נחל רוקאד (نهر الرقاد), "הנהר המנומנם", הוא הגבול הטבעי בין ישראל לסוריה, מתחתר לו בנחת ובעצלתיים מג'ובתא אל חשב בצפון ועד להתמזגותו עם הירמוך באזור משולש הגבולות בדרום. בחלק ממקטעיו נוצר ואדי עצום ממדים.
למעשה, גדר הגבול (האימתנית למדי) עוברת מערבית לרוקאד, מה שיוצר מרחב לא קטן
שנמצא מעבר לה אך נמצא עדיין בשליטה ישראלית. במרחב הזה ישנם כמה מוצבים חודרים לא
מאוישים. לאחד מהם, "חתול", פתחנו ציר היום.
משימות
חתול ועכבר מוכרות לי בעיקר מתעסוקות בגזרות אחרות, אבל הנה כי כן גם לגולן הפעלות
משלו בתחום (בלבי אני תוהה אם הן שהעניקו למוצב "חתול" את שמו). רועים סוריים חומדים את השטח הלא מאויש שבין גדר הגבול
לערוץ הרוקאד, ותפקידנו להבריח אותם משם, כי מי יודע מי הם ובשירות מי הם אולי
עובדים וכולי.
בשיירה
אני מצוות לג'יפ הגששים, הִיבּ וחמזה, ומתענג על שיחת השלושת-רבעי-ערבית-רבע-עברית
השגורה על פיהם. בהגיענו לחתול אני עולה לחיפוי אל הסוללה שעל גדת הרוקאד ועד מהרה
מזהה עדר עיזים גדול מתנקד לו בשחור ולבן על גדת הענק המזרחית של הואדי, כקילומטר
מאתנו בקו אווירי. ביניהן נקודה קטנה על שתיים, הרועה העבריין מפר הסטטוס-קוו.
המטוליסט נעמד על הסוללה לימיני ויורה שני מטולי תאורה. למרות ערוץ הואדי העצום הירי שלו מדויק מאד ופצצות התאורה מרחפות ממש מעל לעדר. הרועה, כיונה הנביא בשעתו, מבין היטב שבשלו כל הרעה הזו, פותח בריצה לעבר אחד מנקיקי המצוק ונעלם מן העין. המרחק העצום לא מאפשר לי לקבוע משהו לגביו ואני מניח אחת משתיים: או שהוא נער קטן שנבהל על אמת, או שהוא כבר מתורגל ופשוט העלים את עצמו עד שנתקפל משם.
העיזים, מצדן, נותנות שואו נאה להמחשת הביטוי "עדר שאין לו רועה"
וההתפרסות המתרוננת שלהם לרוחב הגדה הופכת עד מהרה להתכדררות צפופה סביב הנקודה
שבה נטש הבוס ונעלם. אולי נבהלו מהירי, ואולי, לחלופין, גם הן כבר מתורגלות היטב
במשחקי החתול-עכבר חסרי התוחלת בין בעליהן לבין ההולכי-על-שתיים בירוק-חאקי שעל
הגדה השניה, והן נצמדות זו לזו וממתינות בסבלנות עד שיואילו בני האנוש המצחיקים
לסיים את ענייני הריבונות שלהם ויאפשרו להן לשוב וללחך את העשב המשובח הממתין
לחִכּן לרוחב מדרונותיה הדשנים של ארץ ההפקר.
בתמונה:
הנוף מעמדת החיפוי שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה