לפני כמה ימים נסעתי לאיזה בסיס צפוני שכוח אל למשימת פריקה/העמסה צבאית סתמית ומשעממת, הגם שהתגלתה למפרע כמשימה עם פוטנציאל להעלאה בדרגה שלא כדרך הטבע. כל הדרך הייתי עסוק בלחשב את קיצי לאחור, שכן הנהג שקיבלתי רצה כנראה עד מאד להתקבל לקורס טיס, ומשלא צלח הדבר בידו שיקע את יגונו, ובעיקר את תשוקתו העזה למהירות מאך 3 ומעלה, אל תוך דוושת ההאמר.
ומכל מקום, בסוף הגענו בשלום לבסיס ההוא, בחסד האלוה עלינו, והנגד המקומי ציוות לי כמה מילואימניקים שיסייעו בידי לפרוק ולהעמיס.
אחד מהם, בחור גדול ממדים עם משקפיים עבות ושיער קוצני, ענד על חולצת הב' שלו, מעל לכיס שמאל, לא פחות מארבע מדליות סובייטיות מהדגם המפואר. חיוך גדול נמרח לי על הפנים. "מה נסגר עם המדליות, קאמראד?", שאלתי בבדיחות הדעת, אבל הבחור הגדול רק הטיל שתי מיטות מתקפלות על שכמו, הסתובב ולא ענה.
אחר כך, כשחיכיתי בהאמר לטייס הפרטי שלי, ניגש לאין-חלון, החווה בידו במבוכה על המדליות המעטרות את חזהו ואז סיפר לי על סבא שלו, תיכף בן מאה, שגר אצלם בבית וכמעט לא מדבר, "יושב על הספה בסלון עם שמיכת צמר מול הערוץ ברוסית ושותק".
ואיך מהשביעי לאוקטובר משהו התחיל לבעבע בקרבו, הפך חסר מנוחה, נדבק למסך, ניגב שוב ושוב את עיניו הלחות, אבל המשיך לשתוק.
וכשראה את נכדו עולה על מדים - נרעד, קם בעמל ממושבו, הלך לחדרו וחזר עם קופסת קטיפה שחורה. "המדליות שלו מהמלחמה הגדולה. ותאמין לי, לא יודע כמה זמן לא דיבר איתי יותר ממילה, כמה שנים טובות אולי, אבל ליד הדלת הוא שם לי את המדליות ביד ואמר לי שאני ממשיך עכשיו את המלחמה שלו ושאשים את אלה על המדים. הנה ככה בצד שמאל, הראה לי, ווֹט טָאק".
"ותשמע, זה באמת קצת מביך וכולם מסתכלים, וחלק גם אומרים כל מיני דברים. אבל אצלנו סבא, דְיֶידוּשְׁקָה, זה דבר קדוש. אז אני שמתי, כמו שביקש ממני. הנה, עכשיו אתה יודע מה הסיפור".
"בחיי", אמרתי, "איזה אלוף אתה, קאמראד". וירדתי מההאמר ונתתי לו חיבוק.
