הדוגסיטר

נתקלתי בדוגסיטר בכביש הגישה לפארק הירושלמי שבו שהינו. הוא היה נראה אומלל למדי, אולי בן 17 אולי פחות. שבעה או שמונה כלבים הסתובבו סביבו בדיצה עזה, כורכים עוד ועוד את רצועותיהם סביב גופו הדקיק, עד שאחד מהם, שחור ועצום, התנדב לעשות את ה"מכה בפטיש", עבר בין רגליו, השחיל את הרצועה סביב קרסולו והפיל אותו ארצה ברוב טקס. הכלבים, מצדם, עלצו מאד נוכח העובדה שהרועה שלהם יישר איתם קו בגובה העיניים והחלו ללקק בהתלהבות רבה את פניו המזיעות.

הושטתי לו יד להקימו ועזרתי לו להשתחרר מאסורי רצועותיו. הבחור התיישב על המדרכה, אבוד ומתנשף. התקשיתי להבליע חיוך של אמפתיה.
אולי כדאי קצת פחות כלבים בפעם הבאה, הצעתי.
- תאמין לי, זה לא בשבילי כל הדבר הזה
- כך זה נראה, אבל זה בטח כסף טוב, לא?
- איזה כסף טוב איזה, אני במחשבים בכלל. עושה עשר משכורות כאלה בשעה וחצי
- אז למה אתה פה בעצם?
- אני? עזוב, סיפור ארוך, אני פה בגלל הדוגסיטרית בכלל
- איזו דוגסיטרית?
- מישהי שאני מאוהב בה. היא דוגסיטרית בשכונה. בגללה נהייתי דוגסיטר, מה לי ולשדים השעירים האלה תגיד לי
- אז אני מניח שהיא מגיעה ממש עכשיו לגינת הכלבים שבפארק
- בדיוק, והנה תראה איך אני נראה
- אז בוא, תן לי רגע את הרצועות ותסתדר קצת. בכל זאת, יש מטרה בסיפור הזה וצריך למקסם את הסיכויים שלך.

הדוגסיטר ניער את בגדיו, הוציא שני מגבונים מתוך עצם פלסטיק ורודה שהיתה מחוברת לאחד הקולרים, מחה את פניו והעביר יד בשערו. תשמע, אני חייב לזוז, אמר, היא עוד תברח לי בסוף. תודה רבה על העזרה.
בשמחה, אמרתי לו, אני מגדולי החסידים של האהבה. ועכשיו רוץ, אלוף, וואלה שווה לה להתאהב בך.
הבחור חייך בלאות, אסף את הרצועות בשתי ידיו הנהן לי לשלום ורץ, ספק נישא על גלי אהבתו ספק מוטס בידי עדר כלביו המתרוננים, אל עבר משאת לבו שבפארק.