חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 2

בכי אחד ביום.
לא בשעה מוגדרת, לא בהפרשי זמן קבועים, אולי מדלג יום אחד פה ושם.
אבל, בגדול, בכי אחד ביום.
בדרך כלל בלילה, תמיד כשאני לבד.
מתפרץ כמו לבה מתהומות הנפש, שוטף בלי מעצורים.
כך כמה דקות, עד שהנפש נשטפת, ואז חוזרים ללו"ז, למשימות, למטלות.

לפעמים הבכי-אחד-ביום שלי הוא דווקא נגזרת של שמחה, כמו שמחת נישואיה של הילה שלנו מהגדוד, כמו החתונה של אורן וייס ששני הוריו נרצחו בבארי.
לפעמים גואה מול הלוויות הנופלים.
לפעמים נוכח המחשבה על החטופים.
ולפעמים מעומקי הזוועות של השבת השחורה.

היום התפרץ למשמע ידיעה בחדשות: זוהתה גופתה של רות פרץ, הנערה בעלת הצרכים המיוחדים שרקדה במסיבת הטבע יחד עם אריק, אביה, ואז נרצחה יחד איתו.
אריק, קראתי, היה אבא מהאגדות; לקח את בתו לפסטיבלי מוסיקה בכל העולם. המוסיקה היתה צינור החיות של רות, שהיתה כובשת את הרחבה, מניעה את כיסא הגלגלים שלה אחורה וקדימה וזורחת משמחה.

בכיתי על פסגת האושר הזו, שנתהפכה בן רגע לפלצות אשר נכחה הליט פניו גם אשמדאי בעצמו.
בכיתי על האימה; איך אפשר לברוח מפני המרצחים עם ילדתך שבכיסא גלגלים? ילדתך האהובה, שכל חייה היית לה מבצר ומגן, ועכשיו...
ובכיתי על בני האדם שהיו אריק ורות, שתי צלעות של אבן טובה אחת, יקרה מכל יקר. על בני האור שהיו, קורעים יחד את כבלי הגוף ומתרוממים אל על עם המוסיקה. לו הייתי זוכה לראותם רוקדים יחד - היו זולגות ממני דמעות של התרגשות והודיה, על שישנם אנשי אור כאלה כאן לצדנו בעולם; על המזל שנפל בחלקי לראותם במו עיניי.
ולמולם, בני החושך שצדו אותם; הארורים, מצורעי הנפש, ילידי השטן, אלה שכל בשורתם לעולם היא מארה ואפלה וצלמוות. הם וודאי כיוונו נשקיהם אל האב ובתו האומצים לנוס על נפשם וגיחכו נוכח המטרה הקלה שנזדמנה להם.

כמו תמיד בדברי ימי העולם, גם הפעם יובסו בני החושך בידי בני האור, וייגררו בשערותיהם אל שערי האופל ממנו נחצבה נשמתם.
ואריק ורות? "בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה" והם ודאי רוקדים במרחביהם; חופשיים ומאושרים, טסים אל על כחץ שלוח, צורחים באושר אל הרוח. מאירים כזוהר הרקיע.

(איור: רוני בן סעדון)