מעשה משני יהודים טובים: סיפור לעשי"ת

בערב שבועות פסע יהודי אחד על חוף הים בצעדים מתרוננים, משוחח בטלפון עם חבר ותיק בניו יורק ומרים קולו במקצת כדי לגבור על רעש הגלים.
היהודי הזה הוא אביו של חברי, והסיפור סופר לי מפי בנו.

מתישהו חלף בדרכו על פני איש אחד, שהיה ישוב, אחוז שרעפים, על סלע גדול ממש בתוך המים, הרחק מעין אדם. משהו ברוגע הנסוך על פני האיש ובישיבתו השלווה משכו את תשומת לבו, אולם אותו חבר ותיק באמריקה עודנו על קו הטלפון, והיהודי המשיך אפוא בהליכתו ובשיחוחו.
כששב על עקבותיו ראה את האיש שעל גבי הסלע והקדים לו שלום, אולם פני האיש הנעימות כבר נתכרכמו. "אני לא מבין אותך", פנה בכעס אל היהודי, "באמת שאני לא מבין. אתה לא רואה שהגעתי ממש עד לפה, הרחק מכולם, רק כדי לשבת קצת בשלווה עם עצמי? למה אתה חושב שזה מתאים או ראוי להסתובב פה על ידי ולדבר בטלפון בקולי קולות? זהו, את השלווה שלי כבר הפרת. היא לא תחזור אלי הערב, זה בטוח".

היהודי השתהה לרגע, ואז פנה לאיש ואמר: "שלושה דברים אני רוצה לומר לך. הראשון, שאתה צודק לחלוטין, ואני רוצה לבקש ממך סליחה גדולה על שציערתי אותך. השני, שאני רוצה להודות לך על השיעור החשוב שלימדת אותי בהלכות בן אדם לחברו, והשלישי, גם כשהוכחתני נותרו עיניך מאירות, ומשום כך רואה אני בך שבעל חסד מיוחד אתה. אם טוב הדבר בעיניך, אשמח אם תספר לי מהו אותו החסד.

ופני האיש שבו ונתחלפו וניכר היה בו שנתרצה ופנה והשיב ליהודי בזו הלשון: "כיוון ששאלת אענה לך. כבר עשרים שנה שאני הולך בסוף היום לכל המאפיות והמגדניות באזור מגוריי, אוסף את כל מה שנשאר ואז נוסע לחלק לחיילים במוצבים שעל הגבול. קצת אבא של החיילים כזה. אבל שתדע שאני לא היחיד, יש עוד כמוני ואנחנו מחלקים בינינו את המוצבים בגזרה".
והיהודי התעקש אמר, זה ודאי חסד ראוי ויפה, אבל לבי אומר לי שבעל חסד מיוחד אתה.

האיש חשב לרגע ואז אמר "יש עוד משהו, ואולי אליו אתה מתכוון. בכל פעם שאני מגיע למוצב אני תר בעיניי אחר החייל הבודד. לא כזה שהמשפחה שלו בחו"ל, אלא בודד ממש. בודד מהוריו, אולי גם משאר בני משפחתו; כזה שנזרק מהבית, שאמרו לו שאין לו לאן לחזור יותר. והאמת שעם השנים פיתחתי לי חושים ושיטות איך למצוא אותם, את החיילים הבודדים האלה, ובכל זאת אני מקפיד לא לסמוך רק על עצמי אלא מתערבב עם הפלוגה ועם המפקדים ושואל ובודק ומתעניין, מי עצוב מהרגיל, מי לא מדבר עם אבא ואמא בטלפון, מי לא יצא כבר הרבה זמן הביתה...

וכשאני מוצא חייל כזה, ואני כמעט תמיד מוצא, אני מצווה עליו לתת לי את הטלפון שלו - הם תמיד נותנים, כי אני לא אדם שמתווכחים איתו - ואז אני לוקח את הטלפון, מבקש ומקבל את הססמא ומתקשר ישר לאבא. וכשהאבא עונה לי אני מספר לו על הבן שלו - פרטים ומידע וסיפורים מהחברים, שאספתי עליו מראש - ואומר לו, תראה מי זה הבן שלך, אבא יקר, אתה יודע כמה אוהבים אותו פה? אתה יודע כמה שמחים בו פה? אתה יודע כמה הוא אהוד ומיוחד ומחובק אצל חבריו? וככה אני מדבר ומדבר בשבחו של הבן עוד ועוד ולא מרפה, עד שהאבא מבקש ממני לשים את בנו על הקו. ולפני שאני מעביר את הטלפון לבן אני מפציר בו להיות מכיל וסולח ומבין ומקשיב, וכך אינני זז ממקומי עד שהם עושים שלום זה עם זה.

ואחר כך אני הולך למפקד - ואני, כבר אמרתי לך קודם, לא בנאדם שאומרים לו לא - ואני מודיע לו רשמית וחגיגית שהחייל הזה יוצא הביתה לא מחרתיים ולא בסופ"ש אלא מחר בבוקר, על האוטובוס הראשון דיר באלאק. ושוב אינני זז ממקומי עד שאני סמוך ובטוח כי כך אמנם יהיה, ועוד חייל בודד יעשה בקרוב את הדרך חזרה הביתה, לאבא שלו, המחכה ומצפה וכמהּ לראותו.
ואולי לזה אפשר לקרוא חסד מיוחד
ואולי זה מה שראית בי ועורר אותך לשאלני".

והיהודי חיבק את האיש ונשקו על ראשו ואמר לו, כמה טוב שהרהבתי עוז לשאלך בזה, והנה הרבית לי טובה נוספת על אלה שכבר עשית עמדי, ואז הלך לדרכו, נותן אל לבו את דברי האיש, ולבו, מצדו, מתרחב ונמלא.

 ***

עד כאן הסיפור, ועכשיו כמה מילים משלי.
הסיפור הזה עורר בי רושם עצום, עד שהודעתי לחברי כי אם לא יספר אותו הוא - אספר אותו בעצמי.
קודם כל נמלאתי פליאה של ממש מאצילות נפשו של אביו. כמה מאיתנו היו מבליגים מלכתחילה מול אדם שתוקף אותנו במילים קשות בשעה שכל חטאנו היה הליכה בשטח ציבורי ופתוח תוך דיבור בטלפון? על עצמי לספר ידעתי, שבמקרה הטוב הייתי שותק, ובמקרה הרע - מתהפך עליו בחזרה.
וכמה עוד אצילות נפש נוספת על זו, שלא רק שלא שתק או ענה לו קשות, אלא ידע לראות מבעד למסך עלבונו את כאבו של האיש ולעשות תשובה אמיתית ובמקום, ממש כדוד המלך, שהקים עוּלָהּ בשעתו כמאמרם ז"ל.
ולא זו אף זו, שעוד ביקש להודות לו...
אין זאת אלא, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וכנראה לא סתם זכה דווקא הוא לשמוע את הסיפור המיוחד הזה, כי טוב לבו וטוב מזגו ועינו הטובה הלוא מוכרחים הם לעורר את הטוב הטמון בהוויה, מחכה להתגלות לעין אדם; כמו סיפורו של בעל החסד המופלא ההוא מחוף הים, אהרון הכהן של החיילים הבודדים.