פאוזה תל אביבית, שלהי קייטא תשפ"ב, חלק א'

חבורת הקפוארה על הטיילת, עם שלושה ברזילאים אמיתיים ועוד כמה וכמה אשכנזים לבנבנים שמאד רוצים להיות ברזילאים, שעמדה במעגל עם תופים גדולים ומין קשתות ארוכות שמקישים על מיתרן היחיד עם מקל קטן, ושרו שירי עידוד קצביים לשתי הספק-רוקדות-ספק-מתאבקות שבתווך.
ואישה דתיה במטפחת עדינה ושמלה ארוכה, שטיילה ליד עם בעלה, התנתקה ממנו לפתע והחלה לפזז מעדנות לצלילי המוסיקה הקצבית, עיניה עצומות ופיה מחייך והיא נסוכת געגוע.

האיש בעל העיניים הטובות שעטף בתשומת לב גדולה את הפאזל שקניתי בחנות הצעצועים המשפחתית ברחוב הקישון. לידו ישב אביו, זקן ושבע ימים ומעט מבולבל. כדי להעסיקו נתן לו האיש לספור קלמרים חדשים של מאשה והדוב שהגיעו בתוך קרטון גדול. וכך עטפו עינו האחת וידו האחת את הפאזל שלי, ועינו האחרת וידו האחרת עקבו אחרי אביו המונה, ולעתים תיקנו בהיסט עדין ועלום את ספירתו. ופיו מולל שוב ושוב בקול רך "תודה שאתה עוזר לנו פה אבא".

החנווני הזקן שישב בחנות כלי הבית שלו ברחוב העליה, ראשו ורובו שקועים בגמרא קטנה, וסימן לי בידו להמתין רגע. ואחרי דקה הניח את הגמרא על השולחן, ואמר לי "במחילת כבוד תורתו, פשוט עד שכבר הצלחתי לאחוז בסוגיה הייתי חייב עוד רגע, שלא יתמוטט לי כל הבניין על הראש".

הפתק שמצאתי מקופל בין קורות ספסל עץ ברחוב אלנבי, "בוקר טוב אהוב שלי, קמתי הבוקר עם לב מפוצץ כולו מאהבה, אז קודם כל שמרתי לי נתח נאה ממנה, שיהיה לי לכל השבוע, ואז, כשראיתי שנשאר עוד מלאן, השארתי לך גם".

החייט המבוגר משוק לוינסקי שלקח ממני את המכנס תקול הרוכסן לתיקון, מלמל משהו על "איכות של סינים העיקר כתוב קסטרו" ואז התיישב בכבדות אצל המכונה והחל לפרום ולתפור. על שולחן התפירה ניצבה תמונת חייל יפה תואר בכומתת גולני חומה בתוך מסגרת שחורה, והחייט תופר ומביט, תופר וכוסף, תופר ומתגעגע.

האיש לבן הזקן שישב באישון ליל שבת על כסא פלסטיק ממש על קו המים, בחוף גורדון ליד שובר הגלים, עם בקבוק בירה גדול לצדו, ושורר בקול עז ומתפצח את כל פיוטי הסליחות אל עבר האדוות השחורות והגלים המתנפצים והמטוסים הגדולים המנמיכים טוס, נחבאים ונגלים חליפות בינות לעננים.
ולרגע רציתי לסור אליו ולומר לו שאמנם ר"ח אלול אבל שבת היא מלזעוק, אך במשנהו נמלכתי ואמרתי לעצמי הנח להם לישראל, שחוט של חסד משוך אף על שגגתם.