פאוזה תל אביבית, שלהי קייטא תשפ"ב, חלק ב' ואחרון

האמא המותשת בטיילת שהושיבה באישון ליל על הספסל לידי את שתי בנותיה הקופצניות, אולי בנות שש ושמונה אולי פחות, ואז נעמדה מולן ואמרה בקול נחרץ מאד: "זו הפעם האחרונה שאתן גם נשארות לי ערות עד אחת בלילה וגם קמות לי בשבע בבוקר. אחרונה! עכשיו תחליטו, אבל עכשיו: או זה או זה. אין גם וגם. ממחר או שאתן בשמונה בערב במיטה, או שאתן נשארות בה בבוקר שאחרי עד אחת עשרה כמו דגים באקווריום בלי לצייץ מילה – מילה! - ונותנות לי לישון. מצדי תצבעו מנדלות כל הבוקר, עדיף עם המכחול בפה!".

הגבאי הזקן שפתח את בית הכנסת הזעיר מעל שוק לוינסקי וחיכה לשווא ליד הדלת למתפללים שלא באו. ככה זה כמעט בכל ליל שבת מאז הקורונה, נאנח, אבל הבטחתי לאבא לפתוח תמיד וזה מה שאני עושה. וכל זמן שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח לא אפסיק.
ואחרי שהתפללנו קבלת שבת שלושתנו - הוא, אני והמטפל ההודי שלו - בבית הכנסת הריק - ניגש אל הפרוכת, נישק אותה ונשא מבט ממושך כלפי מעלה, כמחוֵה כלפי אביו.

קלאוס, הנביא הגרמני הרושף עם הראסטות הבלונדיות בזקן, שנשא משלו ממש על מעבר החציה של רחוב זבולון פינת דרך יפו. חולצה מהוהה, מכנסיים קרועים, שני תרמילים ומבט בוער וחדור שליחות. שברי הגרמנית שלי לא הספיקו כדי לפענח את מכלול הנבואה, אולם מהמעט שהבנתי איווה קלאוס לעצמו את התפקיד הנחשק של המוכיח בשער; העוברים והשבים האדישים קיבלו את תפקיד הציבור החוטא והמופקר העתיד לחטוף מיד העליון ממש תיכף ומיד מכות איומות ונאמנות, אשר לידן תיראה הקורונה כמו קִינְדֶרשְׁפִּילְצוֹיְג בעלמא. ואילו לעבדכם הנאמן, שבסך הכל ניסה לשאול אותו לשמו ולא נענה (את השם קלאוס הענקתי לו חד צדדית) - הוענק התפקיד רב העוצמה של סוכן השטאזי שבא עד הנה כדי לאתר אותו, לעקוב אחריו ולהסגיר אותו לידי רודפיו.

האיש עטוף השמיכה שסורב לעלות לאוטובוס קוי הלילה, נותר עזוב על המדרכה ברחוב הגדול והריק, אפוף שחור ליל, וזעק שוב ושוב אל עבר גב האוטובוס המתרחק "אבל גם אני בן אדם! גם אני בן אדם!".

שתי התיירות המתוקות מברצלונה שהמתינו לשווא לאוטובוס לים ברחוב העלייה ביום שישי בין השמשות, וכששבתי וחלפתי על פניהן חצי שעה מאוחר יותר, ופניתי אליהן כדי להסביר ששום אוטובוס כבר לא יבוא כי השבת נכנסת עוד רגע וכדי להתנצל בפניהן בשם העם היהודי לדורותיו - לא הוציאו מילה אחת של טרוניה מפיהן אלא רק השתאו אמרו זו לזו "איזה יופי של דבר זה". בּוֹאָה סָאבָּאדוֹ, בירכתי אותן. בּוֹאָה סָאבָּאדוֹ, ענו לי וחייכו.

האיש עם גלאי המתכות שסרק את החול הלבן בחוף פרישמן והביט כל הזמן אל מעבר לכתפו. וכששאלתי אותו מדוע הסביר לי איך פעם לפני הרבה שנים באו "עמלקים מרשות העתיקות" והחרימו לו את הגלאי, ומאז הוא מפחד שיבואו שוב. "איזה עתיקות בדיוק אתם חושבים שאמצא בחוף פרישמן??", זעק אל שמי תל אביב השחורים והשותקים, "מקל ארטיק של חשמונאים??". אידיוטים, הפטיר. אבל זה כבר לא משנה. ממילא אין יותר פרנסה בחול. אנשים כבר לא הולכים עם מטבעות, היום הכל בפייבוקס, שמייבוקס. יש לי פה חבר שעשה הסבה. קנה שנורקל ועבר לחפש במים. מה רע? גם יותר שלל וגם יותר קריר. באמת למה שלא תצטרף אליו, אני אומר לו, יש פה מספיק ים לשני צוללי אוצרות. אני שוקל את זה ברצינות, הוא עונה, ספק לי ספק לעצמו, יש רק בעיה אחת, שאני לא כל כך יודע לשחות. אבל אני עובד על זה... הנה היה פה איזה ילד חמוד, הבאתי לו מקודם מכונית צעצוע שמצאתי בחול, אמר שילמד אותי.