה חושב? החברה של הקלפים עשתה אלבום ענקי כדי שאנשים יקנו כמה שיותר קלפים
ינון: נכון, היא רוצה שיקנו כמה שיותר קלפים, כדי שיהיה לה עוד ועוד כסף
יונתן: לא נכון, זה בכלל לא קשור לכסף. היא פשוט רוצה שיקנו כמה שיותר קלפים כדי שכמה שיותר ילדים ישחקו בהם ויחליפו אותם ביניהם וככה הם יכירו עוד ועוד ילדים חדשים ויהיו להם יותר חברים, מבין?
ינון: אמממממ... לא נראה לי

יונתן: איזה מזרון מעולה היה לי במלון. הוא ממש עשה לי פדיקור בגב!

אבא: ינוני, תחגור
ינון: לא רוצה
אבא: שאני אבין, אתה מתמרד נגדי עכשיו?
יונתן: ינון, אתה יודע מה אתה? אתה בן אהבת המרדות!

ינון: אבא! נעמה ויונתן סגרו את הדלת לחדר שלי מבפנים ולא נותנים לי להיכנס!!
אבא: תגיד להם שאם הם לא פותחים לך מיד הם יטעמו ממני מנה כזו שהם יראו כוכבים בעצם הצהריים.
ינון: נעמה ויונתן! אבא אמר שאם לא תפתחו לי מיד הוא... יביא לכם כוכבים... אהה... הוא... ייקח אתכם לכוכבים... אהה... רגע, לא, הוא יטעם לכם מנה מהכוכבים!!
נעמה ויונתן: הוא מהההה?
ינון: נו, בקיצור, ישר בצאת הכוכבים הוא כבר יקרע אתכם!

ינון ליונתן (בשבת משפחתית אחרי שגרמניה מחצה את ברזיל 7:1 בחצי גמר המונדיאל) : יוני, מה נתת לכל הבני דודים לכפכף אותך? מה אתה, ברזילאי?

מגיע לחופשה מהמילואים. יונתן, תוך כדי החיבוק, בודק במבטו את הנצרה של האם-16: ״אוקיי. הכל בסדר. הנשק במצב נינוח״

מתיישבים לצהריים בבית:
ינון (7): אבא, תזכור לבשל את הפתיתים *בלי* רוטב עגבניות הפעם
יונתן (10): למה בלי רוטב עגבניות?
ינון: כי אני לא אוהב
יונתן: אבל למה?
ינון: כי אני אוהב דברים פשוטים
יונתן: אבל הרוטב מוסיף
ינון: אני אוהב דברים פשוטים
יונתן: אבל תחשוב על זה ככה. כל דבר צריך שיוסיפו לו משהו. הנה, האדם נוצר מעפר אבל היו חייבים להוסיף לעפר משהו כדי שיהיה בנאדם. אם לא היו מוסיפים היה נשאר עפר וזהו
ינון: הפוך, יוני. אם אתה מוסיף דברים מיותרים לדברים הפשוטים אתה סתם מסבך אותם.
יונתן: נו, באמת. תסתכל סביבך. כל הדברים שיש בעולם מורכבים מכמה דברים יחד. אם היית משתמש רק ב"דברים הפשוטים" שלך לא היה לך כלום. לא מכונית ולא מחשב ולא טלוויזיה ולא כלום
ינון: מה הקשר? אני מדבר איתך על עיקרון ואתה מדבר איתי על מכשירים?
יונתן: עיקרון? מה יעזור לך עיקרון?
ינון: כי אתה בודק לפי הסוף ואני בודק לפי ההתחלה. תמיד צריך לבדוק לפי ההתחלה. אם אתה יכול להשאיר אותה ככה תשאיר אותה ככה. פשוטה. אם אתה חייב להוסיף - רק אז תוסיף. בשביל טלוויזיה ומחשב צריך להוסיף. בשביל פתיתים לא צריך. זה הכל.
יונתן: יאללה יאללה
ינון: דב קואלה
אבא: אני אכין שני סירים רק תמשיכו.

הלל (7): אבא, אולי תקנה לי חיה?
אבא: אבל רק אתמול הבאנו את סטואי ובריאן (דגי זהב). למיטב ידיעתי הם עדיין בחיים..
הלל: נכון, אבל יש חיה אחרת שאני ממש ממש רוצה
אבא: היא קלה לתפעול?
הלל: מאד! היא גם עושה שליחויות וכל מיני דברים
אבא: שליחויות?? אוווווו, עכשיו אנחנו מדברים!
הלל: אז אתה מבטיח לקנות?
אבא: אני מבטיח לבחון. איזו חיה אתה רוצה מתוקי?
הלל: נץ מחמד.

צוק איתן - יומן מילואים II

1.

מתישהו בקו הלכה לנו הגיטרה והתעורר צורך דחוף למצוא גיטרה מחלקתית חדשה למחלקת הרפואה. הרצנו קמפיין קטן בפייסבוק, הבטחנו פרסים שווים למשאיל וחיכינו.

עוד שיתוף ועוד שיתוף. בינתיים מסתיימת משימה בעשר בלילה והולכים לאכול פלאפל בקריית שמונה. לידנו סועדת משפחת כפיר הובלות. כפיר פונה מיד: רוצים משהו? צריכים משהו? רק תגידו! אני מביט בדנטס החוג"ד. הוא מביט בי חזרה. ללכת על זה? יאללה. תגיד כפיר, אני מגשש, אולי אתה מכיר מישהו עם גיטרה ישנה שנוכל להשאיל עד סוף הצו-שמונה?

פחות משעה אחרי כפיר חוזר עם גיטרה (״באמת סליחה על האיחור, אחי. פשוט חסר לה מיתר. הפכתי את כל העיר למצוא מיתר חדש אבל השעה כבר מאוחרת ולא מצאתי״). מהרכב המסחרי שלו, שנראה ומאויר כמו דגל ישראל ענקי, הוא שולף עוד שלושה ארגזים ענקיים מלאים מכל טוב הארץ, תרומת בני קריית שמונה. בלי מילה, בצניעות, בשפעה של אהבה ונתינה. קחו, אחים שלי. כל מחסורכם עלי.

"הכל נעשה בלב תמים וברצון עז לאחדות", כתב לי לאחר מכן משהודיתי לו שוב, "עם אחד בלב אחד".

2.

כולם מדברים על הזרוע הצבאית של חמאס, אבל אף אחד לא מדבר על הלהקות הצבאיות שלו, וזה בעיניי מצב קצת לא הוגן.

נגיד, ״תקוף תעשה ביגועים״. בכל מקום הוא הפך תוך שניה לדחקה, וזה בלי שאנשים העריכו בכלל את ההשקעה והמאמץ שהוקדשו לו.

לא אדבר על סולמות, כינורות ורבעי טונים כי אינני מוסיקאי, אבל המילים, המילים. אז כן, קציני חינוך וחווי״ה יקרים מלהקת גייסות הפגיון או צוות הווי מנהרות או ווטאבר, יש בישראל גם כאלה שהתרשמו מהעברית היפה, השירית משהו (״לחצוב להבות אש״; ״אבד עליו הכלח ונאלח״), שנתנו אל לבם את המטאפורות הנאות (״חייליו כעכברים בשדה יבש״) ואפילו הבחינו בסיפוק בשימוש המעניין והמדוד בז׳רגון הצבאי הציוני (״לחתור למגע״; ״תצרוב להם בתודעה״).

כן, יש מי שמוריד בפניכם את הכאפיה, או לכל הפחות את הבנדנה הירוקה. נכון, יש עוד מקום לשיפורים (״תדליק בלבה כמו קורים״, למשל, ודאי מהדהד יפה את נסראללה, אולם אינו מחזיק מים תחבירית. ״תצרוב להם בתודעה נס גדול״ סובל מצדו מכשל לוגי ברור, אלא אם כן התכוונתם כאן ל״נס״ בהוראת ״שלט״ או ״דגל״ ואז בכלל שאפו) אבל היי, היה כאן אתגר נאה ועמדתם בו בכבוד. זה לא שראינו את מירי אלוני מרביצה טקסטים על שוהדא ועל אל-ג'יש אל-מוחתללא אל-סהיוני בלהקת הנח״ל, כן?

תמשיכו להשתפר. יש מי שמעריך. ומי יתנני חיפושית זבל על קיר המנהרה שלכם כשאתם מתווכחים בלהט אם להשתמש ב ״אבד עליו הכלח״ המקראי אך מעודן משהו או שמא ב״ערבה חבוטה מהושענא רבה״ הבוטה אך מאוחר יותר.

3. 

שתיים בלילה, הפארק העירוני בכרמיאל. גדוד שיריון בתקן מלא, 450 איש, אחרי קו ארוך ומתיש, משתרעים על שק״שים לאורך ולרוחב הפארק ונופלים שדודים.

בשעות שקודם לכן אירחה אותנו עיריית כרמיאל למופת: פתחה בפנינו את היכל התרבות ואת מחסני הציוד שלה ואת הבריכה העירונית וכעת גם את הפארק. הכל ברוחב לב ובמאור פנים ובחיוך גדול.

אממה, עובד עירייה אחד נשאר כנראה מחוץ לסבב העדכונים. האחראי על הממטרות.

על הדשא הכרמיאלי הוגדר הלילה מחדש המונח הצה״לי הותיק ״הקפצה ברטוב״. לכוחותינו שלום.